נוגה הולמן: "הילדים שלנו הם רק תזכורת למה שיש לנו לתקן בעולם"

בהגדרתה, נוגה הולמן (42) בשנים האחרונות משמשת כמנחת אמהות להתפתחות אישית דרך אתגר ההורות. הרקע שלה בתחום החינוך החל כבר לפני למעלה משני עשורים, כבר כתלמידת תיכון שהרבתה לקרוא על נושא החינוך הילדים. בהמשך שימשה כמורה-חיילת בצבא, ולאחר מכן הפכה למורה. בחייה האישיים, היא אם לשבעה ילדים, ומתוך אתגר ההורות האישי שלה והתובנות שאספה במשך השנים - התחברה לנושא של הנחיית ההורים והפכה למנחה בעצמה, בשיטה ייחודית שמבוססת בעיקרה על החסידות ותורתו של הבעל שם טוב הקדוש, וכן על ספריה ושיטתה של הסופרת והמטפלת ביירון קייטי.

איך הגעת לתחום החינוך והנחיית ההורים?

"כבר בתיכון התחלתי להתעניין בתחום ולאסוף תכנים שעוסקים בהורות וילדים. כבר אז הבנתי, שבאותו האופן שבו הספרים מלמדים אותי לדבר לילדים שלי - כך אני צריכה לדבר גם אל עצמי, מתוך חמלה, אהבה והקשבה. בהמשך עסקתי בחינוך כמורה. לפני שש שנים, כשהפכתי לאמא בפעם השישית, הגעתי לנקודה מאוד נמוכה בהורות שלי ובחיים בכלל, שהובילה למפנה מאוד משמעותי. הרגשתי שחוקה בצורה שאי אפשר לתאר בכלל. פתאום איבדתי את הטעם בדברים הכי בסיסיים שעשיתי בחיים. הסתכלתי על התפקיד שלי כאמא, ולא הבנתי לאן מוביל כל האתגר הגדול הזה, כל הנתינה האינסופית הזאת, והשהות עם הילדים הקטנים. ניסיתי להבין מה עוד יש פה, בין ארבעת הקירות שלי בבית, עם כל הקטנטנים האלה.

"ואז ניגשתי למדף הספרים שלי, כדי לעשות מה שאני יודעת הכי טוב: ללמוד מספר. נתקלתי שם בספר של ביירון קייטי, שנקרא 'לאהוב את מה שיש'. כשקראתי אותו, הבנתי את מה שהבעל שם טוב הקדוש אומר, שבעצם כל מה שאנחנו נחשפים אליו בחיים - הכל נועד לעבודה העצמית שלנו. כל דבר שאנחנו רואים בעיניים, שומעים באוזניים וחווים - זה הכל כדי שנוכל לעבוד על עצמנו מול הקב"ה. דרך זה, פתאום הבנתי מה לעשות עם כל האתגרים שההורות שולחת אליי, והתחלתי ללמוד את זה יותר לעומק במרכז הישראלי של ביריון קייטי.

"מאז אני מנחה אמהות בדיוק בדברים שבהם אני מתמודדת וקמה ונופלת, ומתוך זה מלמדת גם אמהות אחרות לקום. לרוב אני עושה את זה במפגשים אחד על אחד, בסדנאות או בייעוץ טלפוני".

מהי לדעתך הבעיה הגדולה ביותר של הדור, שכולנו חייבים לתת את הדעת עליה?

"הבעיה שלנו היא שאנחנו יותר מדי מושפעים ממה החברה מצפה מאיתנו, במקום מה הקב"ה רוצה מאיתנו. זו בעיה של ההורים והילדים גם יחד. בתחילה, היא שייכת רק להורים, אבל אז היא נלמדת גם על ידי הילדים, ובגיל ההתבגרות הילדים כבר מתחילים להיות דומים להורים, ואז הבעיה הזאת כבר הופכת להיות גם הבעיה שלהם. העבודה שלנו כל החיים היא פשוט להטות את זה לכיוון הנכון, ולהפסיק לעשות דברים לפי מה שהחברה מכתיבה לנו.

