נוח הרץ: "החיים בשבי היו מתנה גמורה מאלוקים"

בפעם הראשונה שראיתי אותו לא יכולתי להאמין שזה הוא. עם האופטימיות הקוסמית שלו, האמונה החזקה והזיק הזה בעיניים - נוח הרץ דומה יותר לטייס הצעיר, האנרגטי והכריזמטי שהוא היה לפני הפציעה, מאשר למה שהיינו מצפים למצוא אחרי שמונה וחצי חודשים בשבי.

וניסיתי. באמת שניסיתי. אבל גם אחרי הרצאה ארוכה שלו ושיחה אישית איתו – עדיין לא הצלחתי למצוא את אותות המלחמה והשבי שנותרו בנוח הרץ. לא בכל יום אתה פוגש אדם שעבר חוויה כל כך מטלטלת בחיים. אבל מה שיותר חזק מזה אצל הרץ הוא, שלא בכל יום אתה פוגש אדם שקורא לחוויה הזאת "מתנה גמורה משמיים", ומייחס לה את מה שנטע בו את השמחה הפנימית הזאת והיכולת להעריך מחדש את כל מה שיש לו בחיים, גם עשרות שנים אחרי.
 

"ניצלתי ממוות פעם אחר פעם"

זה קרה לפני 43 שנים. נוח הרץ היה אז טייס צעיר, שחגג בדיוק את יום הולדתו ה-26, כשהחלה מלחמת יום הכיפורים. ישראל היתה אז מדינה קטנה וצעירה יחסית, שהכרזת המלחמה של מדינות ערב, ובהן סוריה ומצריים, היתה עבורה כמעט הפתעה מוחלטת, שהותירה אותה נבוכה ולא מוכנה.

התחושה היתה שהאדמה בוערת תחת הרגליים. בתחילת המלחמה הכריז משה דיין, שהיה אז שר הבטחון, כי "אנחנו נמצאים לפני חורבן הבית השלישי", תוך זמן קצר, למעלה מחמישים אלף חיילים מצריים הקיפו אזורים שונים, ובהם רמת הגולן וגם אזור סיני. מהאוויר, החלו הפצצות, ורבים מהלוחמים נפלו בשבי המצרי והסורי.

עם קבלת הבשורה, גם הרץ הובהל בדחיפות לקרב. בבית, מאחוריו, השאיר את אשתו ההרה, שהיתה אז בחודש השמיני להריונה. הרץ שימש כטייס קרב, שתפקידו היה להגיח מעל לשטח האויב וליירט טילים מעל מטרות מוגדרות. לעיתים נאלץ לטוס מהירות נמוכה במיוחד, שסיכנה את חייו עשרת מונים, כדי להתחמק מאותות המכ"מ של האויב, שיכלו לעלות על עקבותיו. במהלך הלחימה, איבד לא מעט חברים, וניצל ממוות בעצמו לא מעט פעמים, שעה שהמטוס שלו פעם אחר פעם הצליח להתחמק בשבריר השניה האחרון מטיל אוייב שהופנה לעברו. "הייתי מזהה פתאום שובל עשן מרחוק, שמגיח לעברי במהירות אדירה, וזה רגע שאתה פשוט נלחם כדי לא לאבד את העשתונות ולהינצל. יש בך פרץ אדיר של אדרנלין, אתה מבין שאתה חייב לפעול במהירות. אתה מושך את המטוס חזק קדימה, וניצל בשניה האחרונה. אחר כך חוזר הביתה, מוריד את הסרבל וממשיך את החיים. כך, פעם אחר פעם. אין ברירה אחרת".

