אמונה
מדוע ה’ ברא אנשים מכוערים?
האם אנשים מכוערים אמורים לסבול? על הייתרון שבתוך החיסרון.
- דניאל בלס
- ב' סיון התשע"ו
איילת שואלת: "שלום. רציתי לשאול לגבי מראה חיצוני. נראה שבעולם הזה, אנשים מכוערים או לא יפים מקבלים יחס שונה, פחות טוב. נראה ש אוהבים ומכבדים יותר אנשים יפים. אז מדוע הקב"ה יצר אנשים מכוערים בעולם? דבר נוסף, האם היהדות מתירה לומר על אדם שהוא מכוער? בתודה"
נשים לב ששאלה זו ניתן לשאול גם ביחס לעשירים, אשר זוכים מטבע מעמדם החברתי לכבוד רב יותר. עם זאת התורה אינה מחנכת לרדוף אחר העושר. נוכל למצוא כי צדיקים שהיו עשירים, עושרם ניתן להם כדי להרבות כבוד ה' בעולם, ובעיקר לצורך תפקידם ונסיונם, ולא שהצדיקים ראו בעושר מטרה. גם המראה החיצוני נועד עבור התפקיד הרוחני שנועד לנשמה, כגון אצל האימהות הקדושות שהיו יפות תואר ויפות מראה, והצניעו את יופיין מתוך ענווה וצניעות, ובזכות כך זכו להישגים רוחניים גדולים.
התורה לא מספרת לנו על יופי חיצוני ללא צורך. כך לדוגמה, הודגש יופיו של יוסף רק משום הנסיון הגדול שהוטל עליו בארץ מצרים.
עושר ומראה חיצוני הם כלים חיצוניים אשר מגיעים יחד עם נסיונות ואתגרים, אשר מטרתן היא למלא את התפקיד שהוטל על חלק מן הנשמות בעולם הזה. על נשמות אחרות הוטלו תפקידים אחרים, והם קיבלו כלים אחרים בהתאם לתפקידם הרוחני.
התורה מדגישה תמיד את הפנימיות, שהיא העיקר. כך נוכל למצוא בתנ"ך בדרך קבע, כיצד הקב"ה רומם דווקא את השפלים ביותר, אף שלא היו חשובים ובולטים מתחילה. יעקב אבינו נבחר להמשיך את זרע ישראל - למרות שלא היה הבכור; שאול נחשב לנער לא חשוב בשבטו ולא בעם ישראל, ובמעשה המלכתו מגלים את ענוונותו הגדולה: "ויען שאול ויאמר (לשמואל): הלוא בן ימיני אנוכי, מקטני שבטי ישראל, ומשפחתי הצעירה מכל משפחות שבטי בנימין, ולמה דיברת אלי כדבר הזה?" (שמואל א', פרק ט').
גם דוד המלך נחשב לפחות ולבזוי, עד כדי כך שאביו ישי אפילו לא הזכירו בפני הנביא שמואל כאשר חיפש למנותו למלך. שמואל הנביא חשב תחילה שעליו להמליך את אליאב, אך ה' השיבו: "ויאמר ה' אל שמואל: אל תבט אל מראהו ואל גבוה קומתו, כי מאסתיהו. כי לא אשר יראה האדם. כי האדם יראה לעיניים, וה' יראה ללבב" (שמואל א', פרק טז), ודוד הומלך למלך על ישראל, כי לבו היה טהור לפני ה'.
איש לא העלה על דעתו בתקופתם ששאול ודוד יהיו למלכים בישראל. אך ה' ראה את ליבם הצדיק, דווקא משום פחיתותם וענוונותם, בחר בהם ה'. כי האדם רואה לעיניים, וה' רואה ללבב.
