למי ניתן הכוח לברך?

תושבי ארץ ישראל זוכים להתברך מפי הכהנים מדי יום בתפילת שחרית (ובחוץ לארץ רק בחגים) בברכת הכהנים הידועה: "יְבָרֶכְךָ השם וְיִשְׁמְרֶךָ, יָאֵר השם פָּנָיו אֵלֶיךָ וִיחֻנֶּךָּ, יִשָּׂא השם פָּנָיו אֵלֶיךָ וְיָשֵׂם לְךָ שָׁלוֹם" (במדבר ו, כו).
 
הציווי על הכהנים לברך את העם מופיע בפרשתנו: "וְשָׂמוּ אֶת שְׁמִי עַל בְּנֵי יִשְׂרָאֵל, וַאֲנִי אֲבָרְכֵם".
 
לפי דעה אחת המובאת ברש"י, "ואני אברכם" הכוונה את עם ישראל, וכפי שכותב רש"י בשם התלמוד: "ואני אברכם לישראל ואסכים עם הכהנים".
 
מדוע דווקא הכהנים, משרתי העם בבית המקדש, הם אלו שזוכים לברך את עם ישראל? מדוע הבורא קבע, שהברכה לעם ישראל תעבור דווקא דרך הכהנים?
 
הרצון לברך ולהשפיע טובה על האחר, הוא ההיפך מתכונת הלקיחה. השאיפה ללקיחה היא שאיפה עצומת ממדים, ומציאות זו באה לידי ביטוי בסיפור מדהים המופיע בתלמוד, אודות אלכסנדר מוקדון (מסכת תמיד, דף לא):
 
אלכסנדר מוקדון חי חיים קצרים, שלושים ושלוש שנה בלבד, אך הוא הצליח בתקופה קצרה זו להקים אימפריה שחלשה על שטחים עצומים מהמערב עד המזרח. אלכסנדר היה תלמידו של אריסטו, והוא נתפס כאדם משכיל, מעבר לעובדת היותו מצביא וגיבור.
 
במהלך מסע הכיבוש האגדי שלו, הוא הגיע לשערי גן עדן. אלכסנדר ניסה לעבור את  השערים, אולם הם היו נעולים בפניו. אלכסנדר לא היה רגיל שיש משהו נעול בפניו, אולם נאמר לו "זֶה הַשַּׁעַר להשם, צַדִּיקִים יָבֹאוּ בוֹ" (תהלים קיח). אתה אמנם כובש גדול, אבל צדיק אתה לא, ואינך יכול לעבור בשערים המובילים לגן עדן. אלכסנדר מוקדון הצטער על כך, והוא ביקש משומרי השערים שלכל הפחות יתנו לו מזכרת מגן עדן. שומרי גן העדן נעתרו לבקשתו והביאו לו מתנה עין של אדם.
 
כהוכחה לערך המתנה, הוציאו לו מאזניים, כשעל כף אחת הניחו את אותה עין, ועל הכף השנייה הניחו את כל הנאות העולם ואת כל הכסף והזהב, ולהפתעתו - העין הכריעה את הכף. לשאלתו, הוסבר לו, שעינו של אדם לעולם לא תהיה שבעה, תמיד היא תרצה עוד ועוד, כך שהעין תמיד תהיה כבדה יותר מכל העושר שבעולם.  
 
מחזה זה עורר אצל אלכסנדר מוקדון מחשבות, והוא שאל מתי העין כן תהיה שבעה? נתנו לו חול, ואמרו לו לפזר אותו על העין. מיד כשעשה כן, נטתה הכף לצד השני. לשאלתו מה פשר החול, הוסבר לו, שרק כאשר אדם מסיים את חייו ומכסים אותו בעפר, רק אז הוא מפסיק את הרדיפה אחר הרכוש והעין הופכת ל"שבעה".

דיו רב נשפך על משמעות מעשה זה, ניקח ממנו תובנה אחת:        
סיפורו של אלכסנדר הוא סיפור חייו של כל אדם באשר הוא.
אלכסנדר כבש את העולם כולו ולא היה חסר לו מאומה. הוא חשב שהנה, עוד מעט ואני מגיע לגן עדן וכך אוכל להפסיק את מרוץ החיים המטורף ולשבת בנחת. אולם התברר לו ששערי גן עדן עדיין נעולים בפניו. אדם טועה לחשוב, שהוא יגיע ל"גן עדן" בזה העולם, כאשר הוא ישיג את המיליון הראשון. אולם המציאות טופחת על פניו ולאכזבתו מתברר לו, שלמרות שהוא השיג את המיליון הראשון, והוא חשב שאוטוטו הוא מגיע לגן עדן והוא יחיה את חייו בשלווה, השערים נעולים, והוא ממשיך במירוץ למיליון השני.
 
מתי אדם יפסיק את המירוץ חסר התוחלת הזה? כשישימו לו חול בעיניים, בקבר. כל עוד שהנשמה  נמצאת בתוך גוף, היא לא מסוגלת להגיע לגן עדן.
 
כזה הוא האדם. שואף לקחת. במצב כזה דלתות גן עדן תמיד יהיו נעולות בפניו. שערי גן עדן ייפתחו עבורו כאשר הוא יתחיל לתת.   
 
עבודת האדם בעולמו היא לתרגל את הגוף במידת הנתינה.
 
עיקר מעלת הנתינה הוא לא עבור העני, שיהיה לו מה לאכול, אלא עבור ה'אני', שהאני הנותן יתפתח ויתקדם בתוך עולם הנתינה.
 
שבט הכהונה עסוק בעיקר בלשאת את העם, לשרתו ולהקריב עבורו קרבנות. דווקא הם, שעסוקים כל חייהם בנתינה, זוכים שהברכה לעם ישראל תעבור דרכם.
 
כי מי שנושא את האחר, הוא בעצם נושא ומרומם את עצמו, וממילא בכוחו לברך את העם כולו.