"משטרת ישראל החליטה לבטל לך את הדו"ח"

לפני כמה שנים, קיבלתי הביתה בהפתעה הזמנה לבית משפט, בצירוף דו"ח על עבירת תנועה שנעשתה בכביש מסוים. האמת? הייתי קצת מופתע, וביקשתי מהמשטרה לשלוח אליי את צילום העבירה, כפי שנטען ש'צולמה על ידי מצלמה משטרתית'. נעניתי בחיוב. "תבוא יום לפני המשפט, ונראה לך את הצילום בלי שום בעיה", אמר לי אחד השוטרים. וכך היה. יום לפני התאריך היעוד, הגעתי לתחנת המשטרה, והיומנאי הפנה אותי לחדר מספר 9.

היות והוא היה נעול, פניתי לחדר מספר 8, כדי לשאול היכן השוטר שיושב בחדר 9. "השוטרת הלכה לאכול ארוחת צהריים, ותשוב עוד מעט", הייתה התשובה שקיבלתי. אמרתי תודה, ויצאתי למסדרון שבקומה השנייה – שהיה בעצם מרפסת ארוכה ללא חלונות, שממנה אפשר להשקיף על נוף יפהפה של עצי אקליפטוס עתיקים, ושמיים תכולים.

בעודי יושב שם, הראש שלי התמלא במחשבות ושאלות: "מה לעשות? מה יהיה מחר עם המשפט הזה? למי עליי לפנות כדי למזער נזקים? ולמה אני בכלל צריך להגיע למקום כזה?". הרגשתי שאבן גדולה יושבת על לבי, והתפללתי לקב"ה מעומק הלב – בבקשה שיעזור לי. את הדו"ח קיבלתי בתקופה שבה השופטים החמירו בעונשים בגין עבירות תנועה (ובצדק), ואני חששתי מפסיקה מחמירה מדי – בין היתר משום שמצבי הכלכלי באותה תקופה, היה לא מזהיר.

אינני יודע במשך כמה זמן, פשוט בהיתי בשמיים ונשאתי תפילתי. "ריבונו שלם עולם, למה באמת הבאת אותי לכאן? אולי ישנה איזו עבירה נסתרת שעשיתי, שהתלבשה על עבירת התנועה? וכי אני יכול לדעת מה הסיבה שאני נמצא כאן? אבאל'ה, אם אכן ישנה עבירה כזו שנעלמה מ'בינתי' וזכרוני, אז אני מבקש סליחה ומחילה, ומעתה אשתדל לתקן ולהיטיב דרכיי.

וידאל נחמני

הרי אני לא עבריין, וגם אם ביצעתי איזו עבירת תנועה – היה זה ברחוב קטן שמשתלב עם כביש רחב יותר, ונזהרתי שלא לסכן חיי אדם חלילה וגם לא הפרעתי לאיש באופן נסיעתי... אמנם אין הכוונה שלי להצדיק את עצמי. אני מודע לסכנות הגדולות שקיימות בכביש, ומשתדל ככל יכולתי לנהוג במשנה זהירות בכל פעם שאני עולה על הרכב. אז אם קרה ופעם אחת טעיתי, אך מבלי לסכן את העוברים ושבים חלילה – האם אין מקום לסלוח על טעות זו?

דווקא משום שאני אדם שמקפיד על קלה כבחמורה כשזה נוגע לנהיגה נכונה - כל כך חרה לי על עצם התביעה. מבלי לשים לב, אנחה גדולה נמלטה מפי כשאמרתי את המילים: 'אתה יודע שאם יטילו עליי השופטים קנס, הכסף יילך לממשלה חילונית וימחזר עצמו בצורה שלילית לטובת חילול שבת ושאר עבירות, בעוד שאני אעשה עם הכסף הזה את רצונך – מגדל ילדים בחינוך תורני, קונה צרכי שבת, ועושה מצוות. "אני חושב שעדיף שהכסף יישאר אצלי, אבל אם תחליט אחרת – אקבל את רצונך באהבה", התפללתי.

עוד אני מדבר ולפני שסיימתי את תפילתי, עברה במקום השוטרת שעמה הייתי אמור לשוחח, ושאלה אותי במה אפשר לעזור לי. הושטתי לה את הדו" וביקשתי לראות את התצלום של העבירה שביצעתי, כפי שטוענת ההזמנה למשפט. היא הקלידה משהו במחשב, וכעבור בהייה ארוכה בו אמרה לי בחיוך: 'משטרת ישראל החליטה לבטל לך את הדו"ח'.

הייתי המום. 

נדרשו לי כמה רגעים ארוכים להבין למה היא מתכוונת. "אבל איך זה יכול להיות?", שאלתי אותה בהפתעה גמורה. "הרי אני לא טלפנתי אליכם ולא כתבתי ולא ביקשתי לעשות את זה. מה פתאום ביטלו לי את הדו"ח?

אבל השוטרת רק סנטה לעומתי ואמרה: "מה אתה שואל שאלות? תגיד תודה, ולך הביתה". זה מה שעשיתי, אבל עמוק בליבי אני יודע שהדו"ח הזה לא בוטל על ידי משטרת ישראל, אלא על ידי שופט כל הארץ, צור ישראל, שקיבל את תפילתי ברצון על מזבחו.

לו התודה האמיתית שאני חב. אין עוד מלבדו.