"הרבה פעמים, בגלל הלחץ של החברה, אמא חושבת שהיא צריכה לתת לילד שלי טלפון כי לכולם יש, ושבכיתה א' הוא צריך לדעת להקליד על מחשב כי כולם יודעים, ולעמוד בכל מיני סטנדרטים וציפיות. הבעיה האמתית היא לא הטכנולוגיה - אלא שהעמיסו עלינו את כל צורת החשיבה הזו, ושאנחנו מוכנים לנגן לפי החליל הזה. אבל כשמתנתקים מזה ומתחברים לעצמנו באמת - כל הבעיות מתגמדות.

"הורים צריכים להתחיל לשאול את עצמם איך הילד שלהם אמור להתפתח רק לפי מה שהקב"ה נתן לו ונתן להם. ואז, כל אחד יתחנך לפי דרכו, וזה יהיה בהלימה למקום ולזמן שבו הוא נמצא ולכישורים שה' נתן לו. ברגע שאני מסתכלת על הילד שלי מהמקום הזה של אהבה וקבלה - הכל מתגמד והתשובות שאני מקבלת מתוכי הן ממקום אמתי ונכון יותר".

מהו כלל הברזל החשוב ביותר שצריך להיות להורים בדורנו?

"לי כאמא יש עקרון ברזל מול עצמי, שאני האמא הנכונה בזמן הנכון לילדים האלה שה' נתן לי, ושכל האתגרים שהילדים שלי מביאים לי, בכל זמן שהוא - הוא הכי נכון לי. ואז, כשזה כלל הברזל שלי, אני מצליחה לפעול הרבה יותר באפקטיביות ולהיות גמישה יותר עם המציאות. ואני עומדת על העיקרון הזה בכל רגע. גם כשלפעמים אני מפשלת ועמוק בפנים שואלת את עצמי 'אולי מגיע לילדים שלי אמא

יותר טובה ממני?', אבל אני תמיד משננת לעצמי שאני האמא הכי נכונה להם. גם כשאני נזכרת באיזה מפלצת הייתי לפני חמש דקות. אני בוחרת עכשיו להיות אחרת, ומה שהיה - היה הכי טוב שיכולתי להיות באותו הרגע.

"ועוד עקרון שאני מאוד מאמינה בו, הוא ש'חנוך לנער על פי דרכו'. לפעמים גם את הדרך של עצמי כאמא וכאישה אני צריכה להכיר. זה לוקח כל החיים, אבל במקביל, צריך גם לזהות מי הילד הזה שזכיתי בו ומהן היכולות שלו. זו עבודה קשה, אבל זה כלל מעניין שממלא אותי בחיות ומפתח אותי מאוד, ודרכו אני לומדת להכיל עולמות, ילדים ואנשים ששונים ממני. בעיני, הכלל הזה זה משהו שיכול למלא לנו את החיים. כל הזמן להסתכל מה הדרך שלי ודרך זה לעזור לילד שלי להבין איפה הדרך שלו. למשל איפה הוא קשה מדי עם עצמו ואיפה הוא קל מדי עם עצמו. ויש כלים שעוזרים להבין מה התוואי של כל ילד ומה דרכו של כל ילד ולפעול איתה, אבל זה לא על רגל אחת.

"בגדול, האמת היא שאני קצת אלרגית לכללי ברזל, כי אני מבינה שהחיים הם לא ברזל, הם יותר כמו מים, ואני חושבת שהורה צריך להיות דמות מאוד גמישה, כי אני רואה כמה אני כאמא עוברת וכמה עוד אעבור, וכמה גם הילדים שלי יעברו. לכן אם כלל הברזל שלי הוא שהם עוברים גלגולים וגם אני במקביל אליהם, ושהתפקיד שלי הוא לעזור להם להבין מה הדרך – אז בעיניי הצלחתי".

למה החינוך בדור הנוכחי מורכב במיוחד, לדעתך?

