מסע אל הסנדלרים האחרונים בישראל

אלי ביזריוב, הסנדלר מרחוב רבי עקיבא פינת רחוב בן פתחיה בבני ברק, הוא יהודי חביב. יעיד כל מי שפגש בו, כמוני. דבריו מהולים בהלצות שמעלות בהכרח חיוך קל על הפנים. "לפני כעשור", הוא מספר לי, "הגיע אליי חבר כנסת גפני. הוא גם בן אדם, לא?".   

זוהי בני ברק של ערב חג הפסח. שאון מסחרר של בני ברק ערב חג בחוץ. החנויות מלאות קונים. לסנדלר מגיעים לקוחות לעתים קרובות. "צריך לתקן את הרפידה", מבקש לקוח. "היא לא תואמת את הנעל". השני מבקש לתקן את הסקוטש' של נעלי הפעוטה שנקרע. אבל, סתם למען העניין, הוא גם מתקן ילקוטים וכל כדומה.

נראה שאצל הסנדלר, בשונה אולי ממה שניחשנו בתחילה, לא שקט. גם פה, כמו בחנויות הפלאפל הסמוכות, מרגישים ערב פסח.

אלי, סנדלר זה כ-20 שנה, רואה את ההבדל החד בין הדורות: "היום זה דור מפונק", הוא אומר כשהוא מישיר אליי מבט נוגה-משהו. "מגיעים אליי פחות אנשים מפעם".

ואתה חושב שיש עתיד למקצוע הסנדלרים?

"תראה, בדור הזה המקצוע הזה כבר פוחת והולך מהשוק. בדור הבא, מסתבר שכבר לא יהיה בכלל".

אתה בטח יודע לעשות 'הנחות' לקהל הבני-ברקי.

 "בוודאי. זה תל אביב פה, לא בני ברק. אנשים פה לא עשירים".

ולסנדלר בעיר התורה והחסידות יש גם דברים בעלי ניחוח תורני: "בלי נעליים, כמה מטר אתה יכול ללכת? תגיד לי. כשיהיה בחוץ 40 מעלות חום, הרגליים יכולות להישרף חלילה. והנה אתה רואה שהציפור חיה בלי נעליים, שהסוס שועט בלי נעליים. הכול מעשי ידי הבורא שחשב על יצירי הבריאה – שגם בקיץ לא ייכוו, וגם בחורף עורם העבה יגונן עליהם מפני הקור שברחוב".

(צילום אילוסטרציה: shutterstock)

ביזריוב, עולה מבוכרה, מתעסק בתחום כבר מבית אבא. "מי שעובד כסנדלר ישר הולך גן עדן. ככה אומרים", הוא מפטיר. "זה בגלל שהוא סופג הרבה מאוד נאצות מלקוחות. יהיה טוב", הוא פולט אנחה קלה.

להיות סנדלר - זו עבודה קשה?

"הכול קשה בעולם הזה. אין דבר קל. רק בלחם יש 'לחם קל'...".

היו צדיקים שתיקנו אצלך נעליים?

"צדיקים?" הוא עונה, כמו יהודי, בשאלה, "כל בני ברק צדיקים. מי מתגורר פה בעיר? בחורי ישיבות, אברכים".

בית שאן: יעקב תופר מנעלים

בחדר מעוטר בתמונות של רבי מרדכי שרעבי זיע"א במרכז המסחרי 'רסקו' הססגוני בבית שאן, יושב לו איש שיבה שכנראה לא הולם את אופי המקום המודרני. קוראים לו ר' יהודה אמסלם, הלא הוא הסנדלר המקומי.

"יש לו סחורה איכותית", מעיד מכרו, ר' יעקב אברהם – היליד הראשון לבית שאן. "הוא ותיק במלאכה. אני זוכר אותו עוד מילדות".

