פנינה לשם: "עם אהבה וייעוץ נכון – גם ילד שהתרחק, יחזור"

פנינה לשם בכלל לא התכוונה להיות מהפכנית. למרות החיבור וההערכה שלה לתחום, אותם ספגה מהבית מגיל אפס - היא גם לא בדיוק התכוונה להתעסק בקירוב. אבל רצתה יד ההשגחה, ודבר הוביל לדבר.

כתושבת העיר ביתר, היא החלה לשם לשים לב לתופעה מצערת ומדאיגה שהחלה להתפתח בעיר: נשירה של לא מעט בנים ובנות, ילדיהם של תושבי השכונה החרדית. כבר אז, בכל פעם שנתקלה בכך, התכווץ ליבה בכאב. עמוק בפנים היא ידעה שצריך לעשות משהו - אבל לא בדיוק ידעה מה.

בצהרי אחת השבתות, היא יצאה עם בעלה וילדיה הקטנים לטייל בגינה הסמוכה לביתם, כדי ליהנות ממזג האוויר הנעים ששרר בחוץ. אף אחד לא תיאר לעצמו לאן יובילו בסופו של דבר אירועי אותו היום. כשהגיעו אל הגינה, החלו ילדיה לגלות סימני התלהבות, ולשם נפנתה לשחק איתם במתקנים הסמוכים. אלא שאז הבחינה בקבוצת בנות צעירות שישבו על ספסל סמוך וחיללו שבת לעיני כל. באותו הרגע, החליטה לשם שהגיע הזמן לעשות מעשה.

"אני ובעלי הסתפקנו מאוד מה לעשות. כאב לנו מאוד לראות אותן, ובאיזשהו שלב פשוט פניתי אליהן והתחלתי לדבר איתן. לשמחתי, התגובה שלהן כלפי היתה מאוד חיובית, התיידדנו והרגשתי שפשוט מדובר בבנות שמאוד מחפשות תשובות, והזמנתי אותן אליי הביתה. שאלתי אותן גם איפה הן לומדות, וכשהבנתי שמדובר בבעיה חינוכית רחבת היקף בבית הספר עצמו - פניתי בהמשך גם למנהלת שלהן, והצעתי לה להכניס הרצאות מתאימות לטובת הבנות. גם אבא שלי, הרב זמיר כהן, הגיע להרצות עבורן".

לצד השיעורים שהחלו לקיים מדי פעם בבית הספר, לשם המשיכה להדק את הקשר והליווי שהעניקה לבנות שפגשה. היא החלה לקיים מפגשים שבועיים עם הבנות אצלה בבית, ומאוחר יותר אף החליטה לשלב בהם הרצאות. "אחרי שחסכנו פרוטה לפרוטה, הבאנו כל מיני מרצים מובילים, כמו הרב שטיין, הרב תומר ועקנין ועוד".

אולם מה שהחל כמפגש בן 12 בנות בלבד – הפך מהר מאוד למפגש שכלל למעלה משמונים בנות(!). "חברה הביאה חברה, יותר נכון כיתה שלמה", היא צוחקת, "וזה התגלגל והתגלגל, וראינו שאין כבר מענה לכולן, ובטח שלא מקום. פשוט היו המון בנות".

או אז החליטה לעשות מעשה: היא פרסמה מודעה קטנה בעיתון, בה הודיעה כי היא מחפשת מתנדבות בעלות כישורים מתאימים לעבודה עם נערות חרדיות בסיכון. גם הפעם חיכתה ללשם הפתעה, כשבעקבות המודעה הקטנה הגיעו למעלה מ-300 פניות יזומות של נשים(!) שהציעו את עזרתן. "מאד התרגשתי", היא מתארת. "מבחינתי זה שיקף עד כמה אכפת לתושבים בעיר מהמצב, עד כמה מדובר באנשים חמים שלא רואים רק את עצמם, ועד כמה הנשים בשכונה רוצות לעזור ולתת מעצמן, למרות העומס הגדול המוטל על כל אחת מהן".

