גלי את עצמך מחדש - דרך התפילה

כל אחת מאיתנו צריכה לבוא בכל יום מחדש לתפילה פרטית. מה זה תפילה פרטית, אתן שואלות? תפילה פרטית זה להגיד בפשטות (כל אחת בסגנונה החופשי): "ריבונו של עולם, אני רוצה להתקרב אליך. תעזור לי להתקרב אליך. ואלי. תן לי מילים. שיהיה 'נפשי יצאה בדברו'. שייפתח לי הלב. שתצא ממני איזו חתיכה של אמת, תרחם עלי, הלוואי שאני אזכה".
יושבים על כיסא. אין שום חיבור חיצוני. הפלאפון נח בסלון על המטען במצב מושתק או מת. ריבונו של עולם, אבא, הנה אני. באתי. ותאמין לי, זה לא היה לי קל. עולם ומלואו אוכל אותי בכל הכוחות, העיקר שלא אבוא, אבל זיכית אותי ובאתי. אני לא יודעת שום דבר (גם בפעם המאה, גם בפעם המיליון) אמרו לי שיש כזה דבר תפילה פרטית, אז באתי לנסות. אין לי מושג איפה אני בעולם. ריבונו של עולם אני ממש מתחננת, תעזור לי לשקוט קצת, תעזור לי לנשום, תעזור לי לעבור מתדר חיצוני תפקודי מתקתק לתדר מקשיב. מתבונן. מקבל. אני צריכה נס כדי להתחבר לעצמי באמת. (ואז אני פונה לעצמי -) 'מה שלומך, מתוקה שלי, מה את מרגישה עכשיו?'  - - -
זה נקרא תפילה פרטית.

תמצא את עצמך
התפילה הפרטית היא "בינו לבין קונו" וגם - "בינו לבינו". זאת אומרת, רק ה"בינו לבינו" יודע איך הוא בונה את ה"בינו לבין קונו".
כמעט אין כללים לתפילה הפרטית. על כל אחד מאתנו מוטל לחפש את ה"בינו לבינו" של עצמו.
אתן יודעות, כשתלמידות מתחילות ללמוד חיבור, בתחילה נותנים להן כל מיני נושאים: תכתבו חיבור על "אבד לי מפתח", אחר כך "אימא יש רק אחת", אחר כך "תלבושת אחידה – בעד ונגד", בקיצור, כל הנושאים הקלאסיים.
אחר כך, אחרי שלמדנו שנה שלמה לכתוב חיבורים לפי כותרת, אומרים לך "תעשי חיבור חופשי".
-"המורה, מה הנושא?"
-"אין נושא. תבחרי לבד".
וואי. זה מאוד מלחיץ... אבל זה סימן להתקדמות. מקסימום תחקו את עצמכם, 'אבד לי מפתח' – תכתבו 'אבדה לי שקית', 'אמא יש רק אחת' – 'סבתות יש שתיים'... קחו השראה מכל מה שעבר.
לתת לבנאדם ללכת בלי כותרת, לעשות משהו שאין לו הגדרה ואין לו כללים - זה ממש להגיד לו 'תמצא את זה לבד. תיוולד. תמצא את עצמך'.
מרגש!

המקום שבו אין "צריך"
אין שום כללים. את צריכה להקשיב לעצמך. הקדוש ברוך הוא לא מצפה ממך לשום דבר שייראה כמו משהו שתיאר פעם מישהו. את לא אמורה למלא עכשיו שום תבנית ושום ציפייה. אם טוב לך לשתוק – תשתקי. אם את מרגישה עם זה מוזר - תגידי: 'לא יודעת, אני יושבת כאן בתפילה פרטית ואין לי פה. אני לא יודעת מה להגיד. מה הייתי רוצה להגיד? איך הייתי רוצה להישמע? מה אני יכולה לעשות? מה עובר לי בראש? איפה האמת שלי?' לפעמים את נתקעת כי נדמה לך שאת חייבת להתאמץ בשביל למלא איזו ציפייה דמיונית. אבל הציפייה האמתית היחידה היא שהטוב שבי, הטוב של היום הזה, יתגלה. והטוב הזה הוא סוד, סוד בעל אלף פרצופים.
על הדלת של ההתבודדות תלוי שלט: כאן אין שום "צריך". וכל אחד לוקח את ההרשאה הנדירה הזאת לאן שהוא רוצה. אחד רוקד, אחד צוחק, אחד בוכה, אחד שר, אחד צועק, אחד שותק, אחד מתנדנד חצי שעה כמו שהוא אהב שאמא שלו נדנדה אותו כשהיה קטן, אחד מלטף לעצמו את הלחי, אחד עושה פלסטלינה, אחד נושם עמוק עמוק כי כל היום הוא לא מצליח...  
יש על הנושא הזה הרבה מאמרים, עם אינספור המלצות ודוגמאות, זוויות וכיוונים. אבל התוכנית הגרעינית היא, שכאן אין כללים ואין חוקים. אף אחד לא אומר לך, כשאתה בא מחדש לתפילה הפרטית, מה אתה אמור לעשות. אתה מוזמן לנגן חופשי לפי הקצב והלחן שלך, ולמצוא, כל יום מחדש, ניגון פרטי וחדש.