"ראש הישיבה הביט בגוון העור שלי. 'אתה גריינמן?', הוא שאל"

גם אם יצא לכם להיחשף ללא מעט סיפורי חיים – סיפור כזה בוודאי עוד לא שמעתם עדיין מעולם. למעשה, נראה שהיה מתאים לו יותר להיות עלילה של סרט מאשר סאגה מהמציאות. הרקע שלו, נסוב סביב אפריקה – שינקין – תל אביב, והדמויות הראשיות הן אבא פוליטיקאי גוי מאפריקה, אם יהודיה חרדית, ובן אחד, שנקרע בין שני העולמות האלה. הבן הזה הוא המוזיקאי אלי דן.
 
דן (27), הוא אב לחמישה המתגורר בירושלים. את הסיפור שלו יכולנו שלא להכיר לעולם, אלמלא הוציא באחרונה אלבום ראשון בשם "נקרע בין עולמות", והחל להתפרסם דרכו. והוא באמת נקרע בין עולמות במהלך השנים. חכו שתגלו עד כמה...
 
שינקין, בני ברק, אפריקה
הקשר בין הוריו של דן החל לפני למעלה מ-27 שנים. אביו, רוברט אנסה, היה אז סטודנט מבריק מגאנה האפריקאית, שנשלח יחד עם חבורת סטודנטים נוספים ללמוד באוניברסיטה העברית כדי ללמוד מישראל, המדינה הצעירה בעלת הפיתוח המואץ, כיצד לפתח את גאנה. במהלך שהותו כאן התיידד עם הסטודנטים הישראליים, ובפרט עם אחת הסטודנטיות, שלמרות היותה יהודיה - היתה רחוקה שנות אור מחיי יהדות באותם ימים. השניים נישאו, ועברו להתגורר בשינקין שבתל אביב. במרוצת הזמן נולד בנם המשותף, שנשא את השם אלידן.
 
כמה שנים מאוחר יותר נפרדו השניים והאב עזב את הארץ. אלידן הקטן נשאר לגור עם אימו הצעירה. "זכור לי מהתקופה הזאת בשינקין סיפור ילדות משעשע, שאני נזכר בו מדי פעם", הוא מתאר. "כילד, מאוד התחברתי לילדים בקהילת בעלזא הסמוכה, ונהגתי לשחק איתם. באחד הימים עבר במקום אדם שחור, והמחזה הזה, שהיה נדיר מאוד באותם ימים, סיקרן מאוד את הילדים וזכה לתשומת לב רבה מצידם. הם רצו אחריו ושרו לו 'כושי סמבו, כושי סמבו', והוא לא הבין שום דבר, אבל נהנה שילדים שרים לו. גם אני רצתי יחד איתם ושרתי. השוני שלי בכלל לא היה במודעות שלי באותה תקופה עדיין".

קצת לאחר מכן, היכרות עם חברות חרדיות הפכה עבור האם להיכרות עם עולם היהדות, שהובילה לתהליך של תשובה. אז החליטה לעזוב את שיינקין, ולעבור לבני ברק, שם התגוררהברחוב רשב"ם המפורסם, בסמוך לביתו של הרב קנייבסקי.
 
אימו, פיתחה יחסים קרובים מאוד עם הרבנית בת שבע קנייבסקי ע"ה, ובמרוצת הזמן הפכו האם ובנה לבני בית של ממש בביתו של הרב קנייבסקי שליט"א. "בפעם הראשונה שהתארחנו בליל שבת אצל משפחת קנייבסקי, הרב שאל לשמי, וכששמע שהשם הוא 'אלידן', אמר שזה לא שם טוב, כי הוא לא מוזכר בתנ"ך, וכדאי לשנות אותו. הוא הציע לי להחליף אותו לאליהו דן, וכך השם שלי שונה לראשונה".
 
אגב, אולי במקביל לחיפוש הזהות שלו והתחנות השונות שעבר בחייו, כך גם סוגיית השם שלו, עלתה עוד לא מעט פעמים מאוחר יותר, עד שהגיע לשמו הנוכחי. אבל על כך עוד תקראו בהמשך.
 
