"ואז התחלתי להתפלל לנס שיגיע"

סיפורים מרגשים רבים, מגיעים אל תיבת הדואר שלנו מדי שבוע במסגרת המדור 'השגחה פרטית'. אחד מהם הוא זה של שמואל ב' בן ה-26 מהיישוב 'חשמונאים', שאמנם נולד אל משפחה דתית, אך את ה' גילה באמת רק בעקבות הניסיון הקשה שעבר כחולה סרטן - בו לקה כשהיה בן 13 בלבד.  "כשהמחלה התגלתה, לא כל כך הבנתי מה זה אומר ולכן גם לא ממש 'התרגשתי' ממנה. רק מאוחר יותר, כשבעקבות הטיפולים הכימותרפיים 'זכיתי' במחלת ריאות נדירה בשם פיברוזיס ריאתי, הבנתי את ההשלכות החמורות של הסרטן. מילד בריא ללא שום עבר בעייתי מבחינה רפואית, הפכתי בן רגע לשבר כלי, שנזקק לעזרה על כל צעד ושעל.  השיא בא לידי ביטוי בגיל 20, כשהמחלות החלו לפזר את אותותיהן על גופי ובהדרגה איבדתי את היכולת לרוץ. מאוחר יותר ניטלו ממני יכולות אחרות כמו הליכה מהירה, עלייה במדרגות ועוד. הפכתי לנכה במלוא מובן המילה' וכל פעילות פיזית, קטנה ככל שתהיה, הייתה כרוכה במאמץ נשימתי אדיר מבחינתי".

האם המצב הזה השפיע על הרוחניות שלך?

"בהחלט. למרות שעדיין הצלחתי לחיות וליהנות מהחיים, ככל שהמצב הרפואי שלי הידרדר – כך הלך והידרדר המצב שלי מבחינה רוחנית. ההידרדרות החלה מגיל 15, עד שלבסוף הגיעה למצב שלא שמרתי על כלום. הפכתי לחילוני גמור, וכל מה שהתחנכתי עליו – שבת, כשרות ושאר ערכי הדת, הפכו בעיניי לזניחים. לא רק שלא חשבתי עליהם ולא היה להם מקום בחיי, באותה תקופה חייתי באשליה ש'הכל תותים', גם בלי הדת והקשר לבורא עולם".

חיי הנהנתנות של שמואל נמשכו, עד שהקב"ה החליט להתערב. "לקראת גיל 25, חטפתי דלקת ריאות חריפה שהשביתה אותי סופית. מחלת הפיברוזיס עברה בבת אחת לשלב הסופי שלה, והפכה אותי למרותק למיטה ומחובר למכשיר חמצן שבעה ימים בשבוע, 24 שעות ביממה. לא יכולתי ללכת בעצמי יותר מכמה צעדים, וכל נסיעה מחוץ לבית הייתה מבצע התניידות סבוך על כיסא גלגלים".

בשלב הזה הוגדר שמואל כנכה סיעודי, והדבר היחידי שיכול להצילו הוא השתלת ריאות. אלא שלמרבה הצער, בדיוק בזמן שנזקק ביותר לישועה, נתקל בחומה בצורה של ביורוקרטיה. "למרות שעברתי את כל הבדיקות ונמצאתי מתאים להשתלה, כמוני חיכו עוד עשרות אלפים לאותו ניתוח, והעובדה שנכנסתי לרשימת ההמתנה – רק הגבירה את החששות מהעתיד לבוא. אז הבנתי את ערכו הבלתי נדלה של הזמן שעומד לרשותי, והאמינו לי, זמן של אדם בריא אינו דומה כהוא זה לזמן של אדם חולה. זו פלנטה אחרת לגמרי". 

הימים חלפו, והרמז שניתן לו – עבה ככל שיהיה, פשוט לא הצליח לפעול פעולתו. "תמיד הייתי אובר אופטימי, וגם בניסיון הזה האמנתי שיהיה טוב. אבל הזמן עבר, המצב שלי הידרדר, ובשלב מסוים נמאס היה לי 'להירקב' מול סדרות טלוויזיה וסרטים, מבלי לחוות שינוי, ולו הקל שבקלים, במצבי".

אז מה עשית?

"מתוך הרצון לראות משהו שגם ימלא אותי מבחינה אמונית וייתן לי כוחות לעבור את הניסיון הקשה הזה, התחלתי לצפות בערוץ הידברות. שיעור אחרי שיעור, תובנה אחרי תובנה, וגם סלע לבי – שעמד במקום בלי לזוז מילימטר אחד במשך שנים - החל להישחק".

משהבין ש'כלו כל הקיצין', ולא נותר לו אלא לפנות לקב"ה ולנסות לעורר רחמיו – קיבל על עצמו להחזיר את הכיפה אל מקומה, ולהתחיל לשמור שבת. מאוחר יותר הגיע תור הציצית, ולאחריה – תפילות כסדר. "היו ימים שמרוב חולשה, הייתי מתפלל את תפילת השמונה עשרה בישיבה על המיטה. אבל לא ויתרתי. החלטתי לחזור לחיות 'לפי הספר', כי הבנתי שזו הדרך היחידה, דרכו של הקב"ה לומר לי: 'או שתחיה כמו שצריך, או שתזדכה על הציוד שקיבלת. מה אתה מעדיף?'

