הושלכתי לכלא האמריקאי וגיליתי את הקב"ה

כשאתם קוראים סיפור אמתי וחי זה, אני עדיין יושב אזוק במעצר בארה"ב, ומבקש מכם שתתפללו עליי שאחזור למשפחתי היושבת בארץ הקודש.

רציתי לספר את הסיפור שלי מתוך אמונה שלמה בצור תמים פעלו ומתוך תפילה שהקב"ה יחזיר בתשובה שלמה  את היורדים מהארץ, וישיב אותם לארצנו הקדושה.

לפני כארבע שנים סיימתי את שירותי הצבאי ביחידה מובחרת, כמו לא מעט אנשים, הדבר היחיד שרציתי היה - כסף. בארץ לא ראיתי תקווה להתעשר, קשיי המחייה הלכו וגברו ורציתי לעזור למשפחתי, ובשביל מטרה זו הייתי מוכן לעבוד קשה. עזבתי את הארץ וטסתי לאמריקה בשביל להגשים את חלום העושר.

ברגע בו נחתי בארה"ב התחלתי לעבוד כרוכל בעגלות. מהר מאוד הפכה המציאות ליותר ויותר לחוצה, המרדף אחרי העושר גרם לי להתעלם מעצמי, עבדתי מהבוקר עד הלילה ששה ימים בשבוע (לא כולל יום א') במשך ארבע שנים. הייתי אוכל אכל טרף, לא שמרתי שבת ולא ציינתי את החגים, בפני עצמי הצטדקתי ש'אין זמן לזה עכשיו'. התחרות האמריקאית השפיעה עלי ונהייתי אדם לחוץ, דכאוני ומתוח, אדם שאינו מסופק ממה שיש לו ומבלה את ימיו בפזילה תמידית אל הדשא של השכן, נוצרו לי בעיות בקיבה, סבלתי מתחושות חנק, אך כל אלו לא גרמו לי לעצור לאיזושהי חשיבה על החיים שלי. עיוור הייתי, המרדף אחרי העושר גרם לי להפוך לאדם מתבודד וחשדן, סבלתי מסיוטים בלילה, אך מטרתי הייתה מקודשת בעייני, שכנעתי את עצמי שבלי כסף אין חיים. הייתי מבקר אחת לשנה בארץ, כדי לעזור למשפחתי מבחינה כספית ומיד חוזר למרוץ, התפיסה החומרנית השפיעה עליי ולא הערכתי את משפחתי בביקוריי בארץ. יחד עם זאת, תמיד השתדלתי לשמור על המוסריות שלי ולדאוג לזולת.

הבטחתי לעצמי שעד שלא אגיע ל"מיליון" לא אחזור לארץ. אך אין אדם היודע את עתידו, וביום בהיר התהפך עלי עולמי. כ"א אדר תשע"ו, המשטרה הפדראלית של ארה"ב התקשרה אליי וביקשה להיפגש איתי. בתמימותי, הלכתי לפגישה. כבר בכניסה התקרבו אלי ארבעה בריונים ואמרו: "אל תזוז!" אזקו אותי בידיי וברגליי, לא הבנתי מה קורה ואמרתי לעצמי: "ודאי קרתה כאן טעות, הרי סה"כ אני אדם טוב, לא פגעתי באף אחד, לא גנבתי ולא רצחתי, אני משלם מיסים נאמן." הייתי בטוח שהטעות תתברר במהרה, ישחררו אותי והשטות הזו תיגמר. אגב, זו פעם ראשונה שנעצרתי.

נסענו במשך שעתיים לבית מעצר פדראלי בעיר אטלנטה שבג'ורג'יה, בידיי האזוקות מאחורי הגב נוצרו חתכים עמוקים. התחלתי לשאול את עצמי שאלות: "למה זה קורה לי? מה עשיתי? במי פגעתי?"