"הוא מורכב קודם כל בגלל הטכנולוגיה. היא נותנת לנו תמונת עולם שהרבה פעמים לא נותנת לנו תמונה נכונה על מי אנחנו. למשל, אדם רואה תמונה בפייסבוק - וישר חושב כמה הוא דפוק וכמה החיים שלו לא שווים לעומת האחרים. או שאנחנו מסתכלים על איך ההם מתנהגים ואיך ההם מתלבשים, וזו טעות. אנחנו צריכים להיות מחוברים לעצמנו, ולדעת שיש בתוכנו מקום שהוא לא תלוי באף אחד ובשום תכתיב של 'מה אני צריכה להיות'. וזה האתגר הכי גדול שלנו, לחזור לישר של עצמנו. שגם כשמראים לנו המון פגמים ואנחנו לא מצליחים למצוא את המקום הלא מתבלבל - לא לחפש לברוח לעיסוקים אחרים.

"אתגר נוסף, הוא שאנחנו כל הזמן עם הראש שאומר לנו 'קדימה' - להשיג יותר, לעשות יותר. במאה השנים האחרונות העולם עבר גלגולים שהוא לא עבר בחמש מאות שנה, וכתוצאה מכל ההתפתחות הזאת, אנחנו מגיעים למצב שיש לנו תחושה שאם אנחנו לא מאה - אנחנו אפס, ואם אנחנו לא רוצים להיות אפס - אנחנו צריכים להיות רק מאה. זה דור שהמציא כל מיני מילים, כמו 'מצוינות' ו'קידמה', שאלה אגב מילים נפוצות מאוד היום גם במשרד החינוך.

"אפילו אנחנו, אנשים שומרי מצוות, כבר מבולבלים מה יוביל אותנו קדימה - המסורת או הקדמה. חשוב שנבין, שלמרות שהקדמה הזאת כל כך קורצת - ברגע שאנחנו דווקא דבקים ברבנים ובתורה, שנכתבה בעבר אבל הכי רלוונטית לזמננו שיכול להיות -  רק אז אנחנו סוללים את הדרך כדי לחיות טוב יותר. 

"אתגר שלישי בעיני שהוא בעיקר של ההורים, והוא לגרום לילד בעצמו להתנתק מתכתיבי החברה והלחץ החברתי. להבין שהכי חשוב זה מה שההורים אומרים ומה שרצון ה'. אחרת, יש איזשהו שלב שבו כשהילד מתבגר -  הוא מיישר קו מול החברים שלו ולא מול ההורים שלו, וכשזאת האוריינטציה שלו, והוא קולט דרך ההורים כמה חשוב לחיות לפי התכתיבים של החברה, קורה דבר נורא -  כי בדיוק כמותם, גם הוא מיישר קו אחרי החברה, אחרי ילדים בני גילו שצריכים להתיישר בעצמם. ואז הוא נהיה כמו עיוור שהולך אחרי עיוורים, במקום להסתכל למעלה על אמא ואבא וללמוד מהם. והאמת היא, שכשחושבים על זה, אם ההורים לא שומרים עם הילדים ובני הנוער שלהם על קשר חזק וטוב, אז למה שהם לא יושפעו מהחברה בצורה חזקה? בעיני ילד, שאין לו קשר טוב עם ההורים, והם ביחסים די רחוקים, זה כבר לא נראה 'קול' להיות כמותם. אמא עסוקה בענייני הבית, אבא עסוק בענייניו. אבל כשאמא ממוקדת ובפוקוס, ומשקיעה בקשר עם הילדים - זה אחרת.  וזה אחד מהאתגרים הכי גדולים שההורות מזמנת, להצליח לעצור ולמנוע את ההיסחפות של הילדים ואת שינוי האוריינטציה שלהם מהחברים האבודים שלהם, להורים שלהם".

האם ההורים של היום מספיק מבינים את נפש ילדיהם?