"אבל אם אתה כותב על בית שאן ועל סנדלרים", נעור אברהם, "אסור לך לפסוח על דמותו של יחיא – הסנדלר של ימי קום המדינה בעיר מ'המרכז העגול'. הוא היה תופר מנעלים ואף מחלק נעליים חדשות לדלים ולמעוטי יכולת. הוא היה משהו מיוחד. משהו מיוחד". ולבו גדוש טוב הלב של איש שיחנו, כך נראה, עולה על גדותיו כשהוא מזכיר את דמותו של יחיא הסנדלר.

שבנו אפוא לנשוא היריעה – ר' יהודה אמסלם. ניתן לומר שהוא הוותיק ביותר מבין הסנדלרים שאנו מכירים. כבר 60 שנה שהוא מחזיק במקצוע, ועוד הרבה לפני שעלה ארצה. את המקצוע הוא למד כילד בן 10 במרוקו אצל הסנדלר רבי יוסף אזולאי זצ"ל. "הוא היה הסנדלר – בה"א הידיעה", מתאר רבי יהודה, כשהוא משחיז עקב נעל במשחזת. "זו הייתה תקופה מיוחדת. לא כמו שקורה היום, לצערנו, כאשר יש תככים ורמאות. פעם, במרוקו, הכול היה מתנהל בדרך של 'תמים תהיה עם ה' אלוקיך', ביושר נקי. אין תחבולות. זאת הייתה תקופה", הוא מתגעגע.

"אתן לך דוגמא", הוא מטעים. "באים אליי אנשים ובידם נעליים קרועות. יש לעתים נעל שאני מדביק בה 'דבק' והלקוח משלם על זה 20 ₪, אלא שלאחר יומיים הדבק יכול להיפתח. לעומת זאת, אם הוא ישלם עוד עשרה שקלים – 30 ₪ - הוא יקבל דבק יציב וחזק. אני לא מסתיר מהלקוח שום מידע ומודיע לו זאת ברורות: אם אתה רוצה 'דבק' בערך של 20 ₪, זה יכול לעלות לך ביוקר, וחבל שבכלל תשקיע על זה. הלקוח צריך לדעת את כל הברירות שעומדות לפניו, ואני לא אגיד לו להוציא שקל מבלי שיידע על מה הוא מוציא אותו ואם בכלל כדאי לו לעשות זאת. זוהי הבחירה שלו נטו".

אביו, רבי אליהו ז"ל, שימש חייט. הבן, לעומתו, לא חשק במלאכה. כורח השעה הכריח אותו לצאת ולעסוק במלאכת כפיים לקיום הבית, מפני הדלות שאיימה למוטטו.

כ-20 שנה שימש ר' יהודה כסנדלר בקיבוץ הדתי 'שדה אליהו' הסמוך לבית שאן. "הוא היה סנדלר מקצועי למדי", אומרים לנו שם השבוע. "אף היה חביב על ילדי המקום שהיו אוהבים לבקר בחדר עבודתו לשמוע ממנו סיפורים מן העבר". לאחר מכן, בעקבות המכונות שהשתלטו על השוק וכאשר לקיבוץ כבר לא היה שווה כלכלית להפעיל ייצור נעליים באופן ידני, פתח עסק עצמאי משלו. בשעות הערב היה סר לכמה שעות עבודה אצל יחיא הסנדלר דלעיל.

הסנדלר מבית שאן ר' יעקב אמסלם

אם חנוך בן בנו של נוח היה "תופר מנעלים", הרי שגם הסנדלר שלנו מחזיק במקצוע הנדיר הזה של ייצור נעליים. זה למעשה מה שעשה בקיבוץ הדתי – ייצור נעליים וסנדלים. סנדלרים בני ימינו כבר לא עוסקים בכך. די להם בתיקוני מנעלים טכניים. "אני מודע לכך שהמלאכה הזו כבר כמעט נעלמה מהעולם". מודה רבי יהודה. "להבדיל, זה כמו רופא. כל רופא מתמקצע בתחום מסוים של רפואה. אין כמעט בנמצא 'רופא כללי' אמתי שקנה התמקצעות של ממש בכל סוגי בעיות הרפואה. אני, הודות להשקעת המורה שלי זצ"ל ובסייעתא דשמיא, למדתי זאת. היה לו נוהג טוב: הוא עשה שולחן עגול וכל יום היה מתחלף תלמיד שהיה צמוד אליו. יום אחד היינו עושים עקב, יום חוליה. הוא היה, אגב, יהודי צדיק מאוד. תמך במשפחות נזקקות. ראינו שבאים אליהם אנשים ולא חסך ידו מכיסו". 