באחד הימים, קיבל הרץ שוב פקודה להיכנס לשטח האוייב דרך האוויר ולהפציץ. דומה שאת אותו הבוקר הוא לא ישכח לעולם. "קיבלתי פקודה להיכנס (לשטח האויב), התקדמתי במהירות אדירה, של 200 קמ"ש בתוך 20 שניות, מצוייד בטילים. טסתי מעל הטנקים, עם כל האבק שלהם, והשעון מורה לי שתוך 20 שניות אני צריך להגיע למטרה, להפציץ אותה ולסוב על עקבותיי. מולי אני רואה כבר את המטרה, הגבעות סביבי, מזכירות לי כמה נמוך אני חג. זו משימה קשה, מאוד מסוכנת, ואתה צריך לנווט מאוד בזהירות בין המכשולים. אתה יכול פתאום להיתקע בחוטי חשמל, יש לי חברים שמתו מזה, ועוד חבר שטבע עם המטוס בים ועד היום לא מצאו את הגופה שלו. פספסת את המטרה? הכל היה לחינם. הגעת עד לכאן - ואתה לא יכול להפציץ. עד היום, כשאני מספר את זה לילדים שלי אני תמיד אומר להם: טיסה כזאת עם המכשולים בדרך – אלה החיים שלנו. לכולם יש מכשולים, ניסיונות, ככה ה' ברא את העולם, מתוך תכלית. ואתה חייב לטוס בין כל המכשולים ולהגיע למטרה".

אבל בשונה מהפעמים הקודמות – הפעם ספג מטוסו של הרץ פגיעה ישירה. כתוצאה מכך, הוא נפצע קשה ואיבד את ההכרה, כשבמקביל, מטוסו היה צפוי להתרסק תוך שניות ספורות. אבל באורח ניסי לחלוטין, הרץ התעורר ברגע האחרון כדי להפעיל את מצנח החירום שלו - ואז שוב איבד את ההכרה.
 

"הבידוד היה קשה מכל המכות"

כשהתעורר, גילה שהוא שבוי מעבר לקווי האוייב, מאושפז בבית חולים סורי, עם רגל קטועה, כשהוא צורח מכאבים. מספר ימים לאחר מכן, עוד בטרם התאושש מפציעתו, כבר הועבר לשבי הסורי עצמו - שם שהה במשך שמונה וחצי חודשים. ארבעה וחצי חודשים מתוכם, נאלץ לשרוד בתנאים שהדעת אינה סובלת: הוא נכלא בצינוק קטן וצר מלהכיל, שהכיל שתי שמיכות צמר דקות ומעופשות בלבד, כמעט בלי לראות אור יום.

הוא סבל מקור, צמא ורעב, ועבר עינויים קשים. גם מצבו הפיזי היה בכי רע: בהיעדר כל משככי כאבים, הוא סבל ייסורי תופת, שכללו כאבי פאנטום חזקים במקומה של הרגל החסרה, ותחבושות ספוגות בכמות אדירה של דם קרוש ומוגלה, שהוחלפו רק אחת לכמה ימים, ורק בנס לא התפתחו לכדי נמק. אבל הגרוע מכל, מבחינתו, היתה דווקא הבדידות, וחוסר הידיעה מה ילד יום, ומה יעלה בסופו של דבר בגורלו. או כמו שהוא מגדיר את זה: "הבידוד היה קשה מכל המכות".

ככלל, הרץ לא אוהב לדבר על כל ה"מכות" האלה, וכל מה שעבר בשבי, "כי אני לא רוצה לצער אף אחד", הוא מתאר. אבל במציאות, רק מהמעט שהוא מסכים לחשוף – השערות סומרות. "היו לי שני חברים טובים, שהיו טייסים כמוני, שהגיעו לשבי בריאים ושלמים ונרצחו בעינויים בשבוע הראשון לשהותם שם. אתה מקבל מכות חשמל בכל הגוף, שוט בעמוד השדרה בגב, מכות פטיש בציפורניים, ועובר עוד דברים שקשה לדבר עליהם. המצב הפיזי שלי היה קשה מאוד. אנשים שואלים אותי איך אפשר להגדיר את המצב הזה כמתנה בכלל? ואני אומר, כי אנחנו מאמינים שכל מה שהקב"ה עושה – זה לטובה", הוא אומר נחרצות. "אנחנו לא מבינים ולא נוכל להבין. שכול, מוות, ייסורים, מחלות, תינוקות שסובלים. אבל לפעמים ה' פותח לך, ואתה זוכה לראות וקצת להבין".