כשהגענו לבית המעצר ביצעו עליי את כל הבדיקות האפשריות, רוק, שיער וכו', כמו שאמריקאים יודעים לעשות. נתנו לי ללבוש בגדי אסיר, והובילו אותי אזוק בידיי וברגליי. כל התהליך נעשה בצורה קרה, קיצונית ומוגזמת.

הובאתי לפני שופט וזה קבע לי שימוע למתן ערבות  לעוד יומיים  מיום מעצרי. לקחו אותי לבית כלא בו שהיתי יומיים, בנסיעה ליוו אותי אסירים שנקבע להם מאסר עולם כגון רוצחים, אנסים, פדופילים ומוכרי סמים. בבית הכלא הייתי ספון בין ארבע קירות עם מיטת קומתיים, ללא מראה, ללא שעון. בנוסף שמו אותי בבידוד שלושה ימים ל"טובת" בדיקות. בתגובה הלך מצבי הנפשי והדרדר, הרגשתי שאני נמצא בסיוט רע, לא אכלתי, בקושי דיברתי, סבלתי מכאבי בטן עזים. הייתי עצור במדינה זרה, ללא כל קרוב ומודע, ודווקא מתוך חורבן זה הרגשתי פתאום כי הידיד היחיד שנותר לי הוא הקב"ה. התחלתי לראות את נקודות האור שהקב"ה שתל עבורי בתוך החשיכה הזו. בין האסירים היו אנשים שנהגו בי בחביבות, התנהגות לא אופיינית לאסירים אמריקאים שזרים מתארחים אצלם בכלא.

הגיע יום הערבות. נפגשתי עם מתורגמן מהקונסוליה הישראלית, שהיה אדם קר ומאוד לא נחמד. התחננתי אל נציג הקונסוליה ואל עורך הדין שמונה על ענייני מטעם בית המשפט שיוציאו אותי משם, אך הם ישבו מולי אדישים, בעיניהם לא הייתי יותר מעוד "דולר". גם את הקונסוליה לא ממש עניינתי, הרגשתי שהם מקטינים ראש. כשנפגשנו לפני בית המשפט בתאי, טען עורך הדין שלא תהיה בעיה לשחררני היות והסגרתי את עצמי, ובהתחשב בעובדה שזו עברה ראשונה שלי.

בשימוע עצמו לא נכח איש מחבריי או ממשפחתי. רעדתי מקור, מזה שלושה ימים לא הכנסתי מזון לפי. עורך הדין היה די אופטימי, אבל השופט נפץ את תקוותי. בתום השימוע ניגש אליי עורך הדין ואמר לי שיש בעיה עם אחד הסעיפים "נישואים פיקטיביים", ולכן, לדעתו, לא כדאי לנסות לשחרר אותי כאן-ב"אטלנטה", אלא ב"וירג'יניה" -משם ייצא צו המעצר. הזדמנות זו תהיה הזדמנות אחת ויחידה לקבל  ערבות. רעד חלף בגופי ובקושי הצלחתי לנשום כשהבנתי שמשמעות דבריו היא שאני חוזר לכלא לעוד 14 יום.

הרגשתי שאני במקום הכי נמוך שאפשר להיות. הורשה לי לדבר עם משפחתי דקות בודדות  בכל יום. אבי, שאינו יודע מילה באנגלית, טס מישראל לארה"ב כדי להבין למה עצרו אותי. וניסה, קודם כל, לחפש מישהו שיסכים לתת לי ערבות במדינה זרה, שאין לנו בה כל משפחה או חברים. עבורי, כל שנייה בכלא הייתה כמו נצח. כלוא ימים על גבי ימים בתא בידוד קטן, אזוק בידיים וברגליים. אלו היו הרגעים הראשונים בהם דיברתי לבורא עולם. הבנתי שאם אני צריך לעבור את כל זה, בגלל שעזבתי את אלוקי בתוך המרדף אחר הכסף, אז זה הזמן המתאים להתחבר אליו בחזרה.

