דבר תורה לפרשת בהר: למה הלוואה בריבית מרחיקה מהקב"ה?

"אני מתפרנס מכתיבה", הסביר בן חו"ל לחברו הישראלי שתהה מהיכן ירק זה חי.

"ומה אתה כותב?" התעניין החבר בהערכה.

- "אני כותב לאבא שלי שישלח לי כסף"...

* * *

בפרשתנו העוסקת רובה ככולה בענייני בטחון בה', נמצא איסור ההלוואה בריבית ליהודי ומיהודי, אבל לגוי מותר להלוות בריבית. וצריך להבין מה ההבדל ביניהם. זאת ועוד, שהתורה מסיימת את האיסור להלוות בריבית, במילים: "אני ה' אלוקיכם אשר הוצאתי אתכם מארץ מצרים לתת לכם את ארץ כנען", ומשמע שיש קשר בין הדברים.

שאלות אלו מציב רבי אברהם שמואל בנימין, ה"כתב סופר", וטרם שנבאר את היסוד שהוא מבהיר, נספר מעשה שהיה.

רבי נתן נטע שפירא, ה"מגלה עמוקות", כיהן כרבה של קראקא העיר. יום אחד הודיע ה"מגלה עמוקות" במפתיע לבני עדתו, שהוא עוזב את הרבנות בעיר מטעמים הכמוסים עמו. בני העיר ניסו בכל מאודם לחפש דרך שייאות להישאר עימם ולהנהיגם. אך לשווא. ה"מגלה עמוקות" נחרץ היה בדעתו.

לאחר זמן מה הודיע ה"מגלה עמוקות" לפרנסי הקהל שהוא חוזר בו מהחלטתו לעזוב, משום מעשה שהיה. יהודי תלמיד חכם לא אבה לעשות תורתו קרדום ולהתפרנס ממנה, לכן השכים בעוד לילה, ניפה קמח ולש עיסה, הניח לה לתפוח ובינתיים נטל ספר תהלים והפיל תחינתו לפני השי"ת שמלאכתו תעלה יפה.

משתפחה העיסה אפה כעכים ריחניים וטריים, ולאחר תפילת שחרית ושיעור יומי יצא לעמלו למכרם ברחוב העיר עד שעת הצהריים, או אז שב לבית המדרש לעמול בתורה. כה היה סדר יומו ומובן שהדבר דרש ממנו כוחות רבים, ומשכורתו זעומה הייתה.

אחד מעשירי קראקא, אוהב תורה ולומדיה, נחמץ לבו על האיש והוא ניגש להציע לו עסקה: הסכם יששכר וזבולון. הוא יעניק ללומד משכורת קבועה, מכובדת, שיש בה כדי פרנסה לו ולמשפחתו, ותמורת זאת יהיה לו חלק בתורה שילמד. ההסכם נחתם לשביעות רצון שניהם.

מספר חודשים עברו ושניהם התייצבו בבית דינו של ה"מגלה עמוקות" לדין תורה. מוכר הכעכים לשעבר טען שברצונו להפסיק את ההסכם - למרות שהוא מסכים עם הגביר שהסכם זה הסכם - ולשוב למלאכתו הישנה. וטענתו בפיו:

כשהייתי טרוד במלאכתי, הייתי אחוז בבטחון בה' על כל צעד ושעל. על העיסה שתצא כיאות, שתתפח היטב, שהכעכים לא יצאו שרופים וצורתם תהיה נאה, שיהיו קונים בתחילת היום בסכום נאה ולא בסופו של יום בחצי מחיר, ושהכסף יספיק להוצאות הבית. אלא שעתה אני יודע שיש לי קצבה חודשית, כבר אינני נושא עיני למרום לתפילה ובקשה, אני "מסודר". אינני מוכן לוותר על בטחוני בה', גם לא למען לימוד תורה בהרווחה...

"עיר כזו", אמר ה"מגלה עמוקות" לפרנסי העיר, "שיהודים מרגישים תלויים ודבוקים בהשי"ת, אינני מוכן לעזוב".

נשוב לדברי ה"כתב סופר": המלוה בריבית, אינו נושא עיניו לשמים למען פרנסתו, הוא ישן והכסף עובד עבורו ומתרבה. יש בזה פגם בבטחונו בה' ולכן נאסר להלוות בריבית (וכמובן שגם ללוות מיהודי אחר בריבית אסור - שמכשילים אותו בכך). ומדוע לגוי מותר להלוות? משום שהגוי הינו בחזקת אלים, ואפילו את הקרן לא בטוח שיראה היהודי, וכל שכן את הרווח. לכן לא אסרה התורה דבר זה, שאינו מנתקו מבטחונו בה'.

וזהו הקשר בין ארץ ישראל לאיסור הלוואה בריבית: בכל העולם הגשם יורד כסדרו לפי הנהגת הטבע שנקבעה במרום. אבל על ארץ ישראל, הקב"ה משגיח לפי מעשי בני האדם: 'אם שמוע תשמעו' – 'ונתתי מטר ארצכם', ואם לא – 'ולא יהיה מטר'.

נמצא שהמגורים בארץ ישראל מחזקים את בטחון האדם בה' וגורמים לו לשאת עיניים למרום באופן תדיר. אבל המלווה בריבית – הפרנסה מצויה אצלו באופן קבוע, ואין לו תועלת בכך שהוא דר בארץ ישראל לחיזוק בטחונו בה'.

* * *

אנחנו יודעים שהפרנסה הינה משמים, מה שנקצב לאדם – זה מה שהוא יקבל. לא פחות ולא יותר. אנחנו אפילו מאמינים בזה. אך לעתים בלהט העשייה שוכחים שהקב"ה מצפה ש"נכתוב לו", שנבקש מאיתו על הצלחה במעשי ידינו, על פרנסתנו וצרכינו, ונרגיש תלויים בו בבטחון.

מצוות התורה האוסרות עלינו צורת מסחר כזו או אחרת, הינן תזכורות עבורנו לשנן לעצמנו שלאחר ההשתדלות המעשית, איננו מצפים כי אם: "לידך המלאה, הפתוחה, הקדושה והרחבה".