"עד היום אני זוכר את הצלקת ההיא"
בשלב כלשהו בילדותו, התקשתה האם הצעירה והחד הורית לגדל את בנה, ומשכך, הוחלט להעבירו למשפחות אומנה. בכל משפחה אליה הגיע התקשה אלי להשתלב, עד שמצא את עצמו בבית של השכנים מלמעלה, משפחת גריינמן. "הייתי ילד חברותי מאוד", הוא מתאר. "כל הזמן חיפשתי חברים לשחק איתם, אבל הבית שלנו היה די ריק ושקט. כך מצאתי את עצמי משחק המון עם הגריינמנים. הייתי אצלם המון, עד באופן די רשמי הם פשוט החליטו להפוך למשפחת האומנה שלי. אב המשפחה, הרב אברהם גריינמן, נצר למשפחת גריינמן המפורסמת, היה כמו אבא שלי. בשלב מסוים אפילו אימצתי את שם המשפחה שלהם, והפכתי לאליהו גריינמן".
 
כילד, למד באחד מתלמודי התורה הנחשבים בבני ברק, ומצא את עצמו די בקלות. אולם נקודת המפנה עבורו החלה כשבגר, אז הבין מעל לכל ספק שהחיצוניות שלו לא מתקבלת יפה בכל מקום. ויש גם סיטואציה מהתקופה ההיא שחרוטה בו היטב, למרות שהיה מעדיף לשכוח. עד היום, כשהוא נזכר בה, היא מעלה לא מעט כאב.
 
כמרבית חבריו, החל אז בחיפוש אחר ישיבה קטנה בה יוכל ללמוד, כתלמיד מבריק שהיה צמא ללימוד התורה. אולם בכל מקום אליו הגיע – ננעלו הדלתות בפניו. כשהגיע להיבחן באחת הישיבות המובילות בעולם התורה, הביט בו ראש הישיבה ההמום ושאל אותו: "אתה גריינמן?", "כן", ענה לו בטבעיות הבחור הצעיר. אבל אז, הבחין אלי כי ראש הישיבה נשנק, ובקושי מצליח לבחון את הבחור הצעיר, ולו בכדי לצאת ידי חובה. התשובה השלילית כבר היתה ברורה מראש, ודן יצא מן הראיון פגוע עד עמקי נשמתו. למותר לציין, כי כל חבריו התקבלו לאותה הישיבה, אולם רק הוא לא. לא באותה ישיבה, ולא בשום מקום אחר בו ניסה את מזלו. זאת למרות הפצרות של עסקנים, גדולי הדור ומי לא.

תאמינו או לא, אבל אחרי שנה של חיפושים, בסופו של דבר מצא אלי את עצמו בישיבת הדגל של עולם התורה החרדי, פונוביז'. "החלטתי שלא משנה אם מקבלים אותי או לא, אני הולך ללמוד". וכך, באחד הימים, החליט להתיישב באחת הפינות בישיבה ופשוט ללמוד. "עם הזמן התחברתי לחברים שם והיו לי גם חברותות. אחד מהם היה נכד של רב חשוב, שהתקשה מאוד בלימוד, אבל משום מה, כשהוא למד איתי – הוא ישב ולמד בהתמדה. אחר כך כבר נהיה דיון אם לקבל אותי, ובאחד הימים פנה אליי אחד המשגיחים והודיע לי שהחליטו לקבל אותי".
 
מאוחר יותר, עבר להתגורר בצפון תל אביב אצל דודתו. "נחשפתי אז לעולם האחר שמעבר לגבולות המוכרים, בתור אחד שנתפס שונה, ואכן הייתי, בעולם שבו חייתי. סקרנותי לגבי היקום התל אביבי המקביל, ומה שהוא מייצג, הייתה בשיא. חקרתי אותו באובססיביות, תוך שאני משתדל לשמור על אורח חיים דתי. עבדתי קצת כמו אנתרופולוג שחוקר חברה חדשה דרך התרבות שלה. ירדתי לתהומותיה וצללתי לפסגותיה. האלבום הנוכחי ברובו הוא פרי התקופה הזו" .
 