לאחר ראיונות אישיים שערכה עם כל אחת מהמועמדות כדי לבחון את התאמתן, יצרה לשם מאגר של חונכות שיסייע לה להעניק מענה לכלל הבנות. "כל אחת מהחונכות, הפכה לאחראית על כמה בנות. היא דואגת בעיקר לשמור איתן על קשר ולערוך איתן שיחות אישיות. אחר כך עברנו למתנ"ס העירוני, שם קיבלנו סופסוף חדר להעביר בו את הסדנאות וההרצאות בצורה מרווחת ומסודרת יותר".

במרוצת הזמן, הפכה פעילותה של לשם לשם דבר של ממש בביתר, עד שבשלב כלשהו נפתחה לצורך הפעילות מחלקה מיוחדת בתוך ארגון הידברות, על מנת לתת מענה לפרויקט החשוב שזכה לשם "אתגר". "בלי העזרה של ארגון הידברות זה לא היה מצליח להתפתח ולהמשיך", מתארת לשם. "הם היו שם כדי לעזור לנו לאורך כל הדרך, בכל מה שאנחנו צריכים. בזכות הידברות, כיום אנחנו מרכז שקיים ופעיל פעמיים בשבוע, עם שיחות, הרצאות ופעילויות על התמודדויות המאפיינות את הגיל והתקופה, כמו אינטרנט, קשרים לא בריאים לפני הנישואין, לבוש, ועוד.

"אנחנו מאוד משתדלים להעניק לבנות כלים לעתיד, כמו סדנאות לתעסוקה, ויש לנו פעילויות ואירועים מיוחדים סביב מעגל השנה, כמו בחנוכה ובליל פורים. גם בחופש הגדול, שבו אין לבנות כמעט תעסוקה והבטלה עשויה להביא לדברים שליליים - יש לנו פעילויות קיץ עשירות ומגוונות, שכוללות טיולים שונים והרצאות. בנוסף, בכל מפגש, אנחנו גם מקפידים להגיש לבנות ארוחת ערב טעימה, וכרגע עובדים גם על ארוחות חמות מבושלות, כי נוכחנו לדעת שלא בכל הבתים הבנות מקבלות את המענה הבסיסי הזה. את כל זה ארגון הידברות מארגן ומסבסד, כך שהבנות נדרשות להשתתפות בעלות מינימאלית, או אפילו חינם אין כסף".

מלבד המענה לצרכים הפיזיים, לשם יודעת היטב כי הבסיס של כל בת שנמצאת בתהליך של בלבול וחיפוש – הוא מתן מענה רגשי. "אומרים שבעיה רוחנית - מונחת לעיתים על בעיה רגשית. בדיוק לשם כך, החונכות מלוות את הבנות באופן קבוע, ומנסות לתת את המענה הרגשי הזה בכל מיני דרכים. הן יוצאות עם הבנות אפילו לקניות, ונותנות מעל ומעבר, ממש 24 שעות ביממה. כשצריך, הן אפילו פותחות את הבית שלהן ונותנות לבנות מקום לינה.

"בנוסף, יש לנו היום גם קו טלפון שפעיל 24 שעות ביממה, עם הרב תומר ועקנין, שבנות יודעות שהן יכולות להתקשר ולהתייעץ אתו, אפילו באופן אנונימי, על כל נושא שבעולם. אני יכולה לספר שעד כה יצאו מזה דברים גדולים, שהם ממש הצלת נפשות. לא מזמן, למשל, התקשרה בת וסיפרה לרב שיש לה חברה שיוצאת עם ערבי, וביקשה להתייעץ מה לעשות. כשגילינו במי מדובר, העברנו את זה למחלקת 'שבויות' בהידברות, המטפלת בענייני התבוללות, והמחלקה טיפלה גם במקרה הזה בצורה יוצאת דופן".