עם זאת - כיעור הוא ללא ספק נסיון, ולעיתים סיבתו של נסיון זה טמונה בתיקון של מעשים מגלגולים קודמים, ועוונות מסויימים שיש לכפר. קראתי בתורת הגלגולים, שיש מקרים של אנשים שהיו יפי תואר והתגאו מאוד ביופיים החיצוני, או שביזו אנשים אחרים על מומים או כיעור שהיו בהם, ובשל עוון הגאווה הם חוזרים בגלגול עם נסיון דומה. אך אין אנו יודעים חשבונות שמים, שכן כל מקרה הוא לגופו. והאמת היא שכל מצב ונסיון שבו אנו נתונים נועד גם להטיב לנו, ולרומם את נשמתנו.
וזו עובדה, שישנה מעלה אחת גדולה ויפה בכיעור, שהיא גורמת לאנשים לפתח מאוד את הפנימיות שלהם, ולהגיע להישגים מרשימים, אשר לא היו משיגים אילו היו יפי-תואר הנסמכים על חיצוניותם. אם נביט בעולם הרחב, נמצא שהיו וישנם אנשים מכוערים רבים שזכו להצלחה כבירה ומרשימה בתחומם, ומי יודע אם היו זוכים לה אילו היו נולדים יפי תואר. אפשר שיש בעולמנו יותר אנשים מכוערים וחכמים, מאשר אנשים יפים וחכמים. אם נביט בתמוניהם של האנשים המצליחים ביותר, אנשים שקיבלו פרסי נובל, או עשו את המהפיכות הגדולות ביותר בהיסטוריה, נמצא שעל פי רוב הם לא נחשבו לאנשים יפים בחברה. ובשל כך השקיעו יותר בתחומים אחרים, והגיעו להישגים שרק מעטים משיגים.
בהקשר זה, הגמרא כותבת שהחכמה נשמרת באופן טבעי בכלים פשוטים וצנועים (תענית דף ז, עמוד א): "לומר לך: מה שלשה משקין הללו [מים, יין וחלב] אין מתקיימין ונשמרים אלא בפחות שבכלים, כגון כלי חרס, ולא בכלי כסף וזהב, שבהם הם מאבדים את טעמם, אף דברי תורה אין מתקיימין אלא במי שדעתו שפלה".
כלומר, הגמרא מסבירה שדווקא מי שחיצוניותו אינה מושכת - או אם הוא משפיל את עצמו, ולא מתגאה בחיצוניותו - רק אז הוא יכול לזכות לחכמת התורה וקדושתה. ממשיכה הגמרא ומספרת על בתו של קיסר רומאי, שדיברה עם רבי יהושע (שחיצוניותו לא היתה נאה), התפעלה מגודל חכמתו, אך התפלאה מאוד על מראהו החיצוני. היא אמרה לרבי יהושע: "אוי לחכמה מפוארת כשלך, שהיא מונחת בכלי מכוער!". השיב לה רבי יהושע: "היכן שם אביך את כלי היין המשובח ביותר שלו? הוא שם אותם בכלי חרס, שאינם יפים. מדוע לא ישים את היין בכלי זהב וכסף שהם יפים וחשובים?"
שמעה זאת בתו של הקיסר, וציוותה על משרתיה להעביר את כל היין לכלי זהב וכסף. היין כמובן התקלקל, והקיסר פנה לרבי יהושע לשאול מדוע הציע זאת לבתו. סיפר לו רבי יהושע מה שהיה, ואמר לו: "כפי ששאלה אותי כך עניתי לה, כדי להוכיח לה שדברים משובחים אינם משתמרים אלא בכלי שהוא פחות".
גם אדם מכוער או בעל מום מסוגל למצוא שמחה, לחפש את מעלותיו הגדולות, ולהודות לקב"ה על זכויותיו. הצדיק מגלה את היתרון שבתוך החיסרון. ויזכור כל אדם, שהקב"ה רואה ללבב.
התורה מלמדת אותנו להביט לפנימיות, ולא לחיצוניותו של האדם: "שקר החן והבל היופי, אשה יראת ה' היא תתהלל!" (משלי לא, ל). ראה כאן מאמר שכתבתי בנושא יופי וכיעור.
