הפרשה החסידית לפרשת בהר: לחלום על עושר

האם ישנה שאיפה אחת משותפת לרוב האנשים החיים בעולם? אם נעצור לרגע אדם במנהטן שבאמריקה ונשאל אותו: מה החלום שלך אותו היית רוצה להגשים? במקביל נעצור אדם בפריז שבצרפת ונשאל את אותה שאלה, כך גם אדם אי שם במדינות הנחשלות, ברוב המקרים התשובה תהיה שווה: 'אני חולם להיות עשיר'. או לפחות: 'שלא יהיו לי דאגות כספיות'.

שאיפה זו טבועה בדמו של כל אחד מהסיבה הפשוטה, רוב האנשים רואים בכסף את המשענת הבטוחה ביותר בחיים. רואים בו את הדבר שנותן לאדם חוסן. לא רק כלכלי, גם חוסן נפשי, משפחתי, רפואי, וכדו'. כי הרי עם כסף אפשר לקנות הכל... הוא נותן לכאורה בטחון ורוגע בכל תחומי החיים.

האמנם?

בפרשת השבוע אנו לומדים על איסור ריבית. התורה אוסרת לאדם להלוות את כסף בכדי לקבל חזרה את סכום ההלוואה פלוס סכום נוסף כריבית. וזה לשון המקרא: "אל תיקח מאתו נשך ותרבית... אני ה' אלוקיכם אשר הוצאתי אתכם מארץ מצרים".

בספר פנים יפות מסביר בטוב טעם את הסיבה שהתורה אוסרת לקבל ריבית. מאז חטא אדם הראשון נגזר על האדם 'בזיעת אפיך תאכל לחם'. אכן גזירה קשה, אך לאמיתו של דבר טובה גדולה טמונה בגזירה זו. כי אדם שצריך לדאוג מדי יום על לחם ומחיה, מקבל תזכורת קבועה לבקש ולייחל לבורא עולם שישלח לו את פרנסתו. גם כאשר אדם התעשר הוא יודע שעדיין הוא צריך רחמים מרובים בכדי שלא להפסיד, ולהיפך - 'מרבה נכסים מרבה דאגה'. כך נשאר האדם מחובר כל הזמן לבורא עולם.

לעומת זאת, הנחש קיבל קללה אחרת, 'ועפר תאכל כל ימי חייך'. מה טמון בקללה זו (שאולי נראית בכלל ברכה)? כעונש לחטא אומר הקב"ה לנחש: קח תאכל ותשבע מכל פיסת אדמה ועפר ואל תטריד אותי. אל תפנה אלי בכלל ואל תתפלל אלי. בקיצור, לא רוצה שום קשר איתך.

בכל תחום שאדם עובד ומתפרנס, עדיין הוא צריך לצפות לרחמי שמים שמעשה ידיו יצליחו, וברכה והצלחה יהיו מנת חלקו. אבל אדם הלוקח את כספו ומלווה אותו בריבית, אינו צריך לעבוד ולטרוח כלל. הוא יושב בניחותא בביתו רגל על רגל, שולף את הכסף מהכספת, מחתים את הלווה על שטר, עליו חותמים עדים וגם ערבים, והכסף שלו עובד, מניב לו עוד כסף.

אדם כזה עם הזמן מפתח תלות ובטחון בכספו ורכושו. הוא לא צריך להזיע. הכל בא לו בקלות, עד שהכסף הופך אצלו לאליל כל יכול. במצב כזה אדם עלול מהר מאד לשקוע באשליות שווא ולשכוח שיש בורא לעולם המנהיג ומכוון, זן ומפרנס את הכל.

זה בדיוק ההבדל בין ארץ ישראל לארץ מצרים, שבה היינו בגלות. במצרים היה את נהר הנילוס, ממנו היו שואבים את כמות המים שהם צריכים. הזרימה הייתה תמיד מספקת והיו מים בשפע לכולם בלי שום בעיות. החקלאים אף הגדילו לעשות, והשתמשו במי הנילוס לטובת השקיה. השיפוע המצוי בין הנהר לאדמות לכל אורכו של הנהר הוא תופעה ייחודית אשר הפכה את השימוש במי הנילוס להשקיה לבר ביצוע. הם חצבו שבילים ומסלולים מתוך הנהר שניתבו את המים עד לכל חלקת שדה.

