רוצה שהתפילות שלך ייענו? תצעקי את הצעקה שלך!

המסע אל האמת של כל אחת מאתנו, הוא המסע הכי מתוק ואמתי ומשחרר והכי דורש סייעתא דשמיא ואומץ. אין לנו מורגלות לדבר אמת. אנחנו צריכות לבקש מהשם שיעזור לנו להגיע למקום הפנימי של האמת כי אנחנו לא מיומנות בזה, אבל מי שתבקש ותתעקש, בוודאי תנצח.
ככל שתאפשרי לעצמך להודות בפני השם על האמת העמוקה שלך, יתקלפו ממך קליפות של הסתרה והנוכחות שלך בעולם תתחיל לבקוע ולהיוולד. פתאום בעלך, הילדים, הסביבה, יסתכלו עלייך במין מבט ויבקשו לדעת מה קורה, למה את נראית אחרת, שונה...
בכל פעם מחדש שער פנימי צריך להיפתח. את מוטרדת מאיזה עניין, או מנסה להעלות איזה קושי שיש לך. שוב את מרגישה בעובי פיתה מתחת לכל המכבשים, ואת רוצה לנשום, את רוצה להוציא את האף מתחת למים, את רוצה לקבל כוח פנימי למקום הכי עמוק. לא רק מבחוץ. לא רק לסדר משהו בטכני, את ממש חייבת להתחיל לחיות. את יושבת מול השם, מנסה למצוא מילים, ולא מצליחה להביא שום דיבור אמתי. את מסתובבת בכל המעגלים החיצוניים, בכל השכבות החיצוניות. את נמצאת באזור אבל לא בלב שלו.
ההיסטוריה – בסדר. הכרונולוגיה – טוב, אם אין לך ברירה, תתחילי מזה, תספרי איך זה התחיל. "עשיתי ככה, היה לי ככה, הלכתי ככה, ואז זה קרה, ואז ההוא קרה...'' .
אבל את יכולה להגיד לי מה את מרגישה עכשיו? מה עכשיו את מרגישה?
– "לא. רגע, ואז אני אמרתי לו ואז הוא אמר לי, ועשיתי טעות אבל בגלל שככה אמרו לי ובסוף נהיה מזה...".
מה את מרגישה?
- "לא יודעת...".
אנחנו מאוד מוכחשות מבפנים. מאוד לחוצות. לא מעזות לשחרר את הרגשות שלנו באמת. אבל הדרך שהדברים יכנסו אלינו ויפגשו אותנו, הדרך לגרום לכך שהתפילות שלנו תענינה, זה לחתור אל האמת. להיות יותר גלויה ויותר משתפת. אם אני נגיד שונאת מישהו, אז הכי קדוש בעולם זה להגיד: "ריבונו של עולם, בחוויה, ברגש, אני שונאת. להגיד לך שאני רוצה להישאר בגיהינום הזה? – חס ושלום. מה אני רוצה? להגיע לאהבה. אבל מה כעת? – כעת אני שונאת! קשה לי! לא יכולה לסבול! נחנקתי כבר מכל המסכות!"

תצעקי את הצעקה שלך!
זה לא אומר שברגע אחד אתה נהיה צדיק, מושלם ומאורגן עם כל המעלות. לא. אתה נשאר מלא בכל הכאבים, אבל אם אתה מעז להגיד אותם באמת, אז התפילה שלך מתקבלת. הקול עולה למעלה.
מצד שני, את יכולה לבוא אל השם מצוחצחת ואלגנטית ולהנפיק תפילות ארוכות, יפות, מסוגננות, צבעוניות ומליציות.. להישאר עייפה ומרוקנת ומיובשת ולתהות: איפה הישועה שלי?
השם פשוט אומר: תראי, את עומדת פה, שומרת על מכובדות, מדברת כזה סטרילי... זה כאילו שאני שואל אותך איפה את נמצאת ואת עונה לי, 'אני בקומה חמישית בפנטהאוז, יושבת, מולי שמיים כחולים.. פה ושם עננות קלות, אבל לא משהו מלחיץ מדי.. הכל ממש בסדר'.
טוב, אז המלאכים שלי עם הישועות בשבילך באים לפנטהאוז עם העננה הקלה ולא מוצאים אותך שם, כי האמת היא שאת לא בקומה חמש בכלל. את במינוס חמשת אלפים עם כל העכברושים במקלט ובחושך. אבל את מדברת איתי מבחוץ, את לא אומרת לי מה באמת כואב לך, אז איך אני יכול לעזור?
תגידי את האמת. הרי אני יודע שעבר עלייך עוד יום במצריים. עוד יום בגלות ולא בגאולה. אני כל כך מבין את זה. היה לך יום מגעיל. צעקת עליהם כמו שבחיים לא האמנת שאימא יכולה לצעוק... את לא מאמינה שזו את. את חושבת שלעולם לא ירצו להסתכל על הפרצוף שלך יותר. את רק מדמיינת מה הפסיכולוג יוציא מהם בעוד עשרים שנה. את לא יכולה כבר לסבול. למה? למה? למה זה קורה ככה?
וגם אתמול זה קרה. וכבר אמרת לי את זה. אז עכשיו לא נעים לך ואת אומרת לי שאת בפנטהאוז עם העננה הקלה... (אגב יכול להיות שבאמת מישהו יושב שם כעת ובזכותך קרה לו משהו טוב), אז מה יהיה? אם תמשיכי להתחבא ולהסתתר מפניי, איך נוכל להתחבר?