שם, בתל אביב, גם החל אלי להכיר מקרוב לראשונה את עולם החסידות, ובייחוד את תורתו של רבי צדוק מלובלין, אליו הוא מרגיש קשור עד היום בנימי נשמתו.
 
מפגש ראשון עם אבא
כשהיה בן 18 וחצי, חלה שוב נקודת מפנה משמעותית בחייו לאחר שהחליט לחדש את הקשר עם אביו, אחרי שנים ארוכות של נתק. באחד הימים, פגש באורח מקרי לחלוטין את אחד ממכריו של אביו. אותו האיש זיהה אותו, ולאחר שיחה בין השניים, הציע להפגיש ביניהם.
 
דן לא ידע מה לחשוב על ההצעה. בתחילה היסס. מי יודע מה יוליד מפגש שכזה אחרי שנים ארוכות של שתיקה. אבל בסופו של דבר, הסקרנות והצורך בקשר הבסיסי הזה אחרי כל כך הרבה שנים – הכריעו את הכף, והם נפגשו. "באותה תקופה אבי כבר השתקע לגמרי בחו"ל והיה לאיש עסקים ומשפחה משלו", הוא מתאר. "כדי לפגוש בו, טסתי לארצות הברית למשך כשלושה שבועות, ושבתי לארץ. כשהתחתנתי חצי שנה מאוחר יותר, אבי כבר הגיע לחתונה".
והוא אכן התחתן, והיום כבר אב לחמישה. שם משפחתה של אשתו מהבית הוא ביטון, היא מרוקאית, והחיבור ביניהם הוא גם קצת שילוב וחזרה של דן לשורשיו האפריקאים.
 
במרוצת השנים, חזר אביו לארץ מולדתו, גאנה, שהינה מדינה בצפון מערב אפריקה, שם הפך לפוליטיקאי מפורסם וסגן ראש עיר. הקשרים בין השניים נשמרו, אולם את בני משפחתו המורחבת זכה להכיר רק לפני כשנתיים. "אני ואשתי טסנו לביקור בן כמה ימים בגאנה, ואז פגשתי לראשונה בחיי את סבתי מצד אבי, וערכתי היכרות קצרה עם הצד האפריקאי שבשורשי. זו היתה חוויה מוזרה" הוא מתאר. "אני מבני ברק, מגיע למדינה אפריקנית שכולם בה שחורים ומתנהל אחרת, הכל היה זר וחדש עבורי. למרות שבגאנה אין שום קהילה יהודית, ואפילו לא חב"ד, היום אבי מכבד מאוד את היהדות ואף דובר מעט עברית. אנחנו בקשרים טובים עד היום".
 
"אני לא מוזיקאי, רק סתם אדם מוזיקלי"
לאחרונה הוציא דן את אלבום הבכורה שלו. בהשראת ההתמודדות התמידית שלו בחיים, השם שנבחר עבורו באופן סמלי הוא "נקרע בין עולמות".
 
כשהוא מנסה להעלות את הזיכרון הראשון שלו הקשור למוזיקה, דן מתאר קשר שהחל בעיניו עוד טרם יציאתו לאוויר העולם. "אני כנראה מחובר למוסיקה עוד לפני הילדות אפילו, כי אמי נהגה להשמיע לי יצירות קלאסיות כבר כשהייתי עובר, כסגולה ללידה קלה. מה שלא צלח במיוחד", הוא אומר וצוחק.
ועדיין, נראה שהקשר הזה, לאורך כל הדרך, נותר אמיץ ואיתן. תמיד חלק מהחיים של דן, תמיד משמש כמפלט מהמציאות המורכבת שנולד וגדל לתוכה. "את האורגן הראשון שלי קיבלתי מדודה שלי כילד. לא היה לי מושג בהתחלה מה עושים עם הכלי הגדול הזה. כך החלה החברות שלי עם עולם המוזיקה, ולאט לאט למדתי. בהתחלה הייתי מלחין בעיקר פסוקים קיימים. אבל באזור גיל 16, כבר התחלתי ליצור חומר מקורי משלי, ובאלבום יש גם יצירות מהתקופה הזאת.
 
