שניים במחיר אחד

"האם אפשר להציע לאדוני מסטיק?" מבררים הדיילים בנימוס בין יושבי המטוס טרם ההמראה. למראה עיניהם השואלות של הטסים לראשונה, הם מבהירים: "זה טוב נגד הלחץ באוזניים".

לאחר חצי שעה מושך נוסע בשרוולו של דייל ומסמן בתנועות ידיים: "אני לא שומע כלום, אפשר כבר להוציא את המסטיק מהאוזניים?"...
במעמד הגדול זמן מתן-תורתנו, ענו ואמרו כל העם "כל אשר דיבר ה' - נעשה". את התוספת המוכרת של "נעשה ונשמע", הם אמרו רק לאחר מכן בסוף פרשת משפטים לאחר שנצטוו מפי משה בפרטי מצוות נוספות לבד מעשרת הדברות שניתנו בסיני. כדי להבין את משמעו האמירה הזו, נמשיל משל.

המלך אחז את ראשו בשתי ידיו. בן יחיד יש לו, יורש עצר שעתיד לשבת על כסאו ולמלא את מקומו בבוא היום. אך לפי התנהגותו הנוכחית נראה כי רק חרפה וקלון ימיט עליו. אין קץ לתעלוליו ואין גבול לשובבותו. המלך אבה למצוא רעיון שישיב את הנסיך למוטב, אך בדרכי נועם ללא מקל חובלים.
עד שנמצא הפתרון: לוח עץ גדול וממוסגר נתלה במיקום בולט בארמון והמלך הזהיר את בנו: "על כל מעשה שובבות וקונדס - נתקע מסמר בלוח העץ לאות קלון". הבן משך בכתפיו, שיעשה אביו כרצונו וכי מה אכפת לו...
עברו וחלפו ימים וחודשים, המלך שמר את מוצא פיו באדיקות ראויה לשבח ולא ויתר כהוא-זה, כל מעשה לא ראוי מצד הנסיך, גדול כקטן, זיכה את לוח הקיר בעוד מסמר שנתחב בו. עד שיום אחד התמלא הלוח לחלוטין.
הנסיך עבר במרוצה באחד הימים בדרכו למעשה משובה נוסף ליד הלוח ו... נחרד. לפתע קלט שהמסמרים כמעט רבו מִסְפוֹר, מנקדים הם את פני הלוח כאות-קין לילדות ששרוי הוא בה. המחזה טלטל אותו והוא התנער מאדישותו.
"מהיום והלאה", פנה לאביו בבקשת סליחה, "אני מבטיח להיטיב את דרכי". המלך הסכים וחייך בליבו חיוך ניצחון - זה עובד. "על כל מעשה טוב שתעשה - נוציא מסמר מן הלוח", אמר המלך לבנו בעידוד.
בסופו של תהליך צמיחה אישי הלוח נותר ריק ממסמרים, אבל נותרו בו חורים רבים ומכוערים...

עד כאן המשל שמובא לעניין התשובה: מתקנים אנו את מעשינו, אבל ה'חורים' שנותרו לאחר הוצאת המסמרים, מכערים את נשמתו של האדם. בכח התשובה, מעניקים לאדם משמים 'לוח חדש', נשמה חדשה - מעתה הוא יוצא לדרך חדשה ללא שעברו המוכתם ילווה אותו.   

אנו נגיע למשל שוב תיכף מהנמשל שאליו אנו חותרים. אך לפני כן ניגע ברעיון עמוק ומעשי מאוד לכולנו בתחילת פרשת נשא: "זאת עבודת בני הגרשוני לעבוד ולמשא". בפשוטם של דברים ה'עבודה' היא הקמת המשכן בעת החניה וה'משא' הוא בשעת המסעות.

הרה"ק רבי יחזקאל מראדומסק, ב"כנסת יחזקאל", מבאר בדרך רמז ביאור נפלא, ובכדי שיובנו דבריו שנכתבו בקיצור, נקדים להם הקדמה קטנה: אחת מי"ג מדות של רחמים היא "נושא עוון", וברמ"ק ביאר שהקב"ה סובל ונושא עליו את העוון [ואת המלאך שנוצר ממנו שרוצה להזיק לאדם] מרוב רחמיו על החוטא עד שישוב בתשובה.

מבאר ה"כנסת יחזקאל": כאשר מתעורר האדם להיטיב את דרכו, אין לו לתקן את חטאי העבר. אלא הדרך הישרה היא "זאת עבודת בני הגרשוני", כאשר אדם שגורש בשל עוונותיו מדרך ה' רוצה לשוב, תחילה עליו "לעבוד" בלימוד התורה וקיום המצוות המעשיות, או אז רשאי הוא להמשיך "ולמשא", כביכול ליטול מהקב"ה את משא עוונותיו על מנת לתקנם.

עתה נשוב למעמד הר-סיני ונראה שעניית העם "כל אשר דיבר ה' נעשה", הייתה טרם מתן תורה ולכן הביעו רצונם לקיים את מצוות ה', אך לאחר שנצטוו בעשרת הדברות ופרשת משפטים, הבינו שישנם שני חלקים "נעשה" מצוות מעשיות "ונשמע" לא לעשות נגד רצון ה'. מראה הלוח המחורר מוריד את מצב הרוח ומקשה על ההתקדמות, בעת הרצון לפתוח "דף חדש". 

אבל עלינו לזכור שברוחניות הדברים עובדים בצורה שונה: כשם שאת המסטיק נגד לחץ לא מכניסים לאוזן אלא לפה, כך לתיקון המדות והעוונות אין צורך בעיסוק בהם, עלינו רק להפעיל את ה"פה", ללמוד תורה, לקיים מצוות והלוח יתנקה אט-אט ויוחלף בחדש מאליו. בחסד ה'.
במתן-תורה אנו מקבלים עלינו "כל אשר דיבר ה' נעשה", עשייה חיובית בלבד. בהמשך נגלה שהשגנו מאליו גם את ה"נשמע".