(צילום אילוסטרציה: shutterstock)

כשהגענו לבית המעצר ביצעו עליי את כל הבדיקות האפשריות, רוק, שיער וכו', כמו שאמריקאים יודעים לעשות. נתנו לי ללבוש בגדי אסיר, והובילו אותי אזוק בידיי וברגליי. כל התהליך נעשה בצורה קרה, קיצונית ומוגזמת.

הובאתי לפני שופט וזה קבע לי שימוע למתן ערבות  לעוד יומיים  מיום מעצרי. לקחו אותי לבית כלא בו שהיתי יומיים, בנסיעה ליוו אותי אסירים שנקבע להם מאסר עולם כגון רוצחים, אנסים, פדופילים ומוכרי סמים. בבית הכלא הייתי ספון בין ארבע קירות עם מיטת קומתיים, ללא מראה, ללא שעון. בנוסף שמו אותי בבידוד שלושה ימים ל"טובת" בדיקות. בתגובה הלך מצבי הנפשי והדרדר, הרגשתי שאני נמצא בסיוט רע, לא אכלתי, בקושי דיברתי, סבלתי מכאבי בטן עזים. הייתי עצור במדינה זרה, ללא כל קרוב ומודע, ודווקא מתוך חורבן זה הרגשתי פתאום כי הידיד היחיד שנותר לי הוא הקב"ה. התחלתי לראות את נקודות האור שהקב"ה שתל עבורי בתוך החשיכה הזו. בין האסירים היו אנשים שנהגו בי בחביבות, התנהגות לא אופיינית לאסירים אמריקאים שזרים מתארחים אצלם בכלא.

הגיע יום הערבות. נפגשתי עם מתורגמן מהקונסוליה הישראלית, שהיה אדם קר ומאוד לא נחמד. התחננתי אל נציג הקונסוליה ואל עורך הדין שמונה על ענייני מטעם בית המשפט שיוציאו אותי משם, אך הם ישבו מולי אדישים, בעיניהם לא הייתי יותר מעוד "דולר". גם את הקונסוליה לא ממש עניינתי, הרגשתי שהם מקטינים ראש. כשנפגשנו לפני בית המשפט בתאי, טען עורך הדין שלא תהיה בעיה לשחררני היות והסגרתי את עצמי, ובהתחשב בעובדה שזו עברה ראשונה שלי.

בשימוע עצמו לא נכח איש מחבריי או ממשפחתי. רעדתי מקור, מזה שלושה ימים לא הכנסתי מזון לפי. עורך הדין היה די אופטימי, אבל השופט נפץ את תקוותי. בתום השימוע ניגש אליי עורך הדין ואמר לי שיש בעיה עם אחד הסעיפים "נישואים פיקטיביים", ולכן, לדעתו, לא כדאי לנסות לשחרר אותי כאן-ב"אטלנטה", אלא ב"וירג'יניה" -משם ייצא צו המעצר. הזדמנות זו תהיה הזדמנות אחת ויחידה לקבל  ערבות. רעד חלף בגופי ובקושי הצלחתי לנשום כשהבנתי שמשמעות דבריו היא שאני חוזר לכלא לעוד 14 יום.

הרגשתי שאני במקום הכי נמוך שאפשר להיות. הורשה לי לדבר עם משפחתי דקות בודדות  בכל יום. אבי, שאינו יודע מילה באנגלית, טס מישראל לארה"ב כדי להבין למה עצרו אותי. וניסה, קודם כל, לחפש מישהו שיסכים לתת לי ערבות במדינה זרה, שאין לנו בה כל משפחה או חברים. עבורי, כל שנייה בכלא הייתה כמו נצח. כלוא ימים על גבי ימים בתא בידוד קטן, אזוק בידיים וברגליים. אלו היו הרגעים הראשונים בהם דיברתי לבורא עולם. הבנתי שאם אני צריך לעבור את כל זה, בגלל שעזבתי את אלוקי בתוך המרדף אחר הכסף, אז זה הזמן המתאים להתחבר אליו בחזרה.