כל יתרון וכל חיסרון מגיעים על נסיונות ואתגרים משלהם. יוסף היה צדיק גדול, ועמד בנסיונות עצומים, אך למרות דרגתו הרוחנית הגבוהה, נאמר עליו ששגה כאשר היה מסלסל בשערות ראשו ליופי.
ידוע כי העושר מגיע עם נסיון של גאווה, קמצנות, חמדנות ורדיפת מותרות; יופי חיצוני מגיע עם נסיונות דומים, אך יותר מכל - עם סכנה גדולה לקלקול רוחני, ומן הסוג המסוגל למשוך גברים ונשים לשפל המדרגה. עם אתגר זה מגיעים גם ייסורים: כשם שטבע העשיר המחובר לעושרו להצטער בקנאתו בעשירים גדולים ממנו, וברדיפתו אחרי מותרות גדולים יותר, ובהתקרבו אל יום מיתתו, מתוך הבנה שלא ייקח דבר מעושרו לעולם הבא, כך גם אנשים יפים התלויים ביופיים החיצוני סובלים מאוד ברדיפתם אחרי שלמות חיצונית, במשטר כבד שמטילים על עצמם, בניתוחים וטיפולים מכאיבים שגוזלים מהם ימים ולילות, ולמרות כל אלה הם מגלים כי בהתבגרותם וזקנותם יופיים נלקח מהם, שנה אחרי שנה, חתיכה אחרי חתיכה, והם מנסים לעצור את שעון הזמן ומתייסרים ברדיפה נואלת אחרי זכרון העבר, עד שלא נותר ממנו דבר.
הקב"ה נותן לכל אדם נסיונות משלו. כפי שיש נסיונות לעשיר, כך גם יש נסיונות לעני. וכשם שיש נסיונות לאדם שאינו יפה, כך גם יש נסיונות לאדם יפה במיוחד. סיכומו של דבר, לכל אדם יש חשבון פרטי משלו בשמים, ותפקידים מיוחדים בעבורם ירד לעולם. אנא קרא את המאמר.
אני ממליץ לך על הרצאותיו של הרב יגאל כהן, שמדבר רבות בשבח מעלת השמחה, וההתמודדות הנכונה עם מצבים שונים באמונה:
מסופר בגמרא על ר' שמעון שהזכיר לאדם אחד את כיעורו מתוך היסח הדעת, ואדם זה השיב לו: "לך אמור לאומן שעשאני - כמה מכוער כלי זה שעשית!", הגמרא מספרת: "כיוון שידע (ר' שמעון) בעצמו שחטא, ירד מן החמור ונשתטח לפניו, ואמר לו: נעניתי לך, מחול לי" (תענית דף כ). רק לאחר שתלמידיו של רבי שמעון הפצירו באותו האיש שימחול לר' שמעון, מחל להם.
יש לציין שבחברה של שומרי מצוות נהוג להיזהר מאוד בדבר זה, שלא לפגוע ברגשותיו של אדם מכוער או בעל מום. ילדים לא יכנו ילד אחר בכיתה בשם "מכוער" או "שמן" וכיוצא בהם, ויש על כך הקפדה יתירה.
אם את שואלת בנושא שידוכים, כאשר השאלה היא לצורך, הרי שלשם כך יש לקבל הדרכה מרבנים ורבניות כיצד נכון להשיב, ומנהג העולם שלא לומר "מכוער", אלא להשיב באופן כללי ולהתחמק באופן שהצד השני מבין בעצמו, וכמובן להדגיש את המעלות החיוביות.
בנושא שידוכים יש לציין, שגם אנשים מכוערים, אם לומדים כיצד לטפח את עצמם, שומרים על הגיינה טובה, מסתפרים יפה, מטפלים בשיניים, מתלבשים בביגוד נקי מסודר ויפה - ייחשבו בדרך כלל לנאים, או לפחות לרגילים וממוצעים בעיני אחרים. וכל אדם יעשה את ההשתדלות הנכונה כפי שמדריכים אותו או אותה.