"לבנות היום יש המון שאלות – אבל אין להן כתובת"

בחייה האישיים, לשם (27), היא אם לשלושה, וגם אשת חינוך - תחום בו השקיעה את מיטב מרצה לפני שהחלה בפעילות הנוכחית. "היתה תקופה שהייתי גם מחנכת בשעות הבוקר וגם עוסקת עם הנערות פה בביתר בשעות הערב, והצלחתי לשלב בין השניים. אבל כשהפעילות גדלה והעומס הפך  לבלתי אפשרי - נאלצתי לבחור בין שני התחומים. הרגשתי שעם כמה שלהיות מורה זו שליחות, וזה בוודאי תחום חשוב – אבל תחום הנוער זקוק לי יותר. בנות היום עוברות התמודדויות לא פשוטות בכל התחומים: התמודדויות לימודיות, התמודדויות בבית - שגם שם לפעמים המצב לא קל, כמו משפחות שההורים פרודים למשל - וגם התמודדויות טבעיות של גיל ההתבגרות. פגשתי המון בנות שבאמת לא מוצאות את המקום שלהן, ומחכות שמישהו יזדהה איתן וייתן להן הכוונה. יש להן שאלות - אבל אין להן כתובת, ואז הן שואלות חברות, מבולבלות כמותן, ומתבלבלות עוד יותר.

"לכן, בעיני, כל מי שיש לו היום את היכולת והכישורים המתאימים – צריך להתעסק בתחום הזה. זה ממש 'במקום שאין איש – היה איש', כי הנוער צמא שמישהו יקשיב לו ויתמוך בו. כל מי שיש לה 'קליק' עם בנות – צריכה לקחת את היוזמה ולתת. נוער בסיכון זו תופעה שקיימת היום לצערנו בכל אוכלוסייה. זה לא משהו שבהכרח קשור לדת, וחשוב שכל אחד יפקח את העיניים ויסתכל סביבו. זו ממש הצלת נשמות".

מלבד זאת, אי אפשר להסתיר את העובדה שלשם היא ביתו של יו"ר ארגון הידברות, ואחד ממזכי הרבים הגדולים שבדורנו, הרב זמיר כהן שליט"א. כשהיא מדברת עליו, אי אפשר לפספס את ההערכה שהיא רוחשת לו כדמות משמעותית מאוד בחייה.

את חושבת שיש קשר בין תחום העיסוק של אביך, הרב שליט"א, לבין מה שבחרת לעשות?

"אני לא חושבת שיכול להיות שיש קשר, אני חושבת שהקשר ברור. במשך כל חיי זה עבר לי בדם בלי שהייתי מודעת לזה: תחושת השליחות, המסר התמידי שקיבלנו בנוגע לחשיבות של לתת מעצמך מה שאתה יכול ויודע ומסוגל לאחרים, בדגש על עניינים רוחניים. בכל סעודת שבת, בכל מפגש שלנו איתו, אבא תמיד הדגיש כמה עם ישראל צריך אותנו וכמה זה חסד גדול לחזק ולתת, ואין ספק שזה דבר שחדר גם לי לעצמות".

הרב זמיר כהן שליט"א

לא הרגשת אף פעם ריחוק מהתחום הזה, דווקא בגלל שזה היה תחום העיסוק של אביך, שגרם לכך שבשונה מרוב האבות, הוא פחות היה בבית?

"לא אצלנו. למרות כל הנתינה שלו והעומס, כילדים, אף פעם לא הרגשנו שהעשייה שלו 'לקחה לנו' אותו. אני חושבת שכשאת גדלה על זה מגיל קטן – את מתרגלת. לקח לי זמן להבין שלא כל האבות ככה, וזה בסדר, ובזמנים שאנחנו כן נפגשים ומבלים זמן איכות ביחד - זה כעין השלמה ופיצוי על החסר. וזה באמת אחד הדברים המשמעותיים שלמדתי מאבא לחיים בעניין הזה: זו לא הכמות - זו האיכות".

אבל דווקא בתור בת שהגיעה מבית חרדי כל כך איכותי, איך את מרגישה שאת יכולה להבין ולהתחבר לבנות שחיות בעולם ששונה משלך בהרבה מובנים?

