כפיות טובה או מצווה: האם מותר להתלונן לאלוקים כשכואב לנו?

את מתמודדת עם חיים, ברוך ה', ולפעמים את מרגישה שאין לך כוח. את עייפה ומותשת ומגיעה עם עצמך למקומות קשים. את רוצה להגיד את זה לה'. אבל, מה, תתלונני?! נראה לך שזו כפיות טובה ושאסור לך לעשות את זה. את יושבת מול ה' ולא מצליחה לפתוח את הפה, כי את מרגישה את עצמך כזאת מין פויה, וקוטרית, ורק שלא ייקחו לך את מה שיש לך אם תעיזי להתלונן.. נו נו נו, את יודעת שיש כאלה שמתים!
העצה כאן היא לשנות את כיוון המחשבה. תדמייני טייס אסטרונאוט שנשלח אל החלל. הוא ממש ראש החץ, ספינת הדגל של האנושות, פורץ קדימה להביא דרישת שלום אל המאדים וממנו. לפני כן הוא מתאמן המון, מבלה זמן רב במדבר נבדה בארצות הברית. לפעמים הוא נמצא בחללית המקורקעת, לפעמים הוא יוצא לטיסת דמה בתוך כדור הארץ, ואז הוא חוזר מהמשימה ויושב לפגישת תדרוך עם המפקדים והם רוצים לדעת מה שלומו. הוא מתחיל לדבר: "אני אגיד לכם מה היה".
כולם כבר במתח – "כן, תספר מה היה בדיוק, עם כל הפרטים - "
אבל פתאום לא נעים לו, "איך אני אספר להם שהראש שלי כואב מאוד מאוד, אחרי שהם השקיעו כל כך הרבה בחליפת החלל המחוממת שלי ובאוכל הנוזלי? זה ממש לא נעים, אני אשמע כזה קוטר ומתלונן, אני אאכזב אותם, הם בטח מצפים שאני אחייך ואודה על הכול".
הלו, מה העניינים אתך? אתה במשימה קריטית ואתה עושה הצגות? אם לא תגיד מה קורה באמת איך ידעו לעזור לך? איך ידעו לדאוג לשפר ולמנוע תקלות? אפשר לדבר על החליפה המחוממת ועל האוכל הטעים, למה לא, אבל אם נקודת האמת שלך אומרת שכואב לך הראש (או הלב) מאוד מאוד, אז תגיד קודם כל את זה, שיורידו את מה שלוחץ וישחררו, אחר כך, כשתרגיש טוב יותר, יבואו גם החיוכים...

אל תסתירי שכואב
מול ה' את כמו אסטרונאוט שחוזר ממסע במדבר נבדה, עם כל כתמי הקטשופ והילדים הקטנים היקרים והמתוקים האלה, שיהיו בריאים עד מאה ועשרים, שתלויים לך על הווריד וחונקים אותך. את יושבת עם המפקד בלילה והוא רוצה לדעת מה היה. קדימה, ספרי לו מה היה! המערכת שלך כל הזמן בפיתוח. רוצים לתת לך את כל הכלים להתקדם. אז מה, תסתירי שכואב? זה מאד מסוכן. כאב ראש עלול להצטבר, עד שיום אחד איזה וריד יתפוצץ, חס וחלילה. ואם בדיוק תהיי אז בחלל?!..
אי אפשר לחנוק רגש, למרות שאנחנו מאוד אלופות בזה. לרגש יש חיות משלו ובסוף הוא יפרוץ מאיזה מקום.  את גם לא רוצה להיות קוטרית. לא זו הכוונה שלך. את באה לספר כל מה שהיה לך קשה כדי לקבל עזרה למקומות האלו וזה לא סותר את כל הטוב שקיבלת מהשם עד היום. את פשוט רוצה לקבל עזרה כדי להיות יותר שמחה, יותר אוהבת, יותר מכילה, יותר תומכת, יותר אישה.

מקלט אטומי
התפילה הפרטית היא מקלט אטומי. כל סוגי הפצצות יכולים להתפוצץ בפנים. אין קרינה. אין דליפה. כל החומות מוגנות. וזה הדבר הכי טוב בעולם שבנאדם יכול לעשות. להוציא ולהוציא, לכעוס בטירוף, ופתאום- הכעס בחוץ. אתה נשאר נקי ואתה יוצא משם ופוגש את מושא הכעס במצב מופלא ולא טבעי. ממש מצב אלוקי. לפי הטבע, מקסימום היינו מורחות איזה חיוך מלאכותי, אבל הטינה הייתה נשארת בלב. כעת, אחרי ששחררנו את הטינה או חלק ממנה, יצאנו לגמרי מהטבע, והמערכת מקבלת עזרה אלוקית. אם קודם היית בכאלה עצבים וכעת את מסוגלת לבוא ולהיות עניינית או מבינה ולראות גם את הצד של השני - מאיפה זה בא? בעולם הזה אין ניסים כאלה, אין שינויי נפש כאלה מרע לטוב, אבל בהתבודדות זה ניסים שבכל יום.
צריך לדעת שלא רק מותר, אלא גם מצווה רבה וגדולה ועצומה – לדבר את האמת ורק את האמת. זה המקום שבו מפקד מבצע השיגור מחכה לך ולדיווחים האמתיים שלך באהבה ובהתעניינות אמתית, עמוקה ומשתתפת. חייבים לשחרר. אם לא נשחרר נתפוצץ, חלילה, או נחנק.