נעשה ונשמע: סיפורו המדהים של השבט האינדיאני שהתגייר ועלה לארץ

גמילאל שילה נולד בפרו שבדרום אמריקה למשפחה ממוצא אינדיאני. את השם 'גמליאל' הוא קיבל כבר כשנולד. בקהילה האינדיאנית בה התגורר, כל הילדים נשאו שמות תנ"כיים. הקהילה הזו, למעשה, חיה את כל חייה על פי התנ"ך.
 
איך הגיעה קבוצת פרואנים אינדיאניים למחויבות עמוקה כל כך בתנ"ך? הכל התחיל ב-1948, מספר גמליאל. "זה התחיל בדור של סבא וסבתא שלי וחבריהם. הם היו נוצרים קתולים אדוקים. אדוקים כל כך, שהם לא הסתפקו בלימוד 'הברית החדשה'. הם למדו לעומק גם, להבדיל, את התנ"ך. הלימוד הזה עורר אצלם אינספור שאלות: איך ייתכן, הם שאלו את עצמם, שהנצרות טוענת דברים שרחוקים כל כך ממה שאומר התנ"ך?"
 
הם לא הסתפקו בשאלות, אלא התחילו לחפש תשובות באופן אקטיבי. "הם עזבו את הנצרות הקתולית והתחילו לבדוק את הנצרות הפרוטסטנטית", אומר גמליאל. "הנצרות הפרוטסטנטית מתחלקת לכנסיות רבות, והם עברו מקבוצה אחת לשניה וניסו למצוא תשובות. אבל עם השנים הם הבינו שאף כנסייה לא מציעה תשובות אמיתיות לשאלות שלהם, ואז הם הקימו קבוצה דתית משלהם, שמנתה כמה מאות משפחות".

קהילת האינדיאנים חובבי התנ"ך עשתה כמיטב יכולתה לחיות לפי התנ"ך. הם למדו באופן קבוע מספר הספרים, ומפעם לפעם בחרו מצווה נוספת לאמץ לעצמם, לפי הבנתם. כשהיה גמליאל בן חצי שנה, החליטו ראשי הקהילה כי 'לא טוב שהילדים שלנו יגדלו בין הגויים'. "גויים – ככה הם קראו לכל מי שלא השתייך לקבוצה שלהם", מסביר גמליאל. "הם האמינו שעם ישראל זה הם, כי הם הרי עושים כל שביכולתם כדי לקיים את התורה שניתנה לעם ישראל".
 
למען חינוך הילדים, נסעו האינדיאנים התורניים אל אזור האמזונאס, והקימו שם מעין קיבוץ שיתופי שלו העניקו את השם 'חברון'. "הרעיון היה דומה לקיבוצים בארץ. עבודה בחקלאות, ושותפות ברווחים. באופן הזה גם נשאר להם זמן רב ללימוד תנ"ך. אבל אחרי חמש שנים הקיבוץ כבר לא החזיק יותר, והם חזרו חזרה לעיר".
 
עדיין, השנים שבהן הם השקיעו זמן רב בלימוד, חוללו שינוי משמעותי בקהילה. "בשלב הזה, מכיוון שהם ידעו כל כך הרבה, היו להם יותר שאלות  מאי פעם. למשל, על התפילין כתוב 'טטפות', ובשום תרגום לספרדית לא היה ברור מה פירוש המילה. אחרי דיונים שהתקיימו בין המשפחות, הוחלט שהגיע הזמן לפנות 'אל המקור', אל יהודים שיתנו לנו תשובות. כך התחיל הקשר עם הקהילה היהודית בלימה, בירת פרו".

רבני הקהילה לא השתכנעו בקלות לענות לשאלות הלכתיות של קבוצת אינדיאניים משוללי קשר ליהדות, אבל לאט לאט הם השתכנעו ברצינותם. "הקשר הראשון היה דווקא עם היהודים הלא דתיים בקהילה", משחזר גמליאל. "הם לימדו אותנו מנהגים כמו חלק'ה, חץ בקשת בל"ג בעומר. למדנו גם להכין הרבה מאכלים יהודיים אירופאיים כמו קוגל...עם הזמן, גם הרב השתכנע והתחיל לקבל אותנו ולענות על שאלות. אני זוכר איך שמחנו כשקיבלנו קיצור שולחן ערוך בספרדית: סוף סוף נדע איך מקיימים מצוות ומתי! קיבלנו גם לוח שנה עם כל זמני המועדים היהודים.
 
"כל הזמן המשכנו ללמוד עוד ועוד. הקהילה היהודית בלימה ממש קיבלה אותנו יפה, והרבה יהודים היו שולחים לנו במתנה תשמישי קדושה בהם לא השתמשו בעצמם...למשל תפילין של סבא שהלך לעולמו. הנכד כבר לא הניח תפילין אבל שמח לתת לנו אותם..."
 