 

"הרגע הקשה ביותר – היה גם הרגע הקרוב ביותר"

בשבי החל הרץ בתהליך מעמיק של התבוננות, שהחל לאור ויכוח שהיה לו עם אחד מחוקריו. "אותו חוקר התוודה שהוא ישראלי לשעבר, וטען שאנחנו גנבנו לו את המדינה. היה לי המון זמן לחשוב על הדברים הללו. חשבתי מה אני צריך לענות לו. שעות וימים הרהרתי מה זה ישראל, ארץ ישראל, הגלות. אני לא יודע אם יש למישהו שהוא לא דתי תשובה לשאלה הזו. לא הייתה לי תשובה מספקת. הדברים הללו נבראו שם, בצינוק הארור".

אבל עוד "דברים", כך מסתבר, נבראו שם ב"צינוק הארור" ההוא. אחד מהם, הוא רגע שהרץ לא ישכח לעולם, ועד היום מתרגש כשהוא נזכר בו ומתאר אותו, ומגדיר אותו כרגע הקרוב ביותר שהיה לו אי פעם בחיים מול אלוקים.  "אני יושב בצינוק, רועד מקור. הקור שם היה אדיר. האצבעות ברגל השלמה קופאות לי, וברגל השניה, החסרה, יש לי כאבי פאנטום אדירים. ואני נזכר באשתי, ופורץ בבכי. אני מדבר איתה, ואומר לה: 'שולי'נקה, אני אוהב אותך, ואולי לא נתראה לעולם', והראש שלי נשמט. פתאום, יוצאת לי מין זעקה כזאת מהפה של 'שמע ישראל, ה' אלוקינו, ה' אחד', ואני מתחיל לדבר עם הריבונו של עולם, ולבכות. אני מתחנן ואומר לו: 'בבקשה תעזור לי, ריבונו של עולם'. לא יודע כמה זמן הדיבור הזה נמשך, אבל עד היום, זאת קרבה שלא הרגשתי מאז מעולם".

לאחר מכן שקע בשינה, וכשהתעורר גילה מיד מה כוחה של זעקה אחת של יהודי, שבוקעת מעומק הלב. "אחרי ארבעה וחצי חודשים של בידוד, פתאום לקחו אותי לקומה 6 בכלא, שם לשמחתי פגשתי לראשונה בכל החודשים האלה בטייסים נוספים, וכבר לא הייתי לבד יותר. כל אחד מהם סיפר על מה שעבר עליו, וכולנו היינו חדורים בתחושה עמוקה ש'אין לנו על מי להישען אלא על אבינו שבשמיים'. מאז, בכל יום הרמתי עיניים לשמיים והתפללתי לאלוקים שיעזור לי, וכולנו היינו מתפללים ביחד. זה היה מאוד עוצמתי. בליל שבת הראשון שלנו שם הדלקנו נרות מהשומן שהיה במרק שקיבלנו, ובפסח, קיבלנו מצות וערכנו את ליל הסדר. כששרנו את 'בשנה הבאה בירושלים הבנויה' – לא היתה עין אחת שנשארה שם יבשה".

שמונה וחצי חודשים לאחר מכן, התקיימה החלפת שבויים בין סוריה וישראל, במהלכה הוחזרו גם הרץ וחבריו. כך, במרחק של חצי שעת טיסה בלבד מדמשק, חזר אל החיים שהשאיר מאחור, יחד עם שאר השבויים. "כשחזרתי הייתי צריך להסתגל למסגרת חדשה, לעובדה שאני נכה. לפני השבי לא היה לי זמן לפילוסופיות, לשאלות, לחיפוש תשובות. השאלה קצרה, אבל התשובה מורכבת. אחרי המלחמה אמרתי לעצמי, נתחיל להתמודד. הייתי צריך אומץ. היום יש דעה שלילית על העולם החרדי והדתי. אני אמרתי לעצמי: 'מה אכפת לך לשמוע'".

