איך מגיעים באמת לאהבה עצמית, או: המפלצת שיש לי מתחת למיטה
"בסך הכל נדרשתי להסתכל במראה ולומר לעצמי חמש מילים פשוטות: 'אני אוהבת אותך כפי שאת'. אבל במקום המילים האלה – דמעות הציפו את עיני. אז הבנתי שאף פעם לא אהבתי את עצמי באמת. אבל למה?" – תמר יצחקוב בטור מיוחד על אהבה עצמית ביהדות, אהבת ה', ומה שביניהן
- תמר יצחקוב
- פורסם ג' סיון התשע"ו
כשהייתי קטנה, חשבתי שיש לי מפלצת מתחת למיטה. מפלצת כזאת גדולה וחזקה, שהרגשתי כאילו אין שום דבר שיכול עליה. בכל לילה מחדש היא היתה יוצאת בחשכה, ובתחושה שלי, היתה משתקת את הזמן, את האור, את עצמי. לילדה הקטנה שהייתי אז היה קושי אמתי להתמודד מולה. עם הזמן, הבנתי איך מתמודדים עם המפלצת: אומרים בקול שהיא לא קיימת. מדליקים את האור, מסתכלים בפינות, בוחנים את החדר, מתכופפים מתחת למיטה - והפלא ופלא, אין מפלצת. אז ממה כל כך פחדתי?
לימים גדלתי, המפלצת נשכחה, החושך לא הזמין פחדים יותר ואני נשארתי רדומה. תרתי משמע. מרגישה שהחיים כל הזמן מזמנים עבורי תהפוכות כדי שאתיישר, אבל רוב הזמן אני ישנה. זכורה לי פעם אחת במיוחד, שהרגשתי את זה הכי חזק שיכול להיות.
זה קרה באחד הימים, כשנתבקשתי בעיצומו של אחד השיעורים, במסגרת הלימודים שלי למקצוע טיפולי כלשהו, להסתכל במראה ולומר לעצמי חמש מילים פשוטות: "אני אוהבת אותך כפי שאת". מראה קטנה, מבט חד והנה זה קורה... אבל במקום מילים - הדמעות הציפו את עיני וטשטשו שדה הראיה שלי. מצאתי את עצמי פורצת בבכי. מופתעת, הרהרתי בכך. "מה העניין?", שאלתי את עצמי. "למה כל כך קשה לך לומר משפט כל כך פשוט?", אבל עדיין, פשוט לא הצלחתי להגיד את זה.
כך זה נמשך במשך דקות ספורות. לבסוף, נרגעתי, ייבשתי את הדמעות והרהרתי בתובנה שעלתה בי פתאום, והטיחה בי אמת כואבת. "את אף פעם לא אהבת את עצמך באמת". ואז, הדבר הראשון שרציתי לעשות זה לחפש הסברים ותשובות. לנסות להבין למה. אבל עצרתי. שניה לעכל. בעצם, באותם רגעים, דברים התחילו להתברר ולהתבהר.
לקבל את עצמי, בדיוק כמו שאני
אדם עובר כל מיני חוויות מרגע היוולדו. למעשה, אפילו התקופה שבה הוא נמצא במעי אמו היא קריטית עבורו. כל רגע משמעותי נחרט לנו בזיכרון ויוצר את הרושם הפנימי שלנו על עצמינו. לפעמים, כשאנחנו מקבלים כל כך הרבה רשמים שליליים מסביב או מעט מדי מסרים מחזקים אודות עצמינו מהסביבה - כל זה מתנקז בסופו של דבר לחוסר אהבה עצמית.
אז מה זו בכלל אהבה עצמית ולמה זה כל כך חשוב? ראשית, אהבה עצמית זו בטח לא איזו הגדרה מוחלטת שנמצא במילונים. היא אישית בעולמו של כל אחד, והיא גם החמצן המשותף של כולנו. אהבה עצמית, זו היכולת שלי לקבל את עצמי כמו שאני. אז איך אדע שאני מקבלת את עצמי כמו שאני? האם בכך שאני מסוגלת לדבר על החסרונות שלי, או שלא יהיה לי אכפת אם אטעה? לא, זו לא הדרך.