"בדיוק בגלל זה. באמת מצד אחד גדלתי ברוך ה' בבית מצוין, אבל מצד שני, גדלתי בבית עם הרבה תחושה של שליחות, נחשפתי להרבה סמינרים של חוזרים בתשובה, אבא שלי, שכאמור היה הרבה לא בבית, וטס לפעמים גם לחו"ל, ועשה המון בשביל עולם התשובה. לכן, כל התחום של נוער מנותק לא זר לי ולא רחוק ממני. מבחינתי, זה איזשהו סעיף של חזרה בתשובה שגדלתי עליו, שחלק ממנו זה לקרב את הבנות אל האמת, ולתת את המענה הזה. אז אם אבא שלי עוסק בקירוב ליהדות של אנשים שלא נולדו לתוכה - אני עובדת עם הנוער שלנו, שלצערנו כבר לא תמיד נשאר 'שלנו', והרבה פעמים לדאבון הלב שוב יוצא החוצה, וצריך המון הכוונה ותמיכה".

לאורך הדרך, הרגשת לפעמים שזה עזר שאנשים ידעו שאת 'הבת של'?

"אני לא אוהבת שאומרים לי את זה", לשם נבוכה, "כי אני משתדלת להיות בזכות עצמי. אבל מטבע הדברים לפעמים זה עוזר. כמו למשל, כשאימהות של בנות חדשות שמצטרפות לפעילות נרתעות וחוששות, כי הן לא מכירות את זה עדיין מקרוב, אבל כשהן שומעות מי אני - זה עוזר להן ליצור אמון ראשוני. הבנות לעומתן, במרוצת הזמן, יוצרות אמון במקום עצמו ובצוות שלנו בלי קשר למי אני".

כל בת חרדית שרוצה יכולה להצטרף לפעילות שלכם?

"לא, כל בת שרוצה עוברת בירור התחלתי כדי לבדוק אם היא מתאימה. ברור שאי אפשר להגיד שאין בת שאין לה התמודדויות מהסוג הזה, אבל מי שאצלה לא מדובר בהתמודדויות מהותיות - אנחנו מסבירים לה שאין טעם שתצטרף. בת שהיא יחסית חזקה מבחינתנו ולא צריכה את זה – לא מתקבלת לתכנית. מאידך, גם לבנות שהן כבר מאוד 'חלשות' מבחינה רוחנית זה לא מתאים.

"בנקודה הזו, באמת חשוב לי להדגיש שמדובר בתכנית מנע. כלומר, לא מדובר בבנות נושרות מהרחוב, אלא בנות בבתי ספר ובמסגרות - אבל בנות שהן מתמודדות ונמצאות על קו התפר, בסיכון לנשירה. יש היום כל כך הרבה ארגונים שמטפלים בנוער נושר, שזה תחום שיש לו יחסית הרבה יותר מענה. אבל נוער שהוא בסיכון לנשירה, שעוד לא נשר? אין לו מענה. כמו שזה נראה, הרגשתי שמחכים שהבת תיפול ורק אז עוזרים לה. וזה המקום של 'אתגר', שמנסה למנוע מראש את הנפילה.

"היום זה לא קל, לבנות יש שאלות וקשיים בלי סוף, וכל הנושא של קשרים לא בריאים עם בנים, צניעות, במיוחד אצל בנות עם טלפונים לא כשרים - אין להן רגע מנוחה. אז אנחנו לוקחים את הבנות האלה לפני הנפילה, ומנסים לתת להן כלים להישאר במסגרת ולמנוע את הנפילה הזאת. לפעמים בשיחה אחת, את יכולה לשנות לבת את החיים. בעיני, העבודה עם הבנות שכבר נפלו באמת הרבה יותר קשה. אחר כך הרבה יותר קשה לטפל בהן".

