טקסט לא פופולרי: הווטסאפ של רהב מאיר

להרפות ממהומת החיים
מה הדבר הראשון שאנחנו אמורים לעשות, עם כניסתנו לארץ? להרגיע. לא להתמלא בתחושת בעלות ורכושנות על הקרקע, אלא דווקא להרפות, לשמוט.
"כי תבואו אל הארץ", מתחילה פרשת השבוע החדשה, פרשת "בהר". "כי תבואו אל הארץ – ושבתה הארץ שבת לה'". כלומר, כבר במדבר, מספרת לנו התורה שכאשר נגיע לארץ נתבקש לשמור לא רק על השבת, אלא גם על "שבת הארץ", על שנת השמיטה. פעם בשבע שנים צריך לאפס את המערכת, להפסיק לעמול ולהתפרנס ולקנות ולמכור, לשמוט קצת את השליטה הבלתי פוסקת שלנו במציאות למשך שנה שלמה.
פרשנים רבים מסבירים ששמיטה היא עיקרון חשוב לחיים גם אם אתה לא חקלאי, וגם אם עכשיו בכלל לא שנת שמיטה. הנה משפט מקסים שכתב הרב קוק על רעיון השמיטה: "דחיפת הגידול וההשתלמות של החיים, צריכה שתצא אל הפועל על ידי נתינת רווח של הפסקה והתנערות ממהומת החיים הרגילה".
מומלץ לקרוא שוב. כדי שהחיים יגדלו ויתקדמו – צריך רווח של הפסקה והתנערות ממהומת החיים הרגילה. והוא כתב את זה על "מהומת החיים" של המאה הקודמת, על מהומת הסוס והעגלה, עוד לפני הווטסאפ.
 
היחידה לחקירות הונאה
תחום חדש ומרתק נפתח הבוקר בפרשת השבוע: "וְלֹא תוֹנוּ אִישׁ אֶת עֲמִיתוֹ", נכתב בפרשה, ורש"י מסביר שלא מדובר בהונאה בתחום הממון, אלא ב"הונאת דברים". לדבריו, אדם שמקניט את חברו, או נותן לו עצה לא טובה, מבצע הונאת דברים, וגם זה סוג של הונאה.
אנחנו רגילים לחשוב על הונאה רק בתחום הפלילי, רק בהקשר של "היחידה לחקירות הונאה", אבל הפרשה מציגה דרישות גם בתחום הדיבור, ומבקשת לא להשתמש בדיבורים שלנו כדי להונות אחרים. לאורך הדורות, פרשנים רבים נתנו דוגמאות רבות ל"הונאות מילוליות" כאלה: אדם שחזר בתשובה או התגייר ואנחנו מזכירים לו בכוונה את עברו, אדם שאנחנו יודעים שלא יודע את התשובה לשאלה מסוימת – אבל בכל זאת מתעקשים לחשוף ברבים שהוא לא יודע, מוכר שאנחנו מטרידים אותו הלוך ושוב בחנות בשאלות למרות שאין לנו שום כוונה לקנות סחורה, וגם מפקד בצבא שמטרטר חיילים שלו לשווא או סועד במסעדה שמציק למלצר סתם.
פרופ' נחמה ליבוביץ' כותבת כי מה שמשותף לכל ההונאות האלה הוא תחושת ההתנשאות והשליטה. היכולת – באמצעות מילים – להשפיל קצת את האחר. מול כל המקרים האלה מבקשת התורה: "ולא תונו איש את עמיתו".
 
זהירות, טקסט לא פופולרי
אנחנו רגילים לשמוע על "זכותנו על הארץ". בנאומי הפוליטיקאים ביום השואה, יום הזיכרון, יום העצמאות ובקרוב גם ביום ירושלים, אנחנו שומעים שוב ושוב שהארץ שלנו. שימו לב לפסוק שמופיע הבוקר בפרשת השבוע: "וְהָאָרֶץ לֹא תִמָּכֵר לִצְמִתֻת כִּי לִי הָאָרֶץ כִּי גֵרִים וְתוֹשָׁבִים אַתֶּם עִמָּדִי". הביטוי הזה, "גר ותושב", מצלצל מוכר.
גם אברהם אבינו מציג את עצמו כך: "גֵּר וְתוֹשָׁב אָנֹכִי עִמָּכֶם". ושנים רבות אחר כך, כשכבר יש לנו ריבונות וממלכה, דוד המלך מכנס את... העם לתפילה בירושלים, ואומר במעמד הגדול ההוא: "כִּי גֵרִים אֲנַחְנוּ לְפָנֶיךָ וְתוֹשָׁבִים כְּכָל אֲבֹתֵינוּ". למה לא להגיד שאנחנו הבעלים של הארץ הזו וזהו? למה להמשיך להרגיש בה תמיד קצת כזרים? למה אברהם אבינו ודוד המלך לא מדברים בביטחון עצמי כמו הפוליטיקאים בימינו?
 