בבית שאן הגיעו אליו רבים וטובים, בראשם רבני העיר. "עברו אצלי צדיקי העיר כולם – בכללם רבני העיר הקדושים רבי מכלוף אלעסרי זצוק"ל ורבי אליהו כהן זצוק"ל, שאף זכיתי והייתי בן בית אצלם. הם שיבחו אותי על מלאכתי. אבל את האמת", הוא אומר לאחר הרהור, "אני לא צריך תשבחות. שירות ותשבחות צריך להלל רק להקב"ה". הליכתו של ר' יהודה אצילית, שפתו נעימה.

כשאנחנו מבקשים ממנו לשמוע על תבניתם של הכלים המפלצתיים שמשמשים את הסנדלר המצוי, הוא מונה אותם בפנינו אחד לאחד: "ראשית, עיקר הכלים הנם סדן ופטיש, כמו שנהוג לומר: 'בין הפטיש לסדן'. אלו למעשה הכלים המרכזיים שמשמשים אותנו. לצד זאת, יש את המזמרה – סוג של מספריים גדולות שמשמשים לצורך חיתוך רפידות וכדומה. כלי המשחזת – נע במהירות לצורך השחזת צדדי הנעל. הנה גם מכונת תפירה המיוחדת לייצור נעלים. כאמור, באמצעותה אני בעצמי הייתי גוזר עור ותופר נעליים".

והעור – מנין? הוא עשוי מעור בהמה טהורה?

"למען האמת, זו שאלה קשה. במרוקו היינו יכולים לדעת מאיזו כתובת בדיוק הגיע העור ומאלה חיות הוא בא. כיום, לעומת זאת, אין לנו שום מידע בנושא. אני גם לא חושב שמישהו יכול לקבל מידע על זה".  

כיום, אתה צריך להודות, פוקדים את החנות פחות אנשים מבעבר.

"נכון", מאשר רבי יהודה בקול כאוב קמעא. "פעם, הכול היה יצירה של אומנות. עשינו הכול ביד. היום, לצערנו הרב, תמה תקופת האומנות. הכול תעשייתי. קח דוגמא גם ממני: סנדלריה מורכבת מאינספור כלי מלאכה מיוחדים. כיום, אני כבר לא משתמש בחלק מהם. תם העידן.

 "תראה, בזמנים שהייתי מייצר נעליים, כל יום הייתי יכול לעשות מקסימום שני זוגות ביום. היום יכולים להוציא במכונה אלף זוגות. איפה הפרופורציה בכלל? מי יסתכל עליך אם תגיד למישהו שיבוא אליך? אבל האמן לי, ברוך השם, אני לא מתלונן. הקב"ה - הוא הזן והמפרנס לכול ומידו כל מזוננו".

ברבות השנים, החל רבי יהודה לעסוק גם במכירת נעליים. אבל, מתברר, זה לא נולד כתוצאה מהידלדלות הלקוחות. "זה היה ממש באורח אקראי", הוא מספר. "הבן שלי הציע לי בשעתו להרחיב את העסק ולפתוח גם חנות נעליים תוך שהוא יהיה פעיל בעסק. הסכמתי למהלך. לאחר חצי שנה, אגב, הוא נטש את העסק והלך לבית המדרש. ותדע לך, שמאז אני מלא רק שבח והודיה לבורא יתברך. אין לי מילים.

"לומר לך את האמת? זה לא הדור שלנו שהיה פעם. פעם היה לנו, ונשאר לנו, דרך ארץ, ככתוב 'דרך ארץ קדמה לתורה'. היום, אנשים חושבים שהם חכמים. מתוחכמים. אבל הם טיפשים. כל דבר הם עושים חשבונות ופוטרים מעשים טובים באינטרסים. כל מילה שתגיד לציבור, הוא יגיב מיד באי שביעות רצון: 'אה, הוא אינטרסנט'. קצת דרך-ארץ לא תזיק לנו".