"קצת תשומת לב – וזה מדהים איך אפשר להציל נפשות"

מאז תחילת פרויקט "אתגר" חלפו כבר כשלוש וחצי שנים. כיום, משתתפות בפרויקט בקביעות כבר כמאה בנות, בגילאי 13 ומעלה, ולשם מתארת שמרביתן לוקחות בו חלק אפילו עד הנישואין. מטבע הדברים, במהלך השנים, פגשה לשם לא מעט סיפורים אישיים של בנות להן זכתה לסייע, שחלק מהם כללו לא מעט מורכבויות. "כל בת היא עולם, וזה לא פשוט להגיע ולתת לכל אחת את מה שהיא צריכה", היא מתארת.

ויש לה גם שלל סיפורים של בנות שכבר זכו לסייע להן. אחת מהן היא בת למשפחה עם סיפור מורכב במיוחד, שלא הצליחה למצוא בה את מקומה וחוותה מצוקה קשה וחוסר שייכות – עד שהכירה את לשם ואת פרויקט אתגר.

בדומה לה, בחורה נוספת, שהגיעה דווקא ממשפחה שנחשבת למשפחה טובה ומוכרת, החלה להידרדר בתיכון שבו למדה ולגלות סימני מצוקה קשים, שהפכו לקשיים נפשיים של ממש. כשפגשה את לשם, כמעט כבר לא נותר במי לטפל. אבל לשם לא איבדה תקווה, ובמשך שלוש וחצי שנים השקיעה בה את מיטב מרצה, דרך שיחות אישיות, חונכת שהוצמדה אליה, והדרכה מתמשכת להורים. "היום הבחורה הזאת כאילו נולדה מחדש. היא סיימה תיכון ולומדת מקצוע, ורוצה להקים בית חרדי עם בן תורה. היא הפכה לבחורה מאוד בוגרת, עם דעה ברורה, כמו מרצה קטנה", לשם צוחקת, "אין ספק שפרויקט אתגר בנה ושיקם אותה נתן לה את האפשרות לעלות שוב למעלה, מכל הבחינות. עשינו איתה עבודה שהיתה ממש הצלת נפשות".

"אבל אלה רק סיפורים קטנים מיני רבים", היא מתארת. "מבחינתי כל בת היא סיפור, ואני מעריצה אותן שהן עומדות בזה. ה' יעזור שבאמת יגיעו ימים שלא נדע צער. אנשים עוברים דברים לא פשוטים שצריך להעריץ אותם עליהם. אני תמיד נדהמת מכמה שאי אפשר לדון אף אחד שפוגשים, אף אחד לא יודע מה כל בחורה עוברת, אבל כשנחשפים - מבינים עד כמה היא גיבורה".

מה הלאה מבחינתך בפרויקט?

"יש עוד לא מעט לעשות. אנחנו חולמים למשל לפתוח 'מרכז שבת', שיפעל בכל ליל שבת או בשבת אחר הצהריים עבור הבנות. במיוחד בקיץ, כשהשבתות מאוד ארוכות ובנות לא מוצאות את עצמן. חוץ מזה, אנחנו רוצים לעזור גם בתחום הלימודי ולתת שיעורי עזר לבנות להורים מעוטי יכולת. ומאוד רוצים לפתח את התחום הרגשי, ולהוסיף גם פסיכולוגיות למערך שלנו, שיעבדו עם הבנות וידריכו את הצוות. יש לנו הרבה שאיפות, ואני מאמינה שבעזרת ה' נגיע גם לזה".

"לא ידעתי איך כותבים ספר בנושא רגיש כל כך"