לקבל את עצמי כמו שאני, זה לדעת מה אני מרגישה ולתת לזה מקום בלי שזה יפגע באחר. זה להודות במקום שאני נמצאת בו כעת, זה לשאוף למעלה ולא להלקות את עצמי על כך שלא הגעתי לשם. זה להמשיך לצעוד - אך להיות מודעת. זה לאהוב את עצמי גם כשאני רק בדרך, רק על עצם זה שיש לי רצון טוב, אמיתי וטהור. רק כי יש לי כוונות טובות. ואל תטעו – זו לא הנפילה שמעידה על הכוונה שלי, אלא הקימה שלי. היא זו שמעידה עלי ועל מי שאני באמת.
בחיים, יש המון מתנות שמנסים לתת לנו משמיים. השם שלנו אפילו כתוב עליהן, אך משום מה אנחנו לא רואים אותן ולא חשים בהן. הסיבה היא, שמתנות אלה, יש להן "מגנט". הן נמשכות לאנשים שמרגישים ראויים לקבל מתנות. אנשים שחושבים על עצמם שהם לא ראויים להצליח, שהם לא ראויים לטוב, שהם לא ראויים לחיים טובים ומבורכים, וכל שכן שמלקים את עצמם יתר על המידה על דברים לא טובים שעשו – דוחים מעל פניהם כל מתנה טובה שאמורה להפוך למנת חלקם. ולמה? כי הם לא מרגישים ראויים לה.
חשוב שנדע, שאהבה עצמית זה מושג חשוב ובסיסי. אם אנו לא מספיק אוהבים את עצמנו, קשה יהיה לנו לגרום לאחרים לאהוב אותנו, קשה יהיה לנו לחיות בשלום עם עצמנו, וכל שכן עם בן זוג.
מה שבין אהבה עצמית ליהדות
האמת היא, שמה שלא יהיה, יש אחד שאוהב ויאהב אותנו תמיד, אהבה נצחית, ללא תנאים, ומתוך רצון אמתי וטהור להיטיב אתנו - וזהו האלוקים, בכבודו ובעצמו.
יהודי חייב להאמין שהקשר שלו עם אלוקים הוא קשר ללא שום תנאים. שהוא ראוי לטוב רק מעצם היותו בנו של הריבונו של עולם. מנגד, ודאי שאנו מחויבים לעשות טוב ולשמור מצוות, אך לא זו הסיבה לכך שאנו ראויים לטוב. אנו ראויים לטוב פשוט כי השם אוהב אותנו.
אז אם השם אוהב אותנו, אהבה שבשביל להבין אותה צריך להשתגע, איך זה שכל כך הרבה אנשים פשוט לא אוהבים את עצמם? הרי אדם שמבין את ערכו – אמור להתייחס לעצמו באותו האופן. אבל במציאות, יותר מדי אנשים מסתובבים בינינו ומפספסים את הנקודה החשובה הזאת.
ביהדות, אדם מחויב להבין כמה הוא שווה. משכך, תוכלו למצוא גם לא מעט התייחסויות לנושא. ראשית, משנה מפורסמת, שגם נפסקה להלכה אגב, קובעת כי "חייב אדם לומר בשבילי נברא העולם". בנוסף, בספר "שער העבודה", המיוחס לרבינו יונה מגירונדי, מובא כי "הפתח הראשון הוא, שידע האיש העובד ערך עצמו, ומכיר מעלתו ומעלת אבותיו וגדלותם וחשיבותם וחיבתם אצל הבורא יתברך וישתדל ויתחזק תמיד להעמיד עצמו במעלה ההיא…". בדומה לו, גם רבי צדוק הכהן מלובלין כותב ש"כשם שהאדם צריך להאמין בקב"ה, כך הוא צריך להאמין בעצמו".