ירושלים: סנדלר-שען

ברוכים הבאים לרחוב עין יעקב – העורק הראשי של שכונת מאה שערים השמרנית. מה שקרוי בעגה הירושלמית הישנה: "שוק מאה שערים". חנויות הדגים שבשולי הרחוב, אולי דומיננטיות למדי, אבל החנויות של בעלי המלאכה הפשוטים, בכלל לא. הם יושבים בפתח החנות בטלים. דומים יותר לפושטי יד ברחובות – מאשר לבעלי חנויות. רחמים.

אחד מאלו, הוא הסנדלר. דיקט עלוב וצבע מקושקש מכריז על משכנו העלוב של ה"סנדלר מומחה אקספרס". הוא יושב בחוץ, ואולי בעקבות דור האינסטנט שלנו או בשל חוסר שימת-לב מצויה, לא נותר לו אלא להתחמם מקרני השמש החמימות. יתרה מזו, כמה לא נעים, לא הרבה. לא נראה שתושבי 'מאה שערים' עושים הרבה צורך בסנדלר המקומי היושב כאן לא מהיום וגם לא מאתמול.

חנותו הזעירה של הסנדלר, הממוקמת במרחק פסיעות מבית הכנסת המרכזי הישן 'ישועות יעקב', מכילה הרבה יותר מנעליים וצרכיהם. אתה יכול לראות כאן גם חגורות ועוד שאר ירקות. אפילו "עגלה ב-80 ₪" ניצבת בכניסה, מחכה לגואל. אבל את עוברי האורח דבר לא ישכנע. הם ימשיכו בדרכם. 

כאשר אני מגיע עם צלמנו, יונתן זינדל, לשאול בשלומו, הוא מיד מסתער עליו: "אולי תרצה לקנות ממני מצלמה עם פילם ב-150 שקלים בלבד!", מפציר בו. אך יונתן, כמובן, לא נעתר במהרה. "בעידננו", הוא מזכיר לסנדלר, "אין במצלמה כזו כל שימוש. היא נמכרת בעשרה שקלים בלבד בחנויות". רק שתבינו על אילו מושגים מדברים.

עולמו העצוב של הסנדלר ב'מאה שערים' של תשע"ו.

ירושלים: הסנדלר הצדיק

לא הרחק מכאן, במרכזו של 'שוק הבוכרים' המיתולוגי, סמוך ונראה למושבו של 'הצורף הנסתר', רבי ראובן חקשור, ותחת שלט צנוע של 'הסנדלר', מצאנו את הסנדלר ר' ניסים בורוכוב. כך סיפר הוא פעם בראיון על עבודתו: "הייתה כאן ישיבה שהייתי לומד בה לפני שנים. כל הזמן הבחורים היו באים אלי לתקן את הנעליים. תמיד הייתי אומר מחיר גבוה לנעליים, ותמיד כשבאו לשלם הייתי לוקח פחות במחיר. כי מי שלומד תורה, מגיע לו יותר בזול. אני ישר יודע מי שבא אלי, לפי הנעל, אם יש לו כסף או אין לו.

"הרבה פעמים היו באות אלי אימהות עם נעליים קרועות. הייתי אומר להן שאתקן. כשהיו שואלות על המחיר, הייתי אומר שיבואו כשזה יהיה מוכן ונדבר. כשהיו באות, הייתי אומר שייקחו את הנעל המתוקנת. כשהיו מביאות לי לשלם, הייתי אומר שאין לי עודף וכי כדאי שישלמו בפעם אחרת.

"היו כאלה שביקשו שארשום את החוב ואני הייתי רושם, ותמיד לפני יום כיפור, כולם, אבל כולם, היו באים לשלם את חובם עד הפרוטה האחרונה. מעולם לא קרה שעבר יום כיפור ומישהו נשאר חייב לי כסף. ככה זה ציבור בני-התורה. אשריהם ואשרי חלקם".