"אני העדפתי את האלטרנטיבה הראשונה, והפסקתי להיות זה שיושב בחיבוק ידיים. מאותו רגע, קיבלתי החלטה חד משמעית: אם הרגליים לא יכולות לעמוד, הידיים לא יעזבו את ספר התהילים והפה לא יפסיק להודות, להתפלל ולהתחנן לנס – שיגיע. ולא ביקשתי לרוץ במרתון או לטפס על הרים, רק את היכולת המינימלית לתפקד כמו כל בן אדם בריא. ללכת לבית הכנסת ברגליים שלי, מבלי להזדקק לכיסא גלגלים. זה הכל".

 

על ביקור הבית המפתיע של הרב זמיר כהן: "זכות גדולה נפלה בחלקי"

וזה באמת ה-כ-ל. כי רק מי שחסר את היכולת הפנומנלית הזו לאורך זמן, מבין את המשמעות האמיתית שלה. הקב"ה ברחמיו, השומע תפילת כל פה ואין תפילה ששבה ריקם מלפניו – שמע גם את תפילתו של שמואל בנו, ולא איחר להושיע.

היה זה בשבוע של פרשת 'ואתחנן' שנת תשע"ה, כשהרב זמיר כהן הגיע להרצאה ביישוב בו הוא מתגורר, חשמונאים. "לאוזני הרב הגיעה השמועה שישנו בחור חולה שמחכה להשתלת ריאות, ובין היתר מתחזק דרך ערוץ הידברות. הייתי בשוק טוטאלי ורעדתי מרוב התרגשות, כשבדלת חדרי עמדו הוריי ובישרו לי, שאורח לא צפוי מבקש לראותני. הרב זמיר כהן הגיע לבקר אותי בהפתעה, וכאילו היינו החברים הטובים ביותר – נכנס אליי הביתה, התיישב על מיטתי, והחל לחזק אותי בדברי תורה ואמונה".

איך הרגשת?

"מדהים שאי אפשר לתאר. ריחפתי ממש. החיזוקים של הרב ציידו אותי בהמון אנרגיה וכוחות, להמשך המסע והמלחמות שבצדו. אחרי שהרב הלך, לא הפסקתי לבכות. חשבתי לעצמי: 'על שום מה אני ראוי לביקור של אדם גדול כזה?', ולא יכולתי להירגע מרוב התרגשות. לפני שהרב הגיע, המחלה גברה עליי והרגשתי שהיא חלילה עומדת להכריע את הכף לטובתה. אבל לאחר ביקור הרב קיבלתי כוחות יש מאין, וידעתי רק דבר אחד: לו רק ה' יזכה אותי לחזרה בתשובה שלימה, גם אם חלילה יחליט שלא להחזיר לי את הבריאות בחזרה – דיינו".

באותו שבוע, כהרגלו בקודש צפה בשיעורו השבועי של הרב זמיר כהן ברמת אביב, בשידור חי. היה זה יום חמישי, ערב ט"ו באב. "במהלך השיעור הרב סיפר על ילד בן תשע שהיה מעורב בתאונת דרכים, נפצע קשה בראשו והיה תלוי בין חיים למוות. כשפנו לרב אלישיב לקבלת ברכה, הורה הרב לאביו של הילד לקנות לו תפילין, ולשים למראשותיו על הכר. ההיגיון שעומד מאחורי הציווי הוא, שאם יש תפילין, אז חייב גם להיות ראש' שבבוא היום יניח אותן.

"בנקודה זו 'נפל לי האסימון' והבנתי שזה בדיוק מה שאני צריך לעשות. באותו רגע הזמנתי שופר, כי 'אם יש שופר, אז אני חייב להיות בעל ריאות בריאות וחזקות, שבבוא היום יתקעו בו'. תקראו לזה סגולה, השגחה פרטית או כל שם אחר. אני לא יודע איך, אבל בסיעתא דשמייא גדולה – זה פשוט עבד".

שלושה חודשים לאחר מכן הוכנס שמואל לניתוח, ובחסדי ה' יתברך, השתלת הריאות הוכתרה בהצלחה. "המנתח היה בהלם, ואמר לי שעל פי מצב הריאות הישנות, הייתי מצליח לשרוד גג חודשיים-שלושה. כך שהריאות החדשות הגיעו בדיוק בטיימינג הנכון".

בחסדי ה' יתברך, מאז ההשתלה, עברה כחצי שנה ושמואל מגדיר עצמו כ'בריה חדשה'. "אני נושם לרווחה, רץ, עולה במדרגות ומנצל כל שנייה בחיים החדשים שלי, לטובת התעלות רוחנית. אני מרגיש אסיר תודה בכל רמ"ח איבריי, היות וקיבלתי מהקב"ה הרבה יותר ממה שביקשתי. היום אני בריא יותר ממה שהייתי בגיל 20, וכל החיים עוד לפניי. הקב"ה זיכה אותי לפתוח דף חדש, לבן וחלק וזו מתנה גדולה שאין בכוונתי לפספס שוב".

מסר לקוראים?

"אני מקווה שהסיפור שלי יצליח לעורר באנשים את המידה של הכרת הטוב כלפי הקב"ה, ואת מידת ההודיה על מה שיש ועל מה שאין, כי כל דבר – החל מהנשימה הכי קטנה שאנחנו נושמים – הוא מתנה ונס גלוי בפני עצמו. צריך להכיר תודה על הדברים הכי פשוטים, וכשעושים את זה מבינים שבעצם לא חסר לנו כלום, ושיש לנו הרבה יותר ממה שאנחנו חושבים".

עברתם חוויה דומה, ואתם רוצים לשתף אותנו בה? באמתחתכם סיפור השגחה מרגש? כתבו אלינו למייל shira@htv.co.il