גם הרב אהרון קוטלר זצ"ל, מגדולי מנהיגי יהדות ארצות הברית, אמר פעם ש"ובאמת כל עצמותו של האדם ומדרגתו בעצם היא לפי הכרתו בערכו". כלומר, אדם שלא אוהב את עצמו – פוגע בעצמו גם מבחינה רוחנית באופן נואש. נוסף לכך, כל המאבקים הפנימיים שיש לאדם בתוך עצמו, המשברים, הדיכאונות, הייאוש, ההצגות, הריקנות, הגאוותנות, כל המקומות האפלים האלו שקיימים בנו - נוצרים מאותו השורש, של חוסר אהבה עצמית.
ואז, אחד התהליכים שנעשים באופן אוטומטי אצלנו, ככיסוי לריקנות שאנו מרגישים בהיעדר אהבה עצמית, זו גאווה. כשאנחנו זקוקים באופן נואש להראות לאחרים שאנחנו על ראש ההר – אנחנו מפתחים אוטומטית גאווה. זו באה כמעין הגנה, שהיא כעין רוממות על אחרים, גם אם זה בא על חשבוננו בלי שמישהו ידע או ישים לב, שמחפה על אותה תחושת חסרת ערך עצמי.
אבל בסופו של דבר, רק אדם עם הערכה עצמית נכונה, הוא אדם שיש לו שלום אמיתי עם עצמו. אדם כזה, אינו מושפע ממצבי רוח של אנשים אחרים, אינו מתרגש יתר על המידה מדברים שאומרים או חושבים עליו, ושמצליח לשמור על השמחה והשלווה הפנימית שלו באמת. אדם כזה, הוא לא עלה נידף ברוח. הוא עץ איתן עם חשיבות, עם חיבור לעצמו ולשורשים שלו. הוא לא ניזון מתולעים שאוכלים אותו - כי עץ כזה, סופו למות. הוא ניזון ממים, מחום ומהאדמה. רק ככה הוא מצמיח פירות וזורע את ההמשך שלו.
הרב וולבה זצ"ל ציטט פעם את רבי ירוחם ממיר, שכתב כי "אוי לו לאדם שאינו מכיר את ליקויי נפשו, אבל אוי ואבוי [כלומר, הרבה יותר גרוע] לאדם שאינו מכיר את מעלותיו, כי הן אפילו את כלי עבודתו אינו מכיר!". מה אתם אומרים? נקודה עמוקה למחשבה.
כשהייתי קטנה חשבתי שיש לי מפלצת מתחת למיטה. כשגדלתי הבנתי שאין שום מפלצות מתחת למיטה שלי. זאת רק אני.
לימים גדלתי, המפלצת נשכחה, החושך לא הזמין פחדים יותר ואני נשארתי רדומה. תרתי משמע. מרגישה שהחיים כל הזמן מזמנים עבורי תהפוכות כדי שאתיישר, אבל רוב הזמן אני ישנה. זכורה לי פעם אחת במיוחד, שהרגשתי את זה הכי חזק שיכול להיות.
זה קרה באחד הימים, כשנתבקשתי בעיצומו של אחד השיעורים, במסגרת הלימודים שלי למקצוע טיפולי כלשהו, להסתכל במראה ולומר לעצמי חמש מילים פשוטות: "אני אוהבת אותך כפי שאת". מראה קטנה, מבט חד והנה זה קורה... אבל במקום מילים - הדמעות הציפו את עיני וטשטשו שדה הראיה שלי. מצאתי את עצמי פורצת בבכי. מופתעת, הרהרתי בכך. "מה העניין?", שאלתי את עצמי. "למה כל כך קשה לך לומר משפט כל כך פשוט?", אבל עדיין, פשוט לא הצלחתי להגיד את זה.