כלל נקוט בידינו, שמבחינה חיצונית, אין האדם צריך לשאוף אלא לבינוניות. וברוחניות ישאף תמיד עד הפסגה. בהצלחה.
* * *
שלום איילת, ותודה על שאלתך.נשים לב ששאלה זו ניתן לשאול גם ביחס לעשירים, אשר זוכים מטבע מעמדם החברתי לכבוד רב יותר. עם זאת התורה אינה מחנכת לרדוף אחר העושר. נוכל למצוא כי צדיקים שהיו עשירים, עושרם ניתן להם כדי להרבות כבוד ה' בעולם, ובעיקר לצורך תפקידם ונסיונם, ולא שהצדיקים ראו בעושר מטרה. גם המראה החיצוני נועד עבור התפקיד הרוחני שנועד לנשמה, כגון אצל האימהות הקדושות שהיו יפות תואר ויפות מראה, והצניעו את יופיין מתוך ענווה וצניעות, ובזכות כך זכו להישגים רוחניים גדולים.
התורה לא מספרת לנו על יופי חיצוני ללא צורך. כך לדוגמה, הודגש יופיו של יוסף רק משום הנסיון הגדול שהוטל עליו בארץ מצרים.
עושר ומראה חיצוני הם כלים חיצוניים אשר מגיעים יחד עם נסיונות ואתגרים, אשר מטרתן היא למלא את התפקיד שהוטל על חלק מן הנשמות בעולם הזה. על נשמות אחרות הוטלו תפקידים אחרים, והם קיבלו כלים אחרים בהתאם לתפקידם הרוחני.
התורה מדגישה תמיד את הפנימיות, שהיא העיקר. כך נוכל למצוא בתנ"ך בדרך קבע, כיצד הקב"ה רומם דווקא את השפלים ביותר, אף שלא היו חשובים ובולטים מתחילה. יעקב אבינו נבחר להמשיך את זרע ישראל - למרות שלא היה הבכור; שאול נחשב לנער לא חשוב בשבטו ולא בעם ישראל, ובמעשה המלכתו מגלים את ענוונותו הגדולה: "ויען שאול ויאמר (לשמואל): הלוא בן ימיני אנוכי, מקטני שבטי ישראל, ומשפחתי הצעירה מכל משפחות שבטי בנימין, ולמה דיברת אלי כדבר הזה?" (שמואל א', פרק ט').
גם דוד המלך נחשב לפחות ולבזוי, עד כדי כך שאביו ישי אפילו לא הזכירו בפני הנביא שמואל כאשר חיפש למנותו למלך. שמואל הנביא חשב תחילה שעליו להמליך את אליאב, אך ה' השיבו: "ויאמר ה' אל שמואל: אל תבט אל מראהו ואל גבוה קומתו, כי מאסתיהו. כי לא אשר יראה האדם. כי האדם יראה לעיניים, וה' יראה ללבב" (שמואל א', פרק טז), ודוד הומלך למלך על ישראל, כי לבו היה טהור לפני ה'.
איש לא העלה על דעתו בתקופתם ששאול ודוד יהיו למלכים בישראל. אך ה' ראה את ליבם הצדיק, דווקא משום פחיתותם וענוונותם, בחר בהם ה'. כי האדם רואה לעיניים, וה' רואה ללבב.
עם זאת - כיעור הוא ללא ספק נסיון, ולעיתים סיבתו של נסיון זה טמונה בתיקון של מעשים מגלגולים קודמים, ועוונות מסויימים שיש לכפר. קראתי בתורת הגלגולים, שיש מקרים של אנשים שהיו יפי תואר והתגאו מאוד ביופיים החיצוני, או שביזו אנשים אחרים על מומים או כיעור שהיו בהם, ובשל עוון הגאווה הם חוזרים בגלגול עם נסיון דומה. אך אין אנו יודעים חשבונות שמים, שכן כל מקרה הוא לגופו. והאמת היא שכל מצב ונסיון שבו אנו נתונים נועד גם להטיב לנו, ולרומם את נשמתנו.
