למה הגמל נקרא גמל?

כידוע, בתורתנו הקדושה, מופיעים שמותיהם של בעלי חיים רבים, וריכוז השמות הגדול ביותר –  נכתב בהקשר לכשרותם, או לאי כשרותם, למאכל ישראל – נמצא בחומש "ויקרא" (פרשת "שמיני"). [הערה: טעות לשונית מאוד מצויה – בפי רבים וגם טובים – שבדברם אודות "בעלי חיים", ונוקטים בלשון יחיד, אומרים: "בעל חי", כשלמעשה, בלשון יחיד צריך לומר: "בעל חיים" – הואיל והריבוי צריך להיאמר בנסמך, ולא בסומך, כגון: "בית מדרש" – "בתי מדרש", "בית כנסת" – "בתי כנסת", "עורך דין" – "עורכי דין", "בעל בית" – "בעלי בית" (כאשר הבית יחיד) וכדו'; וגם כאשר הסומך מופיע בלשון רבים, או במבנה של רבים – השינוי בלשון, בין יחיד לרבים, יחול אך ורק בנסמך, כגון: "עופות השמים" – "עוף השמים", "בעלי בתים" – "בעל בתים" (כאשר הבתים רבים) וכדו'; מה גם, שמשמעותו של צירוף המלים "בעל חי" – שונה לחלוטין, והיא: בעל של אישה, שהוא חי].

שמותיהם של בעלי החיים – נִתְּנוּ להם ע"י האדם הראשון, שהוא יציר כפיו של הקב"ה, וניחן ע"י הקב"ה בקדושה עילאית, והיה בעל רוח הקודש, ואומרת התורה, שהעביר הקב"ה לפניו את כל בעלי החיים – כדי שיקרא להם שֵׁמות, כמאמר הפסוק (בראשית ב' י"ט): "וַיִּצֶר ה' אֱלֹקִים מִן הָֽאֲדָמָה, כָּל חַיַּת הַשָּׂדֶה וְאֵת כָּל עוֹף הַשָּׁמַיִם, וַיָּבֵא אֶל הָאָדָם, לִרְאוֹת מַה יִּקְרָא לוֹ; וְכֹל אֲשֶׁר יִקְרָא לוֹ הָֽאָדָם נֶפֶשׁ חַיָּה – הוּא שְׁמוֹ", ע"כ.   ואע"פ שפשוטו של המקרא מעיד על כך, שהאדם הראשון נתן לבעלי החיים את שמותיהם – יש להקשות על דברי המקרא [קושיה ששמעתי מפי הרה"ג מרדכי נויגרשל נר"ו]: מדוע צריך היה הפסוק לומר: "וְכֹל אֲשֶׁר יִקְרָא לוֹ הָֽאָדָם נֶפֶשׁ חַיָּה – הוּא שְׁמֽוֹ", וכי כשאדם קורא לבנו שֵׁם, אין זה שמו?   לכאורה, צריך היה הפסוק לומר: "ויקרא להם שֵׁמות" ודיו?

ואמנם, תירץ הרה"ג מרדכי נויגרשל נר"ו, קושיה זו, וכנראה שמקורו הטהור הוא בדברי הספורנו – בפירושו לתורה (שם, ד"ה: נפש חיה הוא שמו), שביאר את עומק העניין, וז"ל: הנה, שמו הורה על צורת הבעל חי [צ"ל: בעל החיים] הנקרא בַּשֵׁם ההוא, שהיא נפשו – אשר בה הוא נמצא בפועל, עכ"ל.   כלומר: השמות שנתן האדם הראשון לבעלי החיים – היו על פי מהותם וצורתם. ולכן, ציין הפסוק את העובדה שהאדם הראשון, ברוח קודשו, ירד לעומק תכונתו של כל אחד ואחד מבעלי החיים – ונתן להם שֵׁמות – בהתאם לתכונותיו ומהותו של כל אחד ואחד מהם. ונביא מספר דוגמאות של בעלי חיים ידועים ומוכרים לנו, ששמותיהם מבטאים את מהותם:

א. אריה – "מלך החיות", שכולם יראים אותו, ושמו מורכב מאותיות יִרְאָ"ה – "אַרְיֵה שָׁאָג מִי לֹא יִירָא"?! (עמוס ג' ח').