"חד משמעית אני יכולה להגיד, שהורה שמבין אתה הנפש שלו ומוכן להשקיע בלימוד שלה, ויש אלף דרכים לעשות את זה - יבין גם את הנפש של הילדים שלו. הורה שלא מוכן להשקיע בזה, שלא יכול להבין את עצמו ולהכיל את המורכבות הפנימית של הדברים הטובים והרעים שבו, אז למה שיוכל לעשות את זה כלפי הילדים שלו? זו אקסיומה, זה כמו 'ואהבת לרעך כמוך'. אלא אם כן הוא ניחן בחמלה או חכמת עולם מיוחדת. בסופו של דבר, כמה שאני יכולה לאהוב את עצמי – ככה אני יכולה לאהוב את האחר; ככל שאני מקבלת את עצמי - כך אני מקבלת את הילדים שלי, ואז גם הם מקבלים את עצמם, ויש להם יותר אמונה ביכולת שלהם להשתפר. כך הם גם מבזבזים פחות זמן על מלחמות, ויותר על התקדמות ועשייה. אז כדאי שאני אלמד לאהוב את עצמי, כדי שאוכל לאהוב את האחר, זה המסר שלי באופן כללי לאמהות.

"הגענו לעולם לא כאנשים מושלמים - אלא כדי ליפול. אם לא היינו אמורים ליפול, אז למה 'הפילו אותנו' כאן? באנו כדי ליפול ולהתנסות. והאמת היא שכולנו נופלים באותם המקומות, כל אחד עם הסגנון שלו, אנחנו רק צריכים ללמוד לקום, ולדעת שניפול עוד פעם ולקום. אמא שלומדת לקום - יכולה להקים את הילדים שלה וללמד אותם שהחיים הם החיים של הרבה נפילות אבל שזה אפשרי בסופו של דבר. ולמה? כי היא תהיה בסדר עם זה, היא תדע מעצמה שאפשר לקום".

מה דעתך בסוגיית הקשב והריכוז, ריטלין וטיפול תרופתי?

"אני לא מומחית בתחום, אבל כן יש לי איזושהי היכרות מקרוב. בעיני זה נכנס לסוגיה רחבה יותר, של התפיסה של בתי הספר בעיני ההורים, ומשם זה מתחיל. קודם כל, הורה צריך לדעת מה המטרה שבגינה הוא שלח את הילד לבית הספר באופן כללי, ולמה לבית הספר המסוים הזה. יש הורים שהם מאוד הישגיים ורוצים שהילד יקבל פתח למקומות הכי שווים, ויהפוך ברבות הימים לרופא או עורך דין. אנחנו צריכים לשאול את עצמינו למה אנחנו שולחים לבית הספר. אם זה בשביל ציונים גבוהים - אז כשיש לו קשיי ריכוז מיד נרצה למצוא דרך להושיב אותו חזרה על הכיסא. אבל אם המטרות שלי אחרות ועמוקות יותר, אז גם אם המערכת קצת סובלת כי הוא מקפץ מהכיסא והוא מסוג הילדים שצריך להפעיל מדי פעם, והוא בסדר עם זה, ולא שלחתי אותו כדי שיהיה רופא, אלא כדי שיהיה סקרן, שילמד על חברות ושתהיה לו מסגרת - אז אני בסדר עם זה, ואני לא תמיד אקנה את התווית הזאת. כי אולי הוא תוסס יותר בטבע שלו, וריטלין לא יעזור.