גם בורוכוב, כמו אחרים, כמו מקונן על עבודתו שהפכה למיותרת כמעט כאשר כיום אנשים כבר פחות עוסקים בתיקוני סוליות. הם יעדיפו לרכוש נעלים חדשות ומבריקות. ולו, הלב נצבט.

(צילום אילוסטרציה: פלאש 90)

ולא שכחנו את הסנדלר הוותיק של שכונת בית ישראל - ר' נפתלי בורשטיין ('נפתולי' בעגה המקומית). אולי כאשר תדברו אתו על ירושלים הלחוצה ושטופת הדם בעידן המנדט תוכלו לשוחח אתו ארוכות. לא על המקצוע האישי שלו. הוא עושה את מלאכתו, ודיו.

את בורשטיין מכירים כולם בשכונה הירושלמית הישנה. הוא שוכן בחדרון ארוך וגבוה הסמוך ל'שטיבלאך' בית ישראל. על קירו תלויה תמונת הגרש"ז אוירבעאך זצוק"ל הגזורה מהעיתון של יום הסתלקותו. דמותו השפופה-משהו מסתירה, מתברר, הרבה הוד קדומים.

אבל לפני חודשים מספר, העסק הישן - ועמו הנוסטלגיה היפה – נסגר.

האם נפתולי הוא רק הראשון בסדרה? האומנם באמת המקצוע הזה עשוי בקרוב להיעלם ויחד גם פרנסתם הזעומה של יהודים טובים וישרים? בידינו, או ברגלינו ליתר דיוק, הדבר.

"כל זמן שהנר דולק..."

אי אפשר לעסוק בסנדלרים, מבלי לשלות ממלאכתם איזשהו מסר לעבודת קוננו. נכון, סנדלרים זה נושא פיקנטי לסיקור, באמת מעניין לשוחח עם הסנדלרים רגע לפני שהמלאכה תיעלם מן הנוף שלנו, אבל תכל'ס – מה זה אומר לנו?

אין ילד בכיתה ד' שלא שמע את המעשייה מעוררת הלב השייכת לפי המסורת למחולל תנועת המוסר, רבי ישראל סלנטר זיע"א: פעם הלך רבי ישראל לתקן את מנעלו אצל סנדלר. הייתה זו שעת ליל מאוחרת ואף אור נרו של האחרון הולך ודועך. "מדוע אתה עוסק במלאכה בשעת ליל כה מאוחרת, בעוד גם הנר מאיים להיכבות?", תהה משתומם רבי ישראל בפני הסנדלר. (לפי גרסה מסוימת נסוג רבי ישראל לאחוריו והודיע לי כי יגיע במועד אחר, בשל הנר המעומעם).

"בכל אופן" השיב לו הסנדלר פשוטות. "כל זמן שהנר דולק – עדיין אפשר לפעול ולתקן!".

המשפט הזה לא נתן לו למחולל תנועת המוסר - שהצליח להסיק מסקנות רוחניות מכל אשר נקרה תחת השמש - מרגוע. הוא ישב ליד תופר המנעלים ושינן את המשפט המיוחד הזה שוב ושוב, בשפתיים דולקות: "כל זמן שהנר דולק – עדיין אפשר לתקן!".

לימים (לפי דברי איש המוסר, הצדיק רבי זאב איידלמן זצ"ל, זה אירע רק לאחר 21 שנים), גילה רבי ישראל לתלמידיו, אנשי המוסר והדעת, את המסר שהפיק מאותו סנדלר לילי: "אם בנר גשמי, כל שעדיין מרצד ניתן לתקן, על אחת כמה וכמה באור האלוקי, 'נר ה' נשמת אדם', שכל זמן שהאדם חי עלי חלד ונר נשמתו דולק, יכול ואף חייב אפוא לחטוף עוד ועוד מצוות ולהתקרב לבוראו". הסנדלר דיבר על תיקון נעליים, רבי ישראל העתיק זאת לתיקון מידות הנפש.

