הפרשה החסידית לפרשת בחוקותי: מתי נקבל שכר?

הבה נעקוב לרגע אחר חייו של יהודי בעולם. הוא יודע ומאמין וגם נוכח לדעת בוודאות שיש בורא לעולם, הוא גם יודע שהבורא הוא זה שנתן לנו תורה משמים, שם הוא נותן לנו דרך חיים שלמה, על כל צעד ושעל מה לעשות ומה לא לעשות, 248 מצוות עשה, ו-365 איסורים, עליהם נוספו עוד המון מצוות וגזירות חכמים. לא כל כך פשוט לעמוד בכל הניסיונות שהעולם מציב בפניו של היהודי. מה שנותן לו המון כוח, זו הידיעה על השכר הגדול שמחכה לעולם הבא שם הוא יהנה מפרי עמלו. הוא צובר עוד ועוד מצוות, ועל כולן הוא יתוגמל

חז"ל מבהירים לנו (מסכת קידושין דף ל"ט) 'שכר מצוה בהאי עלמא ליכא'. בורא עולם אינו משלם לאדם שכר בעולם הזה על קיום המצוות. האדם יקבל כגמולו רק בעולם הבא, לאחר פטירתו מהעולם. מאמר חז"ל זה טעון הסבר, למה באמת לא משלמים לאדם שכר בעולם הזה? יותר מכך, הרי מצוה מפורשת היא בתורה שכל פועל שביצע את עבודתו חייבים לשלם לו שכרו מיד, ישנו איסור מוחלט בתורה להלין את שכרו כפי שכתוב 'לא תלין פעולת שכיר, ביומו תתן שכרו'. למה, אם כן, אדם המקיים את מצות הבורא לא יקבל את שכרו מיד בעולם הזה?

מה גם שהדבר גורם לשאלות וטענות רבות עד כדי כפירה ח"ו. כדוגמת השאלה הידועה של 'צדיק ורע לו, רשע וטוב לו'. אם אדם היה מקיים מצוה ומקבל את שכרו, זוכה מיד לחיים טובים, בריאות, אושר, כסף וכדומה, היו נחסכות המון בעיות ומחשבות כפירה. לא היה אדם שהיה כופר בשכר ועונש.

את התשובה לשאלה גדולה זו מביא בספר מאור עיניים בשם מייסד תורת החסידות, הבעל שם טוב זי"ע. בדבריו הוא מסביר שפשוט לא שייך לקבל שכר בעולם הזה: העולם המצומצם שלנו קטן מכדי להכיל את השכר הגדול שמגיע לאדם שזכה לקיים מצוה. השכר על קיום המצוה הינו אור אין סופי, כי מי שנותן אותו הוא הבורא שהוא אין סוף, והעולם הזה הינו מוגבל, יש לו התחלה וסוף. כי אדם חי בתוך גוף חומרי, ויש לו הבנה רק בהנאות הגוף הגשמיים. אבל השכר שהוא מקבל הוא כל כך גדול שאין הגוף הגשמי המצומצם יכול להכיל אותו. גם לדמיין אותו במשל איננו יכולים, אין זה שכר המתבטא באוכל שתיה, כסף וכדומה, זהו שכר ברמה אחרת לגמרי שרק כאשר אדם עוזב את הגוף ומגיע לעולם אין סופי הוא יכול להכיל את השכר הגדול והעצום שהוא מקבל.

כפי שכתוב בגמרא (ברכות דף ל"ד) שכל השכר שהנביאים ראו בנבואה הינם רק למי שעוזר לחכמים ללמוד ומסייע להם בכספו, אבל לחכם בעצמו הלומד ועמל בתורה, גם הנביאים אינם יכולים להבין ולהשיג בנבואה את השכר הגדול המצפה לו.

אם כן, איך נסביר את פרשת השבוע בו אנו לומדים מיד בתחילתה שאם נשמור את המצוות ונלמד את התורה 'ונתתי גשמיכם בעיתם ונתנה הארץ פריה ועץ השדה יתן פריו'. הרי לנו שהבורא בהחלט מבטיח לתת שכר על קיום המצוות? על כך מסביר הרמב"ם (הלכות תשובה פ"ט ה"א) שזה אינו שכר על המצוות אלא בסך הכל הבורא מבטיח שאם נקיים את המצוות בשמחה ובכל הלב הוא יסיר את כל הדברים המונעים מלקיים את התורה והמצוות, כגון מחלות, מלחמות, רעב וכדומה, וישפיע לנו כל הטובות ויתן לנו את כל האפשרויות שנוכל להיות פנויים לקיים את המצוות בנפש רגועה ושלווה.

סיפור נפלא סיפר האדמו"ר רבי יהושע העשיל מאפטא זי"ע הידוע כמחבר ספר 'אוהב ישראל', על עני שהיה מקבץ נדבות מבית לבית. פעם כשהיה בדרך שכב לנוח ליד איזה הר. כשנשכב על האדמה הרגיש מתחתיו אבנים, כשבדק במה מדובר ראה שאלו אבנים זוהרות ומיוחדות. החליט לקחת איתו כמה אבנים כאלה, אולי יש להם איזה שווי. אבל אח"כ בדרך האבנים מאד הכבידו עליו, מכובד המשא ומעייפות החליט לזרוק את כל האבנים. רק אבן אחת קטנה הוא השאיר, שיהיה.

למחרת הגיע ליישוב וכיוון שהיה רעב מאד רצה להיכנס למסעדה זולה, התחיל לחפש בתיק שלו אולי ימצא איזה מטבע למעט אוכל, כך מצא בין חפציו את האבן שנשארה לו, ניגש איתה למוכר ונתן לו את זה. המוכר שהיה אדם ישר מיד אמר לו: כמדומני שהוא שווה הרבה יותר ממחיר ארוחה דלה, בוא ניגש לסוחר אולי יידע להגיד לנו האומנם היא שווה משהו.

כשהסוחר אך ראה את האבן מיד אמר 'אני מוכן לשלם לך עליה אלף רובל'. העני קיבל כמעט שיתוק מרוב הפתעה, הסוחר ראה שהעני אינו מגיב, חשב שהסכום נמוך מדי בעיניו, מיד הגביה את הסכום לאלפיים,  העני השתומם עוד יותר מהסכום, ונשאר לעמוד דום, הסוחר חשב שגם סכום זה לא מספיק לא. כך הלך והגביה את הסכום עד עשרת אלפים רובל. אבל בינתיים העני התעלף, כשסוף סוף הצליחו לעורר אותו מעלפונו, התחיל לצעוק 'היו לי ביד המון אבנים כאלה, ובגין קצת עייפות זרקתי את כולן, לו הייתי יודע את ערכם'...

כך בדיוק, הסביר האדמו"ר מאפטא, ירגיש האדם כאשר יגיע לשמים לאחר פטירתו ויראה את השכר הגדול עבור מצוה אחת קטנה. הוא ממש יתעלף מרוב צער ועוגמת נפש: הרי מצוות כאלה היו בידיו לאלפים, ובטפשותו זרק אותן במו ידיו.