"הרגשתי שזהו. הלכתי עד סוף השדות והתחלתי לצעוק לישועה"

אם נסתכל נראה שלאמת יש חן טבעי ועמוק. כל דבר אמתי, נקי, בלי זיופים, ישר פותח את הלב, ישר כובש. תראו ילדים, כמה שהם קטנים יותר ומרצים פחות, ככה הם אהובים יותר. למה? כי הם לגמרי אמתיים, בלי שום קליפה של שקר. כל אמא מחזיקה תינוק בן חודש, בן חודשיים, מרגישה שהלב שלה נמס, ומתחננת לה' שהאהבה הזאת תישאר טהורה ולא תיפגם. וכל אמא בוכה כשהיא מבקשת את זה, כי היא יודעת שהאהבה הגדולה והנוראה הזאת תיפגם ללא ספק ואין מה לעשות. ככל שהילד יגדל ויפתח 'אני לא  אמתי' של העמדת פנים ושקרים - משהו יקרה גם בלב של אמא. היא תרגיש כלפיו קוצר רוח, ריחוק, לפעמים עצבים, לפעמים ניתוק. נורא, אבל זה מה שקורה בגלות לכולנו. ה"חן של אמת" נופל, מתכסה. ה"חן של שקר" יורש את מקומו.

"צעקתי עד הקצה של הסוף"
חברה סיפרה לי סיפור מדהים. הם היו זוג צעיר שנקלע למצוקה כלכלית מאוד קשה. היה מדובר שההורים יארגנו להם התחלה של דירה ופתאום הכול נתקע ונעצר. לא היה להם כסף לשכר דירה. הם הגיעו ממש לסוף של הכסף...
היא מספרת: "כמובן שמיד פניתי אל התפילה. איזה תפילות התפללתי! ספרי אמונה וביטחון יכולנו לחבר מהתפילות שלי: 'ריבונו של עולם, אני יודעת שהכול לטובתי, ואני לא רוצה לבוא בטענות ובאמת לא מגיע לנו כלום וסליחה על כל החטאים העוונות והפשעים שלי..."
התפתלתי והסתבכתי ודיברתי. כלום לא זז והמצוקה חנקה אותי בגרון.
יום אחד התארחתי אצל חברה שמתגוררת במושב רחוק מהעיר. פתאום הרגשתי שאני לא יכולה לשבת בבית שלה ולשמוע את הדיבורים שלה שבכלל לא התאימו למקום שבו הייתי. תפסתי את הרגליים, אמרתי לה: 'סליחה, אני חייבת לתפוס טיפה אוויר, יש לי איזה כאב ראש, מיגרנה או משהו', ויצאתי מהר החוצה.
הלכתי רחוק בשדות, הגעתי למקום שלא היה שם אף אחד והתחלתי לצעוק: 'אבאאאא! כסףףף! אני לא יכולה יותר! אנחנו חייבים כסף! אנחנו חייבים כסף! מלא כסף! בשביל הדירה מאה חמישים אלף דולר, ובשביל השכירות לפחות שמונת אלפים דולר לשנה, אחרת יעיפו אותנו. כסף! אבא!! תרחם עלינו ותביא לנו מהר מהר! אני חייבת כסף!'

יצאו ממני שאגות של נמר. לא סתם נמר אלא נמר שהרעיבו אותו המון זמן עם תפילות מסביב מסביב. צעקתי וצעקתי עד הקצה של הסוף, וחזרתי מפורקת, גמורה. לא ידעתי כלום. החברה שואלת אותי איך המיגרנה – ואני לא יודעת מה זה מיגרנה.. לא יודעת שום דבר. יש פעמים שאתה מגיע לאיזו נקודה ויודע - אני את הבכי שלי בכיתי, את הדיבור שלי דיברתי, את האמת שלי שמעתי.
אז אם את שמעת שזה אמתי, היכוני לבשורות טובות. גם ה' שמע שזה אמתי.
וכמובן שמיד זה הסתדר לה. מיד. כי היא הגיעה לנקודה האמתית שלה והיא צעקה אותה לגמרי.
לא תמיד צריך לצעוק. לפעמים בוכים, לפעמים מתפרקים, לפעמים קורה משהו. את מפַנה את הכאב הכי חונק ובאה ישועה. אבל אם את שומרת הכול בפנים, לאן הישועה תיכנס? היא לא יכולה להיכנס כשאנחנו חסומות...
על יוסף הצדיק כתוב בתהילים "ברזל באה נפשו", יונה הנביא במעי הדגה צועק לה' "מבטן שאול שוועתי". מילים כאלה נוקבות, חדות, לא מכובסות. גם אני רוצה לתת מקום למה שעובר עלי ולהפסיק להדחיק. להרגיש איך הברזל תפס לי את הנפש, לצעוק אל ה' מהבטן ממש... להיות כמה שיותר גלויה וכמה שיותר משתפת, ולקבל מה' חיוך כזה, ששמור לבעלי חן של אמת. זה כל מה שאני רוצה היום, ומחר, ותמיד.