למעשה, למעשייה זו יש כמה גרסאות בספרים. הגרסה שהבאנו היא זו שמצאנו בספר 'שפתי חכמים' להגה"צ רבי ראובן מרגליות זצ"ל. נוסח זהה מובא גם בספרו של הגרי"מ לאו שליט"א – 'יחל ישראל' על המשנה באבות 'התקן עצמך לפרוזדור'. אולם יש שגרסו (ספר 'תורת משה, למשל) בסגנון קצת אחר: שרבי ישראל פגש בו בסנדלר באורח אקראי למדי ולא לשם תיקון מנעלו. אחר בכלל סיפר כי הסיפור בכלל נסב אודות חייט.

כך או כך, הסנדלר מרוסיה כמו גם הסנדלר מבית שאן – העמלים במלאכתם באורח בלתי-נלאה – מלמדים אותנו פרק מוסרי מאלף לניצול כל רגע לעבודת ה', טרם יהא מאוחר.

"כל זמן שהנר דולק  - עוד אפשר לתקן!".

הסנדלר המסתורי

משום-מה, מלאכת הסנדלר תמיד התחברה לדמויות ששובל של סוד ועמימות נכרך אחריהם. "חנוך תופר מנעלים ואומר ברוך שם" – זוהי מימרה חז"לית ידועה, שאולי היא זו ששפכה המון מסתוריות על הסנדלרים שהנם לכאורה, למראית-עין, אנשים פשוטים ואפרוריים, אך כאלו שמכוונים בתפירת המנעלים למלאכת שמים.

ביום כ"ב תשרי - ה'תשכ"ז, הסתלקה מעמנו דמות ייחודית ושמה רבי יעקב משה רביקוב זצ"ל – שכונה בפי כל 'הסנדלר הקדוש'. כל צר ומצוק שהיה סר לביתו היה יוצא משם כשבת-שחוק נסוכה על פניו. גם אישים רמים בציבור הישראלי היו סרים בהיחבא אל ביתו כדי להיוועץ עמו.

רבי יעקב משה נולד בשנת תרל"ג בעיירה רוזינוי במחוז גרודנא שבליטא, לאביו, בהיותו כבן שבעים. אביו נודע כחייט בעל תורה נסתר, שבנוסף לתורה שלימד את בנו עד פטירתו כבן 98 שנים, לימדו גם אומנות – מקצוע הסנדלרות.

הוא עלה ארצה בשנת תר"ע והתיישב בכפר אוריה. בהיוודע דבר בואו ארצה, לרבה של יפו, הראי"ה קוק, הוא הריץ אליו את מזכירו והפציר בו ולהתיישב ביפו, כי הציבור זקוק לו. זאת לדעת, רבי יעקב רביקוב הכהן, היה אברך שחבש את ספסלי הישיבות המפורסמות בליטא, ושלח ידו גם בתורת הקבלה, ושמעו הלך בכל ליטא.

רבי יעקב שכר חנות ברחוב שבזי בגבול יפו, קנה כלי סנדלרות ועורות ותלה שלט: "סנדלריה". את דירתו קבע בקרבת מקום, ברחוב רב אשי פינת השחר, ובתוך זמן קצר הפך ביתו לבית ועד, ורבים נושעו בו.

מנהג קבוע אימץ לעצמו ה'סנדלר' ללמוד שבע שעות תורה טרם יצא לעבודתו.

בהיותו כבן ארבעים, החליט לעלות לארץ, לא לפני שנרשם באגודת עולים יהודים שקנו את נחלתם בא"י עוד בהיותם בחו"ל, ואכן הוא רכש 150 דונם בכפר אוריה.

כשהגיע לארץ ושאל איך להגיע לאדמתו, הבהירו לו, שסכנת נפשות להתקרב לאזור בשל הערבים השורצים שם, ורוצחים כל מי שצורת יהודי לו.

הוא לא ויתר ובניסי ניסים הגיע לחלקתו, אולם מיד הבין שתוכניתו להקים משק חקלאי שמקיים כל מצוות הארץ, רחוקה מלהתגשם, בשל הקשיים העצומים של אותה תקופה.

