השמיטה והיובל – חלונות אל האמת

פרשת "בהר", עוסקת ברובה במצות שמיטה ויובל.

מהי מצות שמיטה? מדי שנה שביעית, עלינו לשבות מכל מלאכות האדמה ולהפקיר את שדותינו (זו אחת המצוות הנוהגות רק בארץ ישראל).

רבי יצחק עראמה, בספרו "עקידת יצחק" (בפרשתנו), כותב הגדרה קולעת על מטרת מצוות אלו: "השמיטה והיובל הם חלונות לפקוח עיניים עיוורות, השקועות בדמיוני הזמן". כלומר, עיני השכל של האדם עלולות להיות עיוורות ביחס למשמעות חייו, ומצוות אלו נועדו להוציאו משגרה של כניעה ושעבוד למעשי ידיו ומשקיעה בעבדות חומרית, ולהביאו לכלל הכרה שהעולם נברא ופועל אך ורק כפי רצון הבורא.

התורה מצוה, שאחת לשבע שנים, עלינו להפקיר את אדמותינו ושדותינו וכך בעצם להרפות מעוגן הפרנסה החומרי שלנו. זאת כדי להודיענו, שאל לנו להשתעבד יותר מדי ליגיעת כפינו, ושדי לנו בהשתדלות המוטלת עלינו בכל שש השנים. כך מתחזקת אצלנו ההכרה שהשם הוא הזן ומפרנס לכל.

שמה של פרשתנו היא "בהר". מילה זו מוזכרת בפסוק הראשון: "וַיְדַבֵּר השם אֶל מֹשֶׁה בְּהַר סִינַי לֵאמֹר" (ויקרא כה, א) והמשכו של פסוק זה היא מצות השמיטה.

רש"י מביא את שאלת המדרש המפורסמת: "מה עניין שמיטה אצל הר סיני? והלא כל המצוות נאמרו מסיני?" כלומר, מדוע דווקא ביחס למצוות שמיטה ויובל, מזכירה התורה שהן נאמרו למשה בהר סיני. הרי משה קיבל בהר סיני את התורה כולה, מדוע רק ביחס למצוות אלו, התורה מקדימה ומדגישה באופן מיוחד שאלוקים אמר אותן למשה בהר סיני, בעוד שכל המצוות נאמרו לו שם?

תשובת המדרש היא: "אלא מה שמיטה נאמרו כלליה ופרטיה ודקדוקיה מסיני, אף כולן נאמרו כללותיהן ודקדוקיהן מסיני". כלומר, התורה בחרה במצות השמיטה כדוגמא לכך שמשה קיבל בסיני את המצוות על כל פרטיהן ודקדוקיהן. תשובה זו לא הכי ברורה, משום שהשאלה עדיין נותרת בעיניה - מדוע בחרה התורה להדגיש עניין זה דווקא במצות השמיטה ולא בכל מצוה אחרת? ניתן לעיין ברש"י ובשאר מפרשי התורה המרחיבים על כך את הדיבור.

ספר "שפתי דעת" (לבעל ה"כלי יקר") בפרשתנו, מבאר את דברי המדרש באופן אקטואלי:

כאמור, עיקר טעם מצות השמיטה, הוא חיזוק בביטחון ואמונה בבורא. מידת הביטחון היא יסוד ושורש לכל מצוות התורה. מידת הביטחון היא גם הסיבה העיקרית מדוע בחר הקדוש ברוך הוא לתת לעם ישראל את התורה דווקא בהיותם במדבר שממה, ולא בתוך ארץ מיושבת. מיד בצאתם ממצרים, הוליכם השם במדבר שממה, כדי שבני ישראל יישאו את עיניהם לבורא דבר יום ביומו, והם יחושו כיצד בורא עולם בכבודו ובעצמו מספק להם כל צרכיהם באופן על טבעי.

הבורא יודע, שכשעם ישראל ייכנס לארץ ישראל – ואחרי שהם יתחילו לחיות חיים טבעיים הכוללים עבודות אדמה, הם יהיו עלולים לשים את עיקר יהבם על מעשי ידיהם, ואחיזתם בבורא תתרפה. לכן ציוה הבורא את מצוות השמיטה והיובל. אחת לשבע שנים, יש להפסיק את כל מלאכות האדמה – העיסוק המרכזי ביחס לפרנסה, כדי להזכיר לבני ישראל, "כִּי לֹא עַל הַלֶּחֶם לְבַדּוֹ יִחְיֶה הָאָדָם כִּי עַל כָּל מוֹצָא פִי השם יִחְיֶה הָאָדָם" (דברים ח, ג), וכפי שמבטיח הבורא, שמי ששומר על שנת השמיטה -  "וְצִוִּיתִי אֶת בִּרְכָתִי לָכֶם בַּשָּׁנָה הַשִּׁשִּׁית, וְעָשָׂת אֶת הַתְּבוּאָה לִשְׁלֹשׁ הַשָּׁנִים" (דברים כה, כא).

כעת נבין, מדוע דווקא ביחס למצוה זו, מדגישה התורה שהיא נאמרה בסיני. מטרת נתינת התורה דווקא במדבר סיני ולא במקום יישוב, הייתה כדי לחנך את העם ולחזק אותו בענייני ביטחון ואמונה בבורא, וללמדו שכאשר אדם אוחז בתורה, הוא אוחז בחיים, הוא מוגן מפני כל תופעות הטבע והבורא ידאג לו לכל צרכיו. לכן, כשבני ישראל מקבלים ציווי על שמיטה ויובל, התורה נותנת להם תזכורת, שאל להם לחשוש ממה הם יתפרנסו בשנת השמיטה. וכשם שבמדבר סיני לא היה חסר להם דבר, כך גם בארץ ישראל לא יחסר להם דבר, לו יאחזו בתורת השם.

מהות מצות השמיטה היא לחוש בארץ נושבת כאילו הם במדבר, ובמדבר כאילו הם בארץ נושבת. כל עוד אוחזים הם בבורא עולם, הרי הם בלב ליבו של המקום הפורה ביותר עלי אדמות.

תורת ישראל מקיפה את חיי האדם, והיא נוגעת בכל תחום בחיים. עבודות האדמה תפסו מקום מרכזי בחיי העם, ומצות השמיטה נוגעת בנקודה שהיא ליבת הפרנסה, ובמיוחד שם היא מלמדת את האדם על האמונה והביטחון בבורא.