המצרים לא היו צריכים להתפלל ולצפות לטיפת גשם שירווה את האדמה. הם תלו את בטחונם הכלכלי ובעצם את כל חייהם בנהר הנילוס. מסיבה זו הפך הנילוס לאליל המרכזי של המצרים, אליו היו מתפללים ועבדו לו עבודה זרה.

אבל על ארץ ישראל כתוב בתורה "ארץ אשר עיני ה' אלוקיך בה". התושבים והחקלאים כל הזמן נושאים עיניים לשמיים ומתפללים לבורא עולם על כל טיפת מים. הרבה יותר קשה, אבל מצד שני מחבר מאד לקב"ה, ולא נותן לחיות באשליות ולבטוח במישהו אחר.

לכן כשהתורה אוסרת לנו לקחת ריבית, נכתב "אני ה' אלוקיכם אשר הוצאתי אתכם מארץ מצרים, לתת לכם את ארץ כנען, להיות לכם לאלוקים". לפי מה שהסברנו מובנת ההשוואה בין דיני ריבית ליציאת מצרים וכניסת לארץ ישראל, בשניהם המטרה היא לזכור תמיד ולא לשכוח: "להיות לכם לאלוקים".

מי שחי בהכרה זו, חייו רגועים ושלווים באמת. אינו טרוד תמיד בענייני פרנסה. גם כאשר הוא עוסק לפרנסתו, יעשה זאת ברוגע נפשי. אינו להוט להרוויח, וממילא אינו נופל למלכודות עסקיות מסוכנות. כיוון שברור לו שממילא יגיע לו רק מה שקצוב לו מלמעלה. עליו רק לעשות את ההשתדלות המתאימה בשילוב תפילה ותקווה לבורא עולם.

דיני ריבית חמורים מאד, מובא בגמרא (בבא מציעא דף ע"א) בשם רבי שמעון בר יוחאי, שכל מי שיש לו כסף ומלווה אותם בלי ריבית, 'לא ימוט לעולם', ומי שמלווה בריבית - נכסיו מתמוטטים.

בספרים מובאים עוד דברים חמורים מאד על המלווה בריבית. ששה איסורים עובר המלווה, ויש אומרים שמונה. הלווה עובר שלושה איסורים ויש אומרים חמשה. לא רק הלווה והמלווה, גם כל העוזרים והמסייעים, הערב להלוואה, מתווך, עורך דין, ואפילו עיתון שבו מתפרסמת הצעה להלוואה בריבית, בעלי העיתון עוברים על איסור תורה.

דיני ריבית מקיפים תחומים רבים מהחיים. הפוסקים האחרונים כותבים שבזמננו כמעט אין אפשרות לחיות מבלי להיתקל באיסור ריבית. דורנו - דור האשראי, הצ'קים המאוחרים, פריסות תשלומים, כל אלו יש בהם ריבית, כי תשלום בתאריך מאוחר יותר, עבור מוצר שאני מקבל ברגע זה, פירושו שהמוכר מלווה לקונה את הסכום, והקונה ישלם לו את זה עוד תקופה.

תשלומים אלו, כשהם נושאים ריביות והצמדות, הרי הם איסור ריבית ממש גם למוכר וגם לקונה. אלא אם כן יש לקונה ולמוכר 'היתר עיסקה'. שזהו הסכם מיוחד שנוסח ע"י גדולי ישראל הקדמונים להינצל מאיסור ריבית.

תקצר היריעה מלפרט כאן עוד דוגמאות רבות מספור בהם בקלות אפשר להיכשל באיסור הכבד, והדרכים להימנע מכך. על כן יש לציין את מכון 'ברית פנחס' בראשות הגאון הרב פנחס וינד שפועל רבות בנושא זה בחוברות הדרכה, מסירת שיעורים. בנוסף הקים מוקד מיוחד לשאלות בנושא ריבית. לתועלת הקוראים, מספר מוקד 'קו הריבית' הוא 053-3110820.