ב. חתול – בעל החיים שלעולם אינו משאיר את צרכיו גלויים, אלא מצניעם – כפי שאותו בגד המשמש להצנעת צרכיו של התינוק, נקרא: "חיתול" [הערה: לשם: "טיטול", שהוא שמו של הבגד החד פעמי, המשמש לאותה מטרה, אין מקור בלשון הקודש, והוא מהלשון החדשה].

ג. חסידה – עוף מוכר וידוע לכל, החי בלהקות גדולות, וניזון מבע"ח קטנים: ימיים ויבשתיים, ונהנה ממקורות המזון בשיתוף – וכתב ספר ה"עִטוּר" [אחד מרבותינו הראשונים, שחי לפני כ-850 שנה] (שער ב' הלכות שחיטה דף מ"ה טור ב'), "חסידה" זו: "דַּיָּה לבנה". ולמה נקרא שמה חסידה? שעושה חסד עם חברותיה, עכ"ל.

ד. כלב – הנאמן בבעלי החיים – וכתב בחידושי המהרש"א [אחד מרבותינו האחרונים, שחי לפני כ-400 שנה] (סנהדרין צ"ז ע"א), וז"ל: ועוד נראה לפרש כי נקרא "כלב" כי "כולו לב" ונאמן לאדוניו.

ועוד רבות הדוגמאות לשמות בע"ח מן התורה, המבטאים את מהות תכונותיהן; ובכללות, זוהי דוגמא [אחת מני רבות] לכך, שחכמת התורה הקדימה את המדע באלפי שנים, כגון:

מספר הכוכבים בשמים, שרק בדור האחרון, בעקבות התפתחות הטכנולוגיה, גילה המדע, שמספרם המשוער עולה על מיליארד פעמים מיליארד; ולהבדיל – לחכמי ישראל, מאז ומעולם, היה מידע בנושא זה, כמובא ב"תלמוד הבבלי" (ברכות ל"ב ע"ב), מידע המאשר את "התגלית המדעית החדשה", אלא שהוא מדויק – באופן מוחלט – ומתאר בפרוטרוט את המבנה שבּוֹ ערוכות הגלקסיות [מידע זה עבר בע"פ מדור לדור, ונכתב בתלמוד לפני למעלה מאלף וחמש מאות שנה].

 דוגמא נוספת לעובדה שחכמתה של תורת ישראל הקדימה את המדע באלפי שנים, היא: תחילת חייו של העוּבָּר ברחם אמו – כאדם [כלומר: שניתוק פתיל חייו – יחשב לרצח]. מכיוון, שמבחינה מדעית, מקובל להגדיר את מועד המיתה – כזמן שפעילות הגלים החשמליים במוח פוסקת –העת שבה מתחילה פעילות הגלים החשמליים במוחו של העוּבָּר, הנמצא ברחם אמו – הוגדרה:  כתחילת חייו הביולוגיים [אע"פ שמבחינה חוקית מנהלית – מונים את תחילת החיים – מתאריך הלידה]. אלא, שבשל: גודלו המזערי של הַעוּבָּר, בשלב זה של חייו, גודל מוחו – הקטן עוד יותר, העובדה שמתח הזרמים החשמליים במוחו של הַעוּבָּר – כמעט אפסי וחוסר אמצעיםטכנולוגיים למדידת זרמי חשמל ברמה זו ובעודו ברחם אמו – מבחינה מעשית – לא היה ניתן לבצע בדיקה מעין זו, עד לדור האחרון. מכל מקום, לאחרונה, גילה המדע, שזרמי החשמל במוחו של הַעוּבָּר מתחילים בגיל ארבעים יום. ואמנם, חכמי ישראל מסרו את התורה שבע"פ, איש מפי איש, עד לכתיבתה במשנה לפני כאלף ושמונה מאות שנה [ע"י ר' יהודה הנשיא ובית דינו], ובמסכת נידה (פרק ג' משנה ז') כתבו, וז"ל: הַמַּפֶּלֶת [פירש"י: שִלְיָא] לְיוֹם אַרְבָּעִים [פיר':לִטְבִילָתָהּ] – אֵינָהּ חוֹשֶׁשֶׁת לְוָלָד [פיר': שֶׁלֹּא נִגְמְרָה יְצִירָתוֹ עַד שֶׁיִּכְלוּ כָּל אַרְבָּעִים יוֹם], עכ"ל. כלומר: אישה שהרתה, ונפל עוּבָּרָהּ לפני תום היום הארבעים – אין הנפל נחשב לעוּבָּר – הואיל ולא הסתיימה יצירתו.