וזו עובדה, שישנה מעלה אחת גדולה ויפה בכיעור, שהיא גורמת לאנשים לפתח מאוד את הפנימיות שלהם, ולהגיע להישגים מרשימים, אשר לא היו משיגים אילו היו יפי-תואר הנסמכים על חיצוניותם. אם נביט בעולם הרחב, נמצא שהיו וישנם אנשים מכוערים רבים שזכו להצלחה כבירה ומרשימה בתחומם, ומי יודע אם היו זוכים לה אילו היו נולדים יפי תואר. אפשר שיש בעולמנו יותר אנשים מכוערים וחכמים, מאשר אנשים יפים וחכמים. אם נביט בתמוניהם של האנשים המצליחים ביותר, אנשים שקיבלו פרסי נובל, או עשו את המהפיכות הגדולות ביותר בהיסטוריה, נמצא שעל פי רוב הם לא נחשבו לאנשים יפים בחברה. ובשל כך השקיעו יותר בתחומים אחרים, והגיעו להישגים שרק מעטים משיגים.
בהקשר זה, הגמרא כותבת שהחכמה נשמרת באופן טבעי בכלים פשוטים וצנועים (תענית דף ז, עמוד א): "לומר לך: מה שלשה משקין הללו [מים, יין וחלב] אין מתקיימין ונשמרים אלא בפחות שבכלים, כגון כלי חרס, ולא בכלי כסף וזהב, שבהם הם מאבדים את טעמם, אף דברי תורה אין מתקיימין אלא במי שדעתו שפלה".
כלומר, הגמרא מסבירה שדווקא מי שחיצוניותו אינה מושכת - או אם הוא משפיל את עצמו, ולא מתגאה בחיצוניותו - רק אז הוא יכול לזכות לחכמת התורה וקדושתה. ממשיכה הגמרא ומספרת על בתו של קיסר רומאי, שדיברה עם רבי יהושע (שחיצוניותו לא היתה נאה), התפעלה מגודל חכמתו, אך התפלאה מאוד על מראהו החיצוני. היא אמרה לרבי יהושע: "אוי לחכמה מפוארת כשלך, שהיא מונחת בכלי מכוער!". השיב לה רבי יהושע: "היכן שם אביך את כלי היין המשובח ביותר שלו? הוא שם אותם בכלי חרס, שאינם יפים. מדוע לא ישים את היין בכלי זהב וכסף שהם יפים וחשובים?"
שמעה זאת בתו של הקיסר, וציוותה על משרתיה להעביר את כל היין לכלי זהב וכסף. היין כמובן התקלקל, והקיסר פנה לרבי יהושע לשאול מדוע הציע זאת לבתו. סיפר לו רבי יהושע מה שהיה, ואמר לו: "כפי ששאלה אותי כך עניתי לה, כדי להוכיח לה שדברים משובחים אינם משתמרים אלא בכלי שהוא פחות".
גם אדם מכוער או בעל מום מסוגל למצוא שמחה, לחפש את מעלותיו הגדולות, ולהודות לקב"ה על זכויותיו. הצדיק מגלה את היתרון שבתוך החיסרון. ויזכור כל אדם, שהקב"ה רואה ללבב.
התורה מלמדת אותנו להביט לפנימיות, ולא לחיצוניותו של האדם: "שקר החן והבל היופי, אשה יראת ה' היא תתהלל!" (משלי לא, ל). ראה כאן מאמר שכתבתי בנושא יופי וכיעור.
כל יתרון וכל חיסרון מגיעים על נסיונות ואתגרים משלהם. יוסף היה צדיק גדול, ועמד בנסיונות עצומים, אך למרות דרגתו הרוחנית הגבוהה, נאמר עליו ששגה כאשר היה מסלסל בשערות ראשו ליופי.