ואולי בהשראת העבודה האינטנסיבית שלה עם הבנות בשנים האחרונות, בשבועות הקרובים צפוי לצאת ספר ראשון מסוגו פרי עטה. הספר, שנקרא בשם "אהבה לרגע", מנסה לקיים הסברה יהודית לנערות בגיל העשרה, שמתמודדות עם ניסיון הקשרים עם בנים לפני הנישואין. כפי שלשם מיטיבה להבין אותן גם במציאות ויודעת לדבר אל הלב שלהן, ניכר שגם את הספר כתבה מתוך הבנה עמוקה של קהל היעד שלה, שכן הוא כתוב בשפה חברית שקרובה אל הלב, כיפית וקלילה ועם זאת נקיה מאוד, ובעיצוב צבעוני ומושך עין. "כשכתבתי את הספר היו לי הרבה התלבטויות. מצד אחד, הצורך בספר כזה, שיידע לדבר אל ליבן של הבנות באופן שמותאם להן, ובנושא כל כך רגיש ומשמעותי, זעק עד לב השמיים. מצד שני, ידעתי שאצטרך להלך בין הטיפות ולברור כל מילה שלי בשבע נפות. אבל ברוך ה', לאחר ששאלתי בעצת גדולים בנושא, ונאמר לי לכתוב את הספר, וגם לכל אורך הדרך, בכתיבה עצמה, כל הזמן התייעצתי. עכשיו, כולי תקווה שדברים שיוצאים מן הלב, ייכנסו אל הלב".

עכשיו, אחרי כל הניסיון והידע שצברת, האם יש לך איזשהן עצות להורים ומורים שמתמודדים עם מקרים דומים?

"אני רוצה להעביר מסר קודם כל למורות: חשוב מאוד לפקוח עין. לא להתעלם, לא להגיד 'לא שמעתי, לא ראיתי, לא ידעתי', כי יש הרבה סימני התראה שילד צריך עזרה, ולא רק בקטע רוחני. הידרדרות מכל סוג יכולה גם להצביע על משבר משפחתי שמתרחש מתחת לפני השטח, ולכן כל כך חשוב שתפקחו עין ותשימו לב. יש מורים שבאים, מלמדים והולכים, אבל זה לא צריך להיות ככה, כי יש לכם פה אחריות על נשמות. שמעתי בשם אחד מגדולי ישראל ש'מי שרוצה להרוויח לנצח – יעסוק עם נשמות'. תנו את עצמכם. כמורה, הכי קל זה לבקר ולכעוס, אבל זה לא פותר את הבעיה, וזו גם לא הדרך הנכונה. לפעמים כל מה שבת צריכה, זה שהמורה תיתן לה את הלב. צריך לקחת את הבת לשיחה, להקשיב לה, להבין מה קורה איתה, ולעזור בהתאם, ולהפנות למי שצריך.

"בעלי למשל, ראה פה בעיר פעם ילד שהוא באמת במצוקה, שהמצב של הבית לא משהו, ומאוד כאב לו עליו. למרות שהוא אדם עמוס מאוד ואין לו זמן, הוא השתדל לעשות עבורו את מה שהוא רק יכל: זרק לו פה מילה טובה, פה קנה לו שוקולד, פה למד איתו חצי שעה, קצת פה וקצת שם, ומדהים לראות את ההבדל התהומי היום בין הילד הזה לאחים שלו. קצת תשומת לב - וזה מדהים איך אפשר להציל נפשות.

"להורים, הייתי אומרת קודם כל לא להתעורר מאוחר מדי. לפעמים הורים שמים לב למצוקה של נער ונערה, רק כשזה מגיע למצב שאין להם כבר כלים להתמודד. לכן אני אומרת: אל תחכו לבעיה כדי לפתור אותה. בעיות של גיל ההתבגרות אפשר לפתור מראש, עם חינוך נכון, עם תחושת שייכות וקבלה, ועם המון אהבה, בהתחלה, באמצע ובסוף.

"ועוד דבר: חשוב שבמקרה הצורך תתייעצו. אל תעשו טעויות מכוונות טובות. לפעמים הורים חונקים מדי במקום שצריך לפתוח, או יותר מדי מתירים במקום שצריך לסגור. יש היום המון מקומות שאפשר להתייעץ ולפתור בעיה כשהיא עוד קטנה ולא לחכות שהיא תגדל. והכי חשוב: אל תתייאשו. ילד שהתרחק, עם אהבה וייעוץ נכון - תמיד יחזור בסוף. תמיד. בזה אני מאמינה בכל לבי".

רוצים ליצור קשר עם פנינה לשם? תוכלו לשלוח לה מייל לכתובת etgar@htv.co.il