"מלבד זאת, כהורים, חשוב להיות קשובים לאנשי מקצוע, כמו היועצת של בית הספר והפסיכולוגית, ולדעת שהם רק רוצים לטובתי, וכמובן גם בטובת המערכת. אבל אם אני מאוד פתוחה ומספרת את האמת על הילדים שלי, גם את מה שלא נעים לספר - המערכת תעמוד לצידי ותרצה בטובתי, וגם תהיה פתוחה לשמוע את ההשגה שלי לגבי זה. למשל אמא שהילד שלה צריך ריטלין ומשתפת פעולה עם הצוות החינוכי, ותעלה תהיות לגבי זה - היא תמצא שהמערכת תהיה קשובה לה ותגלה פתיחות. זה מה שלימד אותי הניסיון שלי בתחום הזה. חשוב לבוא פתוחים ולא עם מגננות, ולזכור שזה שמשהו לא בסדר עם הילד - זה לא אומר עליך כלום. לא לבוא עם אגו, אלא עם רצון לעזור לילד ועם הבנה שהמערכת הזאת באמת רוצה שיהיה לו טוב. מנגד, חשוב גם להיות קשובה לעצמי ולבחון את מה שאומרים לי, כי אולי זה לא נכון לתפיסות האישיות שלי.

"באופן אישי, אני רואה גם תופעה שמעציבה מאוד, שמערכת החינוך מחכה שלילד יהיו בעיות קשות מאוד כדי לתת לו יותר מרחב, כמו נגריה, פינת ליטוף. אני חושבת שאם כולנו היינו מקבלים את הגיוון הזה מכיתה א' - היינו מגלים הרבה פחות בעיה של קשב וריכוז, כי ילדים כאלה היו עוברים משיעור תורה לשיעור נגריה וכו', ואז המורים לא היו מרגישים את זה כל כך, וכל הצדדים היו יוצאים מורווחים".

ספרי על מקרה בעייתי שהגיע לפתחך – ונפתר בהצלחה.

"מגיעות אלי הרבה פעמים אימהות לילדים קטנים, שפתאום כשהילד בן שלוש, עוברות מאמא נורא נינוחה עם תינוק שצמוד אליהן - לילד שובב שכבר עצמאי ונפרד מהן, ומגלות בתוכן אמא שנורא כועסת עליו. האמהות שמגיעות אלי לא מגיעות לתקן את הילד, כי הן מבינות שהוא מתנהג לפי הגיל שלו, הוא מגלה את הרצון שלו להיות עצמאי ולהגיד לא, והוא נורמלי לחלוטין. אבל המשבר שלהן הוא מול עצמן, שעד היום הן חשבו שהן אמהות מלאכיות כאלה, ופתאום הזאטוט הזה מצליח להוציא אותן מהכלים. גם אני בשלב הזה נדהמתי ממה שגיליתי על עצמי כאם, וזה בייש ואכזב אותי. אבל מה שאני מלמדת את האמהות האלה זה לתפוס את עצמן ולחזור למקום שיותר שולט על עצמו ולהתקדם הלאה. לא לרחם על עצמינו ולחשוב שאנחנו קרבן של המציאות, כי כך אנחנו בחיים לא נצליח להתקדם משם. אני מנסה גם לעזור להן להבין מה המחשבות שמפריעות להן באותו רגע ולקבל את זה שהן כעסו ולהתקדם הלאה, ובסופו של דבר פתאום הן שמות לב שלא אמרנו כלום על הילד. כי את הילד לא תמיד אפשר לשנות - אבל את עצמי כן, ולכן העבודה שלי היא כל הזמן קודם כל מול עצמי".

מה צפוי לנו ממך ביום השידורים המיוחד בערוץ ובאתר הידברות, ב-6.6.

"אני רוצה לנסות להעביר את האמהות בינינו שלב בהורות. אני רוצה להעניק להן טעימה ממה שאני מלמדת, שיבינו שההורות היא לא תמיד מול הילד, היא בעיקר מול עצמי. לגרום להן להבין שהילד שלי הוא תזכורת מדהימה למה שיש לי לתקן בעולם, ואם אני לוקחת את הטריק הזה ומאמצת אותו - הוא ישרת אותי כל החיים. לעזור לכל האמהות שיצפו בנו להצליח למנף את החיים שלהן, את המידות שלהן ואת ההורות עצמה. להצליח להביא את הקרבה שלנו עם הילדים ועם עצמנו למקום טוב יותר".

רוצים ליצור קשר עם נגה הולמן? תוכלו לכתוב לה: nogahullman@gmail.com