אבל איך אי פעם אלמד לאהוב את עצמי?

בדרך כלל, ההתבודדות מתחילה להציף לך את כל מה שעברת ואת כל מה שמציק לך ואת רוצה לדבר על זה וזה מאוד טוב לשחרר.
אבל אם אין לך בדיוק משהו ספציפי על סדר היום ואת לא יודעת בדיוק ממש על מה לדבר, אז מומלץ מאוד שתתני את ליבך לתכלית של החיים.
והתכלית היא "לאהוב את עצמו עם ה' יתברך".
התפילה הפרטית היא זמן מוגן וקטן, שלרגע אפשר לנשום ולהרגיש בו עד כמה אנחנו מדהימות.
אנשים שואלים למה פעם לא דיברו על התבודדות ומה פתאום היום. אז תדעו לכן, שפעם כל המצב הנפשי היה אחרת, ואישה כמונו, נשמה טהורה שהסתובבה פה בעולם, לא הייתה צריכה משאף היסטרי, לשבת כמה דקות ביום, ושמישהו יגיד לה: "את טובה, את טובה, את טובה. את טובה; את לא רעה; את טובה, את טובה, את אהובה..."
אני לא חושבת שהיה עוד דור כמו הדור שלנו, שאנשים כמעט מתו מרוב הלקאה עצמית וקולות של ביקורת והקטנה.
ולכן המטרה שלי, כשאני באה ומתיישבת, זה להרגיש, קודם כל, שאיך שאני, ה' אומר לי בהתפעלות עמוקה – "וואו!! וואו!! איזו ילדה מתוקה. היא באמת רוצה.. היא רוצה! היא מנסה. היא באה!"
ולא רק ה' אומר לי, גם אני אמורה להגיד לעצמי. התבודדות, בעומק שלה, היא לשבת ולהרגיש שאני טובה. לאהוב את עצמי עם ה' יתברך.

כל יהודי – בן יחיד ויקר לקב"ה
הבעל שם טוב הקדוש אומר: "כליהודי יקר לקב"ה כמו בן יחיד שנולד להוריו לעת זקנותם" – 'בן יחיד' זה בן יחיד. אין מלפניו ומאחוריו ומצדדיו.. אין מסגרת שצריך להתאים אותו אליה. אין השוואות. אין לחץ. הכול רגוע כזה. מאפשר. 'לעת זקנותם' זה כשהם כבר נרגעו והתבשלו ולמדו משהו על העולם. כשהאהבה שלהם כבר קיימת, והרוך שלהם קיים. הם כבר גמרו את כל התהליכים שלהם עם עצמם. הם בכו את הכאב והמיסו את הקרח וניקזו והוציאו ועברו כבר את 'שלב הטייס האוטומטי' הלחוץ. כבר יש להם לב. הם ברגיעה הפנימית הזאת, שמאפשרת לילד להיות מה שהוא.
וכעת הם יושבים, לעת זקנותם, ורואים את הבן היחיד הכל כך יקר להם. הם מסתכלים עליו בציפייה מאוד מאפשרת, מאוד פתוחה, מאוד מכילה. לא נוקשה. לא מלחיצה. לא מכוונת לדבר מסוים, רק מסתכלת בעיניים מתפעלות, מתעניינות – מה אתך? מה שלומך? מה יש לך בפנים, ילד מדהים?
איפה אנחנו ואיפה החוויה של 'בן יחיד שנולד להוריו לעת זקנותם'? - הרי מאז שנולדנו שמו אותנו בטבלאות וסידרו אותנו ודרשו מאתנו. כשם שאנחנו, כהורים, כל הזמן בודקים שהילדים לא יהיו מופנמים ולא מוחצנים ולא קולניים ולא שטחיים ולא מדי בסערת רגשות אבל גם לא מנותקים.. שישתפו, אבל שגם ירדו לי די מהר מהראש... יש לנו בלי סוף דרישות מהילדים. וככה גם דרשו מאתנו. כל הזמן. שהכול יהיה בסדר. העולם הולך ונעשה לחוץ יותר וחנוק יותר וצפוף יותר. ובתוך כל זה נפש של ילד אמורה לגדול ולהתפתח? איזה אבסורד, איזה מחנק של גלות.
הציפייה המתוקה אומרת: אני צופה בך. אני מסתכלת עלייך. אני רוצה לדעת מה עובר עלייך, איך את מרגישה, איך היה היום שלך. אין לי על זה ציונים. אין לי על זה שיפוט. אני לא אומרת לך אם היית טובה או רעה. הרי אם אני אבקר אותך, איזה סיכוי יש שתסכימי לדבר איתי? למה שתספרי לי? תמיד יש לי הצעות ייעול. תמיד יש לי מה לתקן. זה אוטומטי. זה במנגנון הפעלה שלנו. את רק פותחת את הפה, אני כבר מתחילה לנבוח בתגובה. אני מלאה נביחות - כי תמיד נבחו עליי.
אז לפחות כשנסגור את הדלת בזמן של התפילה הפרטית, שניתן לעצמנו את מה שאף פעם בעולם לא קיבלנו. נבקש מה' שיעזור לנו להגיע למקום המקבל. זו בקשה מאוד מאוד גדולה. זה ממש התכלית של הכול. שאדם יזכה לשבת עם עצמו במקום מתעניין, מקשיב, לא שופט.
אומרים שהישועה באה כהרף עין. מה זה הרף עין? - ההסבר העמוק לביטוי 'הרף עין', זה בשנייה הזאת שהעין עצומה. בשנייה שהעפעף מעפעף. זה ההרף עין הזה. לרגע העין לא הייתה שם, לא שלטה שם, לא הסתכלה, לא הייתה בדקנית כזאת ותובענית כזאת. לשנייה היא הרפתה – וכבר הישועה יכולה לבוא.
הישועה תבוא כהרף עין. בכל דבר. בפרטיות ובכלליות. רק שנרפה שנייה. שיהיה רגע כזה שאני פוגשת את עצמי בלי 'נביחות', ואחר כך, בעזרת ה', נראה כבר לאן נלך עם זה. נראה לאן נזכה להתקדם.