ידוע כי העושר מגיע עם נסיון של גאווה, קמצנות, חמדנות ורדיפת מותרות; יופי חיצוני מגיע עם נסיונות דומים, אך יותר מכל - עם סכנה גדולה לקלקול רוחני, ומן הסוג המסוגל למשוך גברים ונשים לשפל המדרגה. עם אתגר זה מגיעים גם ייסורים: כשם שטבע העשיר המחובר לעושרו להצטער בקנאתו בעשירים גדולים ממנו, וברדיפתו אחרי מותרות גדולים יותר, ובהתקרבו אל יום מיתתו, מתוך הבנה שלא ייקח דבר מעושרו לעולם הבא, כך גם אנשים יפים התלויים ביופיים החיצוני סובלים מאוד ברדיפתם אחרי שלמות חיצונית, במשטר כבד שמטילים על עצמם, בניתוחים וטיפולים מכאיבים שגוזלים מהם ימים ולילות, ולמרות כל אלה הם מגלים כי בהתבגרותם וזקנותם יופיים נלקח מהם, שנה אחרי שנה, חתיכה אחרי חתיכה, והם מנסים לעצור את שעון הזמן ומתייסרים ברדיפה נואלת אחרי זכרון העבר, עד שלא נותר ממנו דבר.
הקב"ה נותן לכל אדם נסיונות משלו. כפי שיש נסיונות לעשיר, כך גם יש נסיונות לעני. וכשם שיש נסיונות לאדם שאינו יפה, כך גם יש נסיונות לאדם יפה במיוחד. סיכומו של דבר, לכל אדם יש חשבון פרטי משלו בשמים, ותפקידים מיוחדים בעבורם ירד לעולם. אנא קרא את המאמר.
אני ממליץ לך על הרצאותיו של הרב יגאל כהן, שמדבר רבות בשבח מעלת השמחה, וההתמודדות הנכונה עם מצבים שונים באמונה:
* * *
ולגבי שאלתך השנייה - ודאי שאסור לומר לאדם שהוא מכוער. כך ציוותה התורה: "ואהבת לרעך כמוך" (ויקרא פרק יט, יח), ואמרו חז"ל: "כל המלבין (מבייש) פני חבירו ברבים כאילו שופך דמים" (בבא מציעא דף נח, עמוד ב).מסופר בגמרא על ר' שמעון שהזכיר לאדם אחד את כיעורו מתוך היסח הדעת, ואדם זה השיב לו: "לך אמור לאומן שעשאני - כמה מכוער כלי זה שעשית!", הגמרא מספרת: "כיוון שידע (ר' שמעון) בעצמו שחטא, ירד מן החמור ונשתטח לפניו, ואמר לו: נעניתי לך, מחול לי" (תענית דף כ). רק לאחר שתלמידיו של רבי שמעון הפצירו באותו האיש שימחול לר' שמעון, מחל להם.
יש לציין שבחברה של שומרי מצוות נהוג להיזהר מאוד בדבר זה, שלא לפגוע ברגשותיו של אדם מכוער או בעל מום. ילדים לא יכנו ילד אחר בכיתה בשם "מכוער" או "שמן" וכיוצא בהם, ויש על כך הקפדה יתירה.
אם את שואלת בנושא שידוכים, כאשר השאלה היא לצורך, הרי שלשם כך יש לקבל הדרכה מרבנים ורבניות כיצד נכון להשיב, ומנהג העולם שלא לומר "מכוער", אלא להשיב באופן כללי ולהתחמק באופן שהצד השני מבין בעצמו, וכמובן להדגיש את המעלות החיוביות.
בנושא שידוכים יש לציין, שגם אנשים מכוערים, אם לומדים כיצד לטפח את עצמם, שומרים על הגיינה טובה, מסתפרים יפה, מטפלים בשיניים, מתלבשים בביגוד נקי מסודר ויפה - ייחשבו בדרך כלל לנאים, או לפחות לרגילים וממוצעים בעיני אחרים. וכל אדם יעשה את ההשתדלות הנכונה כפי שמדריכים אותו או אותה.
כלל נקוט בידינו, שמבחינה חיצונית, אין האדם צריך לשאוף אלא לבינוניות. וברוחניות ישאף תמיד עד הפסגה. בהצלחה.