כשהיה גמליאל בן 13, החליטו אנשי הקבוצה שהגיע הזמן לקיים מצוות ברית מילה. "חיפשנו מוהל, וזה לא היה פשוט. הרופאים המקומיים לא הסכימו, כי לא מקובל שם למול. הלכנו לקהילה היהודית, ואחד המוהלים שם הסכים לבסוף, אבל הסביר לנו גם שבדרך כלל מילה היא חלק מתהליך גיור. הוא הדגיש שלגיור דרושים שלבים נוספים, כמו טבילה במקווה ובית דין".
 
כל הגברים בקהילה עברו ברית מילה, כולל סבו של גמליאל שהיה בן למעלה משבעים. "כולנו הבנו שזה היה היתד הראשון לקראת הפיכתנו ליהודים באמת".
 
איך באמת עברתם גיור מלא בסופו של דבר?
 
"באותם ימים הפכנו לאטרקציה", צוחק גמליאל. "יהודים רבים בפרו שמעו שיש בארץ אינדיאנים שמקיימים תורה ומצוות והיו באים לבקר אותנו. גם השגריר הישראלי הגיע אלינו. בסופו של דבר, אחד מהמבקרים יצר קשר עם הרב אליהו אביחיל ז"ל, שהקדיש את חייו לחיפוש אחרי עשרת השבטים. הרב אביחיל שלח אלינו שליח שחי אצלנו שבועיים והסריט את חיי הקהילה שלנו. שמרנו שבת, היה לנו בית כנסת. קראנו אפילו בספר תורה שלא היה ספר תורה אמיתי אלא מודפס – כי זה מה שהצלחנו להשיג. ההסרטה שכנעה את הרב אביחיל שאנחנו מוכנים לגיור, והוא ועוד שני רבנים אורתודוקסיים הגיעו אלינו, הקימו בית דין וגיירו אותנו".
 
לא כולם, מדגיש גמליאל, התגיירו בבת אחת. האדוקים שבקהילה, ובהם משפחתו של גמליאל התגיירו בקבוצה הראשונה, לפני 26 שנים. שנתיים לאחר מכן התגיירה קבוצה נוספת. בסך הכל התגיירו עד היום חמש קבוצות, שארבע מתוכן כבר עלו לארץ. "אנחנו כבר 270 איש בארץ, לא כולל הדורות החדשים שנולדו פה", הוא מציין.

למה החלטתם לעלות לארץ?
 
"היה לנו ברור מלכתחילה שלשם מועדות פנינו, כי כדי להיות יהודים כמו שצריך אנחנו חייבים לחיות בארץ ישראל. התגיירנו בכ"ט מנחם אב ועלינו בחודש אדר שלאחר מכן".
 
הקבוצה הראשונה שעלתה,, ובהם גמליאל ומשפחתו, התיישבה ביישוב אלון מורה שבשומרון. "ידענו מראש שאנחנו רוצים לגור באלון מורה, כי אברהם אבינו הגיע לאלון מורה וכך גם יעקב ויהושע. הרב אביחיל גם חיפש יישובים שיקלטו אותנו ואלון מורה הסכימו. גם הקבוצה השניה הגיעה לאלון מורה. הצעירים התפזרו חלקם גם בשומרון ובבנימין, בעיקר בית אל. הקבוצה השלישית והקבוצה הרביעית הגיעו לגוש עציון. אנחנו אוהבים מאד את האזורים התנ"כיים האלה וגם שמחים לחזק את ההתיישבות בארץ".
 
גמליאל, שהיה בן 22 כשעלה לארץ, למד הנדסת תכנה במכון לב ונישא לאישה ישראלית. "היה חשוב לי להתחתן עם אישה שנולדה בארץ. לא היה אכפת לי מאיזו עדה, העיקר שנולדה בארץ. הרגשתי שכמו שלפירות שביעית יש קדושה מיוחדת, ככה גם לאנשים שנולדו בארץ". הילדים שלו, הוא אומר, גאים מאד בהיסטוריה המשפחתית הייחודית. בין השאר בעידודם, הוא מרצה ברחבי הארץ על סיפורו המיוחד של השבט בו גדל, והדרך הארוכה שלהם אל היהדות.
 
מה אם אלה שעלו בגיל מבוגר יותר, כמו הסבים וההורים שלך?
 
"סבא וסבתא שלי היו אנשים מאד פשוטים ופשוט שמחו להגיע לארץ. ההורים שלי דאגו להם. עבור ההורים שלי, המעבר לארץ היה אכן קרבן. הם היו אמידים בפרו, אבל כאן אבא שלי הפך לפועל כפיים. האם היה להם קשה? בוודאי. אבל כששואלים אותם הם אומרים בפירוש: פיזית החיים כאן קשים יותר, אבל רוחנית אלה החיים שחיפשנו. לראות נכדים שגדלים כיהודים דתיים בארץ ישראל – אין להם נחת יותר גדולה מזו".