כך זה נמשך במשך דקות ספורות. לבסוף, נרגעתי, ייבשתי את הדמעות והרהרתי בתובנה שעלתה בי פתאום, והטיחה בי אמת כואבת. "את אף פעם לא אהבת את עצמך באמת". ואז, הדבר הראשון שרציתי לעשות זה לחפש הסברים ותשובות. לנסות להבין למה. אבל עצרתי. שניה לעכל. בעצם, באותם רגעים, דברים התחילו להתברר ולהתבהר.
לקבל את עצמי, בדיוק כמו שאני
אדם עובר כל מיני חוויות מרגע היוולדו. למעשה, אפילו התקופה שבה הוא נמצא במעי אמו היא קריטית עבורו. כל רגע משמעותי נחרט לנו בזיכרון ויוצר את הרושם הפנימי שלנו על עצמינו. לפעמים, כשאנחנו מקבלים כל כך הרבה רשמים שליליים מסביב או מעט מדי מסרים מחזקים אודות עצמינו מהסביבה - כל זה מתנקז בסופו של דבר לחוסר אהבה עצמית.
אז מה זו בכלל אהבה עצמית ולמה זה כל כך חשוב? ראשית, אהבה עצמית זו בטח לא איזו הגדרה מוחלטת שנמצא במילונים. היא אישית בעולמו של כל אחד, והיא גם החמצן המשותף של כולנו. אהבה עצמית, זו היכולת שלי לקבל את עצמי כמו שאני. אז איך אדע שאני מקבלת את עצמי כמו שאני? האם בכך שאני מסוגלת לדבר על החסרונות שלי, או שלא יהיה לי אכפת אם אטעה? לא, זו לא הדרך.
לקבל את עצמי כמו שאני, זה לדעת מה אני מרגישה ולתת לזה מקום בלי שזה יפגע באחר. זה להודות במקום שאני נמצאת בו כעת, זה לשאוף למעלה ולא להלקות את עצמי על כך שלא הגעתי לשם. זה להמשיך לצעוד - אך להיות מודעת. זה לאהוב את עצמי גם כשאני רק בדרך, רק על עצם זה שיש לי רצון טוב, אמיתי וטהור. רק כי יש לי כוונות טובות. ואל תטעו – זו לא הנפילה שמעידה על הכוונה שלי, אלא הקימה שלי. היא זו שמעידה עלי ועל מי שאני באמת.
בחיים, יש המון מתנות שמנסים לתת לנו משמיים. השם שלנו אפילו כתוב עליהן, אך משום מה אנחנו לא רואים אותן ולא חשים בהן. הסיבה היא, שמתנות אלה, יש להן "מגנט". הן נמשכות לאנשים שמרגישים ראויים לקבל מתנות. אנשים שחושבים על עצמם שהם לא ראויים להצליח, שהם לא ראויים לטוב, שהם לא ראויים לחיים טובים ומבורכים, וכל שכן שמלקים את עצמם יתר על המידה על דברים לא טובים שעשו – דוחים מעל פניהם כל מתנה טובה שאמורה להפוך למנת חלקם. ולמה? כי הם לא מרגישים ראויים לה.
חשוב שנדע, שאהבה עצמית זה מושג חשוב ובסיסי. אם אנו לא מספיק אוהבים את עצמנו, קשה יהיה לנו לגרום לאחרים לאהוב אותנו, קשה יהיה לנו לחיות בשלום עם עצמנו, וכל שכן עם בן זוג.
מה שבין אהבה עצמית ליהדות
האמת היא, שמה שלא יהיה, יש אחד שאוהב ויאהב אותנו תמיד, אהבה נצחית, ללא תנאים, ומתוך רצון אמתי וטהור להיטיב אתנו - וזהו האלוקים, בכבודו ובעצמו.
יהודי חייב להאמין שהקשר שלו עם אלוקים הוא קשר ללא שום תנאים. שהוא ראוי לטוב רק מעצם היותו בנו של הריבונו של עולם. מנגד, ודאי שאנו מחויבים לעשות טוב ולשמור מצוות, אך לא זו הסיבה לכך שאנו ראויים לטוב. אנו ראויים לטוב פשוט כי השם אוהב אותנו.