כעת, נעבור לשמו של ה"גמל":

כאמור, גם שמו של ה"גמל" ניתן לו ע"י האדם הראשון. אם כן, נשאלת השאלה: מה ראה בו האדם הראשון, שנתן לו שם זה?

תשובה: לשורש "גמ"ל" – שתי משמעויות בלשון הקודש: האחת – "נתינה", כגון, במשמעות של "גמילות חסדים".   והשניה – "הפסקת הנקתו של הוולד – לתמיד" [הערה: גם בלשון החדשה, מצאנו משמעות זו של "חֲדָלָה  – לתמיד" [כלומר: הפסקה מוחלטת], בהקשר לסמים, שתיה חריפה, עישון, הימורים וכדו'].

אין ספק, שאין שמו של הגמל בא לבטא משמעות של "גמילה", במובן של: "נתינה" – הואיל ו"נתינה" יכולה להשתמע גם לחיוב וגם לשלילה, ולא תהיה לַשֵׁם משמעות ברורה; וכן, לא במשמעות של "גמילות חסדים", מכיוון שעל שם תכונה זו נקראה כבר החסידה, כאמור לעיל, מה גם, שבמונח: "גמילות חסדים" – ה"חסד" הוא העיקר, ולא ה"גמילה". לכן, מוכרחים אנו לומר, ששמו של ה"גמל" ניתן לו על שם ה"גמילה", במובן של: "הפסקת הנקתו של הוולד". ואז, מאליה, עולה השאלה: וכי רק הגמל נגמל, ואין שאר היונקים נגמלים?

באמת, שמעתי בעבר דרשן שאמר, ששמו של הגמל ניתן לו מחמת תכונתו – "להִגמל" במדבר משתיית מים, שלושים יום, אך לענ"ד אין הדבר מתיישב עם משמעות הלשון, משני טעמים:   א)משמעות המלה "גמילה" בלשון הקודש נאמרה בהקשר ליניקת חלב, ככתוב (שמואל א' א' כ"ג): "וַתֵּינֶק אֶת בְּנָהּ עַד גָמְלָהּ אֹתוֹ"; או בהקשר להבשלת הפרי, ככתוב (במדבר י"ז כ"ג): "וַיֹּצֵֽא פֶרַח וַיָּצֵֽץ צִיץ וַיִּגְמֹל שְׁקֵדִֽים".    ב) גם בלשון החדשה, כאמור לעיל – משמעות המלה "גמילה" היא: "הפסקה – מוחלטת" [ולא זמנית], והחוזר לסורו – מעידה עליו חזרתו שמעולם לא נגמל; וכפי שתינוק שפסק מלינוק לזמן מה, ולאחר מכן חזר לינוק – לא יקָרא שנגמל מיניקה, עד שיחדל מלינוק – עולמית.

אם כן, מה מייחד את גמילתו של הגמל משאר היונקים, שבשל כך – יקָרא על שמה?

בעהי"ת נראה לומר, שהתשובה רמוזה בתורתנו הקדושה, כדלהלן:

כידוע, ה"גמל" הינו אחת מהבהמות המפורסמות, והוזכר בתורתנו הקדושה פעמים רבות. אחד האירועים שמוזכר בו הגמל, לצד בהמות אחרות, אלא באופן שונה מהן, הינו – בחומש בראשית (ל"ב י"ד-י"ז), כאשר שלח יעקב אבינו ע"ה, מתנות לעשיו אחיו, ככתוב: "(יז) וַיָּלֶן שָׁם בַּלַּיְלָה הַהוּא וַיִּקַּח מִן הַבָּא בְיָדוֹ, מִנְחָה לְעֵשָׂו אָחִיו: (טו) עִזִּים מָאתַיִם וּתְיָשִׁים עֶשְׂרִים [220] רְחֵלִים מָאתַיִם וְאֵילִים עֶשְׂרִים [220]: (טז) גְּמַלִּים מֵינִיקוֹת וּבְנֵיהֶם שְׁלֹשִׁים [30] פָּרוֹת אַרְבָּעִים וּפָרִים עֲשָׂרָה[50] אֲתֹנֹת עֶשְׂרִים וַעְיָרִם עֲשָׂרָה [30]: (יז) וַיִּתֵּן בְּיַד עֲבָדָיו (רועה אחד לכל עדר [5]) עֵדֶר עֵדֶר לְבַדּוֹ; וַיֹּאמֶר אֶל עֲבָדָיו עִבְרוּ לְפָנַי, וְרֶוַח תָּשִׂימוּ, בֵּין עֵדֶר וּבֵין עֵדֶר:" ע"כ.