"האלבום עבר תהליכים רבים יחד איתי, בשנות נעורי המאוחרות היו לי מספיק חומרים לשלושה אלבומים. אך לא מספיק כלים מקצועיים להוציא ולו אחד", הוא מתאר.
 
ולמרות ההתעסקות המתמשכת במוזיקה, וגם הוצאתו של האלבום הראשון, שמהווה גושפנקא רשמית להגדרתו כמוזיקאי מן השורה – דן עדיין מתעקש שהוא לא מוזיקאי. "אני אולי מוזיקלי, אבל אני רחוק מלהיות מוזיקאי", הוא מצהיר. "עד היום אני מנגן רק ברמה בסיסית על גיטרה, ועוד פחות מזה על אורגן".

זה לא סוד שהמצב של שוק המוזיקה בישראל לא מזהיר, ושבעידן של יוטיוב מכירות אלבומים צונחות לבלי היכר. למה בכל אופן החלטת להוציא אלבום?
 
"ההחלטה להוציא אלבום בכורה במצב השוק הנוכחי באמת מרמזת על תפיסה לקויה בהבנת המציאות. אבל כשאתה יוצר, אתה לא כל כך מסתכל על שיקולי כדאיות ונוחות, זה לא פקטור משמעותי מבחינתך. זה פשוט משהו שעמלתי עליו לאורך כל העשור האחרון, כך שלא יכולתי לחשוב על לוותר על הרעיון".
 
וכן, אתם שומעים נכון. את העבודה על האלבום החל דן כבר כשהיה בן 17, בתהליכים שהבשילו עד לכדי אלבום. את המפיק המוזיקלי שלו, גדי פוגטש, מצא לפני שלוש שנים לאחר חיפושים קדחתניים אחר האיש הנכון, ואז החלה העבודה הרשמית על האלבום.
 
"כבר לא מרגיש קרוע בתוכי"
כיום, אלי דן משלב בין אהבתו לתורה לבין אהבתו למוזיקה. הוא עובד וגם לומד בישיבת התפוצות ברובע היהודי, אליה נמשך מפאת מה שהוא קורא לו "הססגוניות והמגוון היהודי". במשך הזמן הקים במקום גם מרכז ליהדות ומוזיקה, בשם 'מים'.

במקביל, הוא מתעסק בתחום שקרוב מאוד לליבו, והוא קירוב רחוקים. "אני חושב שבעבר תנועת התשובה התאפיינה בגישה של קירוב מיידי לתהליך מהיר של שמירת מצוות. היום זה אחרת. החוזרים בתשובה של היום כבר עושים את זה בתהליך ארוך ואיטי", הוא מתאר. כחלק מכך, הוא מתעסק בקירוב של נוער חילוני במסגרת אחת המדרשות של ארגון 'שלום בעם'.
 
ואחרי מסע כל כך ארוך של חוסר שייכות , נראה שדן הניח את מקל הנדודים וחיפוש הזהות המייגע, וקבע את מקום מושבו בירושלים, יחד עם בני משפחתו. ולא, הוא כבר לא מרגיש יותר תלוש או קרוע מבפנים. "הזהות שלי כבר ברוך ה' בנויה ומוצקה", הוא אומר. "יש לי כבר משפחה וילדים, דרך שמשלבת חסידות עם תורה, ואני במקום שבו אני רוצה להיות. אבל מתוך העולמות שהכרתי, אני עדיין שואב כוחות ותובנות. זה לא רק הרקע המשפחתי, אלא גם העולמות שבהם אני עוסק – המוזיקה לצד לימוד תורה; קירוב רחוקים לצד עבודה בישיבה, האנשים שאני פוגש ועוד".
 
ולהפך, במבט לאחור, החיפוש המתמשך שעבר והחוויות הטובות שצבר, לצד אלה שקצת פחות – הן אלה שמקנות לו גישה מיוחדת להבין אנשים, לנהוג בהם בקבלה וברגישות וגם לקרב אותם. "העבר שלי, העולמות שבהם עברתי, הם כלי לקירוב שאני עושה בו שימוש כל יום. כל עולם נותן את שלו, ואני עדיין בתהליך למידה מעשיר שייתכן ולעולם לא יסתיים, או לפחות כך אני מקווה", הוא מסכם.