אז אם השם אוהב אותנו, אהבה שבשביל להבין אותה צריך להשתגע, איך זה שכל כך הרבה אנשים פשוט לא אוהבים את עצמם? הרי אדם שמבין את ערכו – אמור להתייחס לעצמו באותו האופן. אבל במציאות, יותר מדי אנשים מסתובבים בינינו ומפספסים את הנקודה החשובה הזאת.
ביהדות, אדם מחויב להבין כמה הוא שווה. משכך, תוכלו למצוא גם לא מעט התייחסויות לנושא. ראשית, משנה מפורסמת, שגם נפסקה להלכה אגב, קובעת כי "חייב אדם לומר בשבילי נברא העולם". בנוסף, בספר "שער העבודה", המיוחס לרבינו יונה מגירונדי, מובא כי "הפתח הראשון הוא, שידע האיש העובד ערך עצמו, ומכיר מעלתו ומעלת אבותיו וגדלותם וחשיבותם וחיבתם אצל הבורא יתברך וישתדל ויתחזק תמיד להעמיד עצמו במעלה ההיא…". בדומה לו, גם רבי צדוק הכהן מלובלין כותב ש"כשם שהאדם צריך להאמין בקב"ה, כך הוא צריך להאמין בעצמו".
גם הרב אהרון קוטלר זצ"ל, מגדולי מנהיגי יהדות ארצות הברית, אמר פעם ש"ובאמת כל עצמותו של האדם ומדרגתו בעצם היא לפי הכרתו בערכו". כלומר, אדם שלא אוהב את עצמו – פוגע בעצמו גם מבחינה רוחנית באופן נואש. נוסף לכך, כל המאבקים הפנימיים שיש לאדם בתוך עצמו, המשברים, הדיכאונות, הייאוש, ההצגות, הריקנות, הגאוותנות, כל המקומות האפלים האלו שקיימים בנו - נוצרים מאותו השורש, של חוסר אהבה עצמית.
ואז, אחד התהליכים שנעשים באופן אוטומטי אצלנו, ככיסוי לריקנות שאנו מרגישים בהיעדר אהבה עצמית, זו גאווה. כשאנחנו זקוקים באופן נואש להראות לאחרים שאנחנו על ראש ההר – אנחנו מפתחים אוטומטית גאווה. זו באה כמעין הגנה, שהיא כעין רוממות על אחרים, גם אם זה בא על חשבוננו בלי שמישהו ידע או ישים לב, שמחפה על אותה תחושת חסרת ערך עצמי.
אבל בסופו של דבר, רק אדם עם הערכה עצמית נכונה, הוא אדם שיש לו שלום אמיתי עם עצמו. אדם כזה, אינו מושפע ממצבי רוח של אנשים אחרים, אינו מתרגש יתר על המידה מדברים שאומרים או חושבים עליו, ושמצליח לשמור על השמחה והשלווה הפנימית שלו באמת. אדם כזה, הוא לא עלה נידף ברוח. הוא עץ איתן עם חשיבות, עם חיבור לעצמו ולשורשים שלו. הוא לא ניזון מתולעים שאוכלים אותו - כי עץ כזה, סופו למות. הוא ניזון ממים, מחום ומהאדמה. רק ככה הוא מצמיח פירות וזורע את ההמשך שלו.
הרב וולבה זצ"ל ציטט פעם את רבי ירוחם ממיר, שכתב כי "אוי לו לאדם שאינו מכיר את ליקויי נפשו, אבל אוי ואבוי [כלומר, הרבה יותר גרוע] לאדם שאינו מכיר את מעלותיו, כי הן אפילו את כלי עבודתו אינו מכיר!". מה אתם אומרים? נקודה עמוקה למחשבה.
כשהייתי קטנה חשבתי שיש לי מפלצת מתחת למיטה. כשגדלתי הבנתי שאין שום מפלצות מתחת למיטה שלי. זאת רק אני.