תורתנו הקדושה מספרת לנו, שיעקב אבינו ע"ה, נתן לעשיו מתנות [חמישה עדרים, שמספרן הכללי של הבהמות הוא חמש מאות וחמישים [550] (טור, שם) ועם הרועים – הסתכם בחמש מאות חמישים וחמשה [555], ויש כאן רמז, מן התורה, למספר "חמש" – נגד עין הרע].

הֶרְכֵּב העדרים כלל: נקבות וזכרים, בכל עדר, ביחס שׁוֹנֶה, אלא, שבעדר הגמלים קיימים שלושה שינויים, והם:  א) הגמלים [נקבות] מוזכרות כמניקות, מה שאין כן בשאר העדרים [תוך הדגשה על האימהות המניקות, ולא על הצעירים היונקים].  ב) הזכרים של הגמלים מוזכרים כבניהן, ולא כסתם זכרים.  ג) בניגוד לשאר העדרים, הגמלים המניקות נמנו במניין אחד עם בניהן, בה בשעה שאפילו האתונות מוזכרות עם "עֲיָרִים" – שהם למעשה חמורים צעירים – נמנות בנפרד מהם, ואינן מוזכרות כמניקות.      לסיכום: רק נקבות הגמלים מוזכרות כמניקות, תוך שימת דגש – שהן המניקות, ולא הצעירים הם היונקים; הזכרים מוזכרים כבניהן של הנקבות; והנקבות והזכרים – נמנים במניין אחד.

מתוך שינויים אלה – יש לומר, שתורתנו הקדושה באה ללמדנו, שהגמל שׁוֹנֶה משאר הבהמות, בכך שכל זמן תקופת ההנקה – אסור להפריד בין אם הגמל, לבין היונק – עד גמילתו [דהיינו: סיום תקופת ההנקה], ואת זאת ידע יעקב אבינו ע"ה, ולכן לא הפריד, בגמלים, בין האימהות לבנים. ומכאן נלמד, שמשום יחודו זה – נקרא שמו: "גמל" – על שם הקשר שביו האם ליונק עד גמילתו; והדבר רמוז גם בפסוק שנאמר לעיל (שמואל א' א' כ"ג): "וַתֵּינֶק אֶת בְּנָהּ עַד גָמְלָהּ אֹתוֹ", ולכן ייחדו הכתוב משאר בעלי החיים. ונראה לומר, שיש ראיה לדבר, ממעשה שהיה; ומעשה שהיה כך היה: במושב "בית חלקיה", היתה נָאקָה [נקבת הגמל (ברבים: נָאקוֹת – נו"ן קמוצה, ואל"ף נחה) להבדיל מ-נְאָקָה, שפירושה: אנחה המתפרצת מליבו של כואב (ברבים: נְאָקוֹת)] שהמליטה בֵּכֶר [גמל צעיר (ברבים: בְּכָרִים)]. לאחר כשבעה חודשים [טרם הגמילה], נמכר הבֵּכֶר, ובא הקונה ולקחו. כאשר הבחינה בזאת הנָאקָה – השתוללה, בלי הפסק, עד ששברה מפרקתה ומתה.

כאשר בדקתי נושא זה בין חכמי הביולוגיה בגן הזואולוגי של האוניברסיטה ברמת אביב, נעניתי, שעד כמה שידוע להם, נושא זה עדיין לא נחקר, ונראה לי לומר: שאם יחקר נושא זה – שוב יגיעו למסקנה – שכמובן, חכמת תורתנו הקדושה הקדימה את המדענים, אלא שלעת עתה, נראה לומר – שאת הכלל שידע יעקב אבינו ע"ה, לפני כשלושת אלפים וחמש מאות שנה – המדע עדיין לא גילה.

ואנו נאמר: "אשרינו מה טוב חלקנו ומה נעים גורלנו ומה יפה ירושתנו" (טור אורח חיים הלכות ברכות השחר ושאר ברכות סימן מ"ו), הואיל ו"משה אמת ותורתו אמת" (מדרש תנחומא, חומש במדבר, פרשת "קֹרח" אות י"א), וכן: "ברוך אשר בחר בנו מכל העמים ונתן לנו את תורתו" (תלמוד בבלי מסכת ברכות דף יא עמוד ב).