לפעמים צריך פשוט להישאר במערה

לקראת כל חג או מועד, אני מוצאת את עצמי עסוקה בכל מיני הכנות.

הכנות גשמיות, כמו בישולים, קישוטי סוכה, שמן לנרות חנוכה או תפירת תחפושות, והכנות רוחניות, כמו שיעורי ההכנה לחג, שתמיד בסופם מישהו מעלה את רף הציפיות ואומר: "אל תפספסו את השפע המיוחד שאפשר לקבל רק ביום הזה". ואיך אפשר בלי מסורת הווטסאפים, אשר מגלים סודות וסגולות שבזכותם נזכה לאורות המיוחדים של אותו יום. אחרי כל הבילד-אפ הזה אני מפתחת ציפיות כמעט קבליסטיות. מכינה דליי-ענק רוחניים, שיוכלו להכיל את כל האין-סוף טוב שהשם מתכנן להמטיר עליי. שפע שפע רד עליי, אני מוכנה לכבודך.

אבל בדרך כלל, המציאות טופחת לי על הפנים. עוד לא יצא לי לשבת בנחת מול נרות חנוכה ולספוג את קדושתם. מראש אני מרימה ידיים בימי ספירת העומר, מקבלת בהכנעה את הדינים שלהם בלי לשאול שאלות. את ליל הסדר ביליתי בשירותים עם הקטנה שמנסה להיגמל מהחיתול, ותודה לחז"ל שהורו לנו לשתות ארבע כוסות, שעזרו לי להשלים עם הסיטואציה. וכל פורים אחד מהילדים מחליט, ברגע האחרון, ללבוש את התחפושת של האסטרונאוט שאמא שלי קנתה לפני חמש שנים. וזה ממש לא מעניין אותו שתפרתי והדבקתי שעות את תלבושת הנינג׳ה. בקיצור: אכזבה. לא אורות, לא דליי שפע ולא בטיח. אבל אני לא מתייאשת, כי תמיד מעבר לפינה מחכה עוד חג, הזדמנות נוספת להתכונן, והפעם גם להצליח להבין את התובנות, לחבק את סודות היום. כי שבע ייפול צדיק, קטן עליי. יאללה קומי.

השנה רבי שמעון בר יוחאי החליט להקדים תרופה לאכזבה. הכול התחיל בהכנה שעשיתי לקראת ל"ג בעומר. לא כי אני כזו צדיקה, פשוט השתתפתי בפאנל של תוכנית טלוויזיה שתשודר בל"ג. למדתי שיש מושג שנקרא ׳בן מערה׳. זה המצב שרבי שמעון היה בו שלוש עשרה שנים. מצב של סגירות, של חושך. שלוש עשרה שנים הוא שכב עטוף עפר, כמעט כל היום, בהמתנה. ומתוך הצמצום והלא-תעשה הזה, התגלו לו סודות עמוקים מאוד. מזה אנו למדים שלא רק מצוות העשה - שאליהן אנחנו נוטים לרוץ כדי להרגיש שאנחנו עושים משהו טוב - הן העניין. גם ממצוות האל-תעשה יש ביכולתנו לקבל שפע גדול. גם בזמנים של חושך, סגירות, קושי וצמצום, בזמני משבר או ברגעי נפילה, שבהם גם אנחנו 'בני מערה', יש אפשרות לקבל שפע ועוז. ואם ננהג בחוכמה, נוכל לנצל את הזמן במערה כדי לבנות שריון חזק יותר, לקראת היציאה מהחושך לשדה ההדסים.

שבי ואל תעשי

ואז, רבי שמעון ממש נכנס לתמונה. אם קודם למדת, עכשיו תפנימי. זה שיעור טורף קלפים ומטריף דעת. רבי שמעון הכניס אותי למערה.

הפאנל לא הצליח כמו שקיוויתי. לא אמרתי את מה שרציתי ומה שלמדתי, יצא לי מבולגן, יש סיכוי קטן שאפילו יצאתי קיצונית. וגם בעוד פרויקט שעשיתי גיליתי שלא יצא מה שציפיתי. האכזבות החופפות העמידו אותי בשאלות פנימיות גדולות, בחוסר ודאות, בלבלה רבתי. באינסטינקט, קפצתי, כעסתי, באתי בטענות. לאחר מכן שוב התבלבלתי, ולרגע הרמתי ידיים ואמרתי: לא צריך, להיות רק אמא זה מעולה לי. במחשבה שלישית אמרתי: טוב, מעכשיו אני לוקחת פרויקטים שהם רק בידיים שלי, בשליטתי המלאה, וכך אוודא שאני מרוצה מהתוצאה.

ואז חשבתי על האל-תעשה של רבי שמעון. כמה קשה לא לעשות, להיות בת מערה. לשבת ולתת למנהיגו של עולם לנהל לי את העניינים. חונכתי שבכל נקודה בחיי עליי לעשות, ליזום, להניע לטובתי את הגלגל. להיות פעילה, להיות גיבורה מתפרצת. אבל זו אחיזת עיניים, תעתוע שאומר שאתה חזק רק כשאתה מזיז את העניינים. אבל השיעור מרבי שמעון הוא שיש רגעים שבהם צריך לעצור ולהתכנס פנימה. ולא, זה לא מעיד על חולשה, זו לא הרמת ידיים. כמה עוצמה קיבל רבי שמעון בשב ואל תעשה שלו.

אז אני מורידה את הראש, מפסיקה לנסות לשלוט בהכול, ולג׳נגל 20 כדורים באוויר בחינניות של להטוטן. אני עוצרת את הגבורה המתפרצת, ומתפללת שבזכות רבי שמעון אזכה להאמין שהשם יתברך גם מנהל הכול לטובתי וגם מעצים אותי מעצם האי-עשייה, למרות שזה נוגד את האינסטינקט שלי.

סלט פפאיה חריף

פפאיה היא פרי מיוחד ושנוי במחלוקת בגלל ריחו. היא קצת מזכירה בכך את הגויאבה. או שאתה מת על הריח, או שזה מזכיר לך גרביים שידעו ימים יפים יותר. פפאיה נפלאה לעיכול, מלאת ויטמינים ואנזימים. בעלי ואני פותחים איתה את הבוקר, מקולפת וחתוכה בקערה. לליל שבת אני משדרגת אותה (ותודה לג'סיקה הלפרין על המתכון).

החומרים הדרושים:

1 פפאיה קצת קשה, עדיין ירוקה מעט מבחוץ, קלופה וחתוכה לג׳וליאנים (מקלות דקים)

1 פלפל אדום, חריץ קצוץ דק דק, או שבבי צ׳ילי יבש גרוס

1 בצלצל שאלוט

חופן עלי כוסברה ונענע קצוצים

לרוטב:

1 שן שום

מלח

1 כפית מייפל טבעי (ולא זה שכתוב עליו "בטעם מייפל")

מיץ מחצי לימון

כפית מים

מעט שמן זית

אופן ההכנה:

כותשים במכתש ועלי את השום עם המלח ומוסיפים את שאר מרכיבי הרוטב, או טוחנים הכול יחד בבלנדר מוט.

ayakremerman@gmail.com

פורסם בעיתון "בשבע".