פרשנים רבים מסבירים שהחוקיות פה היא שונה לגמרי. הארץ תהיה שלנו – בהתאם להתנהגות שלנו. כמו כספת עם קוד, גם לארץ ישראל יש קוד כניסה. יש התנהגות מסוימת שהיא דורשת מאיתנו. אין ספק שהיא המקום שלנו בעולם, ואין ספק שצריך להילחם במי שמנסה למחוק ולטשטש את הזיקה שלנו לכאן, אבל כל זאת - לא בתחושה כוחנית של "מגיע לי" אלא בתחושת ענווה של "הלוואי ואהיה ראוי". אם לסכם זאת במשפט, חנן פורת נהג לומר שלא צריך לדבר על זכותנו על הארץ, צריך לדבר על חובתנו על הארץ.
 
האם יש בידינו סטארט אפ בן 3,000?
אימא שלי עבדה כמורה, וגם אימא שלה. אחד הדברים הכייפים בילדותי היה שנת השבתון של אימא או של סבתא. מילוי מצברים אמיתי פעם בשבע שנים. ומה עם עובדי היי-טק, עורכי דין, אנשי תקשורת ונהגי אוטובוס? האם מהרגע שהצטרפת לשוק העבודה, אתה עובד ברצף עד הפנסיה?
פרשת השבוע, "בהר", עוסקת בהרחבה בנושא שנת השמיטה. היא דורשת מאיתנו להפסיק את העבודה החקלאית פעם בשבע שנים, ולתת גם לאדמה וגם לאדם הפוגה. בקצב החיים המודרניים, האם השמיטה יכולה להיות סוג של סטארט-אפ? האם למרות שהיא עתיקה היא בעצם הדבר הכי נצרך לנו, והאם ישראל יכולה לממש את הרעיון הזה באופן מורגש ומשמעותי? הנה מה שכותב לפני כמאתיים שנה הרב שמשון רפאל הירש על השנה המיוחדת הזו: "אומה שלמה מכריזה במשך שנה תמימה בשדותיה ובקרקעותיה, בגינותיה ובכרי דשאיה, בכל פרי ובכל עשב: אדמתנו הלאומית היא לה', ואנחנו רק גרים ותושבים עמו. בלא רום לבב ובלא גאוות רכוש הם מצטרפים בשוויון זכויות אל עניי האדם".
אנחנו מרבים להתגאות, ובצדק, בסטארט-אפים ישראליים, בהמצאות ובפיתוחים מייד אין ישראל. אבל התורה מציבה בפנינו שני פורמטים חדשניים של הפסקת המירוץ – השבת והשמיטה. האם אנחנו יכולים ללמד את עצמנו ואת העולם לא רק איך לעבוד, אלא גם איך לנוח?
 
אל תתנו לו להתרסק. הקדימו תרופה
את הסדקים הראשונים קשה לאתר. את הרגעים שבהם עוד אפשר לתקן, ובקלות, קל לפספס. פרשת השבוע מספרת היום על אדם שמצבו הכלכלי מתחיל להתדרדר, ודורשת מאיתנו: "והחזקת בו". רש"י כותב שאסור להניח לו ליפול ולהתרסק, וצריך לחזק אותו כבר מההתחלה. רש"י גם ממשיל זאת לחמור שסוחב משא כבד. אם המשא מתנדנד כשהוא על גבו - אדם אחד יכול לייצב אותו. אבל אם הכל נפל לארץ והתפזר והתרסק - גם חמישה לא יכולים להחזיר את המצב לקדמותו, הוא כותב. כשעוד אפשר לעזור למישהו, זה פחות אטרקטיבי ומדובר. כשהוא כבר בעשירון התחתון ועובר לגור ברחוב - זה כבר מביא יותר רייטינג ותשומת לב.
העיקרון הזה נכון כנראה גם בזוגיות (מתי מתחילים לטפל, כשמופיעות בעיות קלות או חלילה כשהכול מתנפץ?), ביחס לנוער בסיכון (האם מחכים לפיצוץ גדול, או מנסים לשפר את המצב מבעוד מועד?), ביחס למחלות (אנחנו הרי שומעים רבות על איתור מוקדם), למשברים נפשיים ועוד ועוד.
פרשנים רבים כותבים שההוראה הזו אמורה לגרום לנו לפקוח עיניים ביחס לעצמנו וביחס לאחרים, ולנסות לראות דברים מבעוד מועד.
 

להצטרפות לקבוצת "החלק היומי" של סיון רהב מאיר, נא לשלוח בהודעת ווטסאפ את שמכם בלבד למספר 054-8151949