הוא מכר את האדמה ברבע מחיר, וקנה חלקה בשכונת אוהל משה בתל אביב, שלימים הפכה לשכונת 'שבזי'. שם בבקתת עץ הקים את הסנדלרייה.

לחזון איש היה נהג ושמו ישראל גולדשמיט, והוא זכה להסיע אותו למקומות שונים. כה הוא העיד: "אחרי פעמים מספר שבהן הסעתי את גדול ישראל לאיזה צריף רעוע בקצה שכונת שבזי, לשם נכנס כשהוא מורה לי לחכות לו ברכב, והוא יוצא אחרי שעות אחדות, הרהבתי עוז בנפשי ושאלתי את החזון איש: מי הוא זה שרבנו מטריח עצמו אליו, ועוד מקדיש לו שעות שלמות מתוך זמן שהיה כולו נמדד לחלקיקי רגעים לא מבוזבזים?"

"דע לך שהוא ראש הל"ו צדיקים שבדור", ענה החזון איש.

השמועה עשתה לה כנפיים בחוצות. מאותו רגע לא ידעה דלת העץ החורקת מנוח. סיפורי מופתים החלו להתגלגל מדי יום ביומו סביב המקום המסוגל לישועה. כל דבר שיצא מפיו של אותו קדוש היה בבחינת 'צדיק גוזר והקב"ה מקיים'.

סגולה ידועה הייתה שגורה על פיו לכל אדם: לומר ג' פעמים: "סעדני ואוושעה".

בצעירותו, שחים יודעי דבר, נהג מדי יום חמישי לצאת למאפיות שבאזור לאסוף חלות ולחלקן בבתי יתומים ואלמנות. כששאלו אותו מהיכן יודע הוא אלו משפחות זקוקות לתמיכה, היה משיב בחיוך כצופן סוד: "אני יודע...".

אמונתו בבורא הייתה יצוקה כסלע. כאשר פעם נפגעה רגלו מרכב והנהג הפוגע עמד למשפט, הדף רבי יעקב משה את הטענות כאשר טען בפשטות כי "לא הנהג דרס, משמים היה הדבר. הנהג לא אשם". השופט לא האמין למשמע אוזניו וביקש שיחזור על דבריו, ואכן חזר עליהם שוב ושוב באמונה תמימה.

את תפילות מנחה ומעריב היה מתפלל בבית הכנסת שבישיבת 'היכל התלמוד' הנודעת שבתל אביב. בסעודה שלישית נהג לומר דברי תורה, שהעלה על פתקים במוצאי השבת ומהם יצא לאור לימים הספר: "ליקוטי רבי משה יעקב על התורה".

ביום שמחת תורה שנת תשכ"ז, בשעה 11 בבוקר, החזיר ה"סנדלר הקדוש" את נשמתו הטהורה לבוראה.

בערב שבת קודש בין השמשות ליווהו מאות רבות של יהודים בדרכו האחרונה, והוא נטמן בבית החיים 'שומרי שבת' שבבני ברק, סמוך ונראה לקברו של החזון איש - הראשון שגילה את טבעו בעולם. בן 92 שנים היה בהסתלקותו.

במלאות שנים עשר חודש להסתלקותו (הייתה זו שנה מעוברת), נערכה אזכרה לרבי יעקב רביקוב, בבית הכנסת של 'מושב זקנים' ברחוב אלנבי בתל-אביב, וספד לו הצדיק הירושלמי רבי אריה לוין, שהרטיט את הציבור בדבריו עד שהכול געו בבכי על הצדיק שאבד ואיננו.

"אני שמעתי במו אוזני שאמרו", ציין ר' אריה, "כי רבי יעקב הוא בלי ספק בין הל"ו צדיקים!"

הציבור געה בבכי, וכולם חשו בחסרונו של הצדיק שהסתלק.

 הלך הוא 'הסנדלר הקדוש' לגנזי מרומים, ושובל של מסתורין עמו.

המייל של אברהם ישראל פרידמן: abyisrael@gmail.com