 

"אם החיים בשבי החזירו אותי ליהדות – היה שווה לי הכל"

שבע שנים אחרי ששוחרר, החל הרץ בתהליך של התקרבות ליהדות. "חזרנו מהשבי והתחלנו להסתכל על דברים. הבנתי שצריך למצוא איזה קרש אחיזה לי ולאשתי. אבל זה לא היה מיד יהדות", הוא מתאר. "היה שם חיפוש רוחני עמוק בכל מיני דתות, קודם כל פנינו לציונות המודרנית, יוגה, מזרח קצת. אבל מהר מאוד זה דחה אותי. הבנתי שזה לא זה. יש לך חוש ריח מסוים, שזה לא זה. בשלב מסוים, במקרה או שלא, רצינו להכיר יותר את העם היהודי ונצח ישראל. אחרי הרבה חקירות, כבר היה ברור לנו מעל לכל ספק שזו האמת".

"ביהדות מצאתי את התשובות לשאלות שחיפשתי. זו מערכת שלמה, ברורה, בלי סתירות. צריך המון סבלנות, המון פתיחות ללמוד. המעבר מאדם חילוני גמור לאדם מאמין הוא תהליך ארוך, מייגע... אבל כשהגעתי לדרגה של אמונה ביהדות - הבנתי שיש מישהו ששולט בעולם הזה. שאנחנו בעצם שחקנים במערכה".

"לפני עשרים שנה היה לי ראיון בטלוויזיה על השבי. הייתי אז הרבה פחות דתי, אבל הייתי כבר עם זקן", הוא מתאר. "המראיינת שאלה האם החיים בשבי הם שהובילו אותי לחזור בתשובה. עניתי לה, שאם המכות שקיבלתי והייסורים שעברתי שם היו במטרה לעורר אותי לחפש ואם בסופו של דבר בזכותם זכיתי להגיע לתורה, למשפחה, לזוגיות, לילדים – היה שווה לי הכל. כי בסופו של דבר, אלה החיים האמיתיים. זו אטמוספירה אחרת לחלוטין לחיות בה, וזה שווה הכל מבחינתי".

היום, הרב הרץ מעביר שיעורים ברחבי הארץ, במהלכם הוא חוזר בכל פעם מחדש אל אותם הרגעים בשבי – וממשיך להתעקש שהוא המתנה של חייו, כולל כל המגבלות הפיזיות שמלוות אותו מאז. "היום אני חי ומתפקד כרגיל ברוך ה', בעזרת פרוטזה שמחליפה את הרגל החסרה. עם הפרוטזה הזאת אני משתדל לעשות הרבה חסד, ובעיקר ביקורי חולים. ב'צוק איתן' למשל, הלכתי לבקר את הפצועים, ובכל פעם מחדש התרגשתי לראות איך אנשים מקבלים כוחות מהקושי שעברתי באופן אישי. לפני שבועיים מישהו עצר אותי ושאל: 'אתה נוח הרץ? תדע שבזכותך אני הולך היום. אתה עודדת אותי לקחת פרוטזה אחרי שאיבדתי רגל ושכנעת אותי שיהיה בסדר ושאני עוד אחזור ללכת, והיום אני מנהל חיים שלמים בזכותך'. כמובן שזה לא בזכותי, אבל זה היה מאוד מרגש לשמוע את זה".

"בגמרא כתוב ששבי מוגדר בתור העינוי הכי קשה, יותר מרעב, חולי, צמא, ועוד. וזה נכון, כי במרבית המקרים, הוא כולל את כולם ביחד. אבל היום אני יודע, שמתוך כל מה שעברתי שם, למדתי להבין את הערך של חיים של יהודי: כמה שווה כל רגע, כמה מצוות אפשר לקיים, כמה ברכות. דברים שלא יכולתי ללמוד בשום מקום אחר. בפועל, איך שאתה נכנס לשבי – אתה יוצא פי מיליון מזה. אם נכנסת חזק – אתה יוצא פי מיליון חזק יותר, וכך אני מרגיש שיצאתי. השבי בפירוש היה מתנה בחיים שלי, כך אני מגדיר את זה. 40 שנה אחרי, המסקנה שלי, היא שהקב"ה מעמיד אותנו כל החיים בניסיונות, וככל שמקבלים ניסיון קשה יותר – כך מקבלים כוחות גדולים יותר. וזו לא קלישאה: אין ניסיון שאדם לא יכול לעמוד בו. פשוט אין. עם אמונה הכל אפשרי".