אוריין רייס בטור חדש. "התגעגעתי אז באתי"

אני אוהבת את ניגון המקלדת מול אור המסך בלילות. אוהבת עוד יותר בבוקר חסדך. ברוכים החוזרים. התגעגעתי אז באתי, ונעים לי לנוע עד מאד.
בזמנו, האמנתי שהקב"ה צריך את ההקרבה שלי כדי להקפיץ אותי מדרגה. שדבר תלוי בדבר בעבודת השם. שהאמת שלי תשמע חזק יותר, למרחקים ולמלאכים, אם לא אומר מאום על גבי עיטורי הטומאה שברשת. ובקיצור: קיוויתי שאם אצא מהשטח האפור של mako והאינטרנט, הוא יתברך יראה את שיבור הטבע שלי, בצורך להיות, וישלים לי את החסר. שיהיה לי משכן (ומי שבקיא בהיסטוריה שלי יודע שדובר בתשע"ב על תקופה של אחרי חורבן בית אישי ראשון...).
ואפשר להסיק בגאון שהיתה זו פרידה ארוכה מידי. כך אני מנחשת, לפי התרגשות המחשבה העצמאית ש"רוקדת" עכשיו עור וגידים, והופכת לדירה קטנה נוספת בנשמה שלי. והיא לי קניין חשוב בנפש שוקקת חיים. 120 מינוס 30 דאז, מינוס 4 שנות קיום שהתווספו לי מאז ב"ה לקורות החיים, פלוס תואר אמא ללב הצדיק הקטן שלי, שמלמד אותי לפעום כל מאית מחדש. ושוב אני פה. שונה, בקונסטלציה דומה. ניצבת בתשועה של תשע"ו למחרת קבלת התורה, בתקופה של אחרי חורבן בית (אישי) שני...

סטופ כדור הארץ, מה חלבי עכשיו?!
שבועות, ועולם כמנהגו נוהג על 140 קילומטר לשעה, בשעה שסיעור מוחין מתעקש על איך 'אין שמחה אלא בבשר ויין'. עבור אבי ומורי, אין שמחה בלי בשר ויין, נקודה. סוף פסוק, רות עבור. אין אלא, ואין אולי, שכן עם השף לא מתווכחים, גם לא בדיעבד. ואז הגיע חג הביכורים, וטרף את כל הקלפים. גם השנה, כמו בכל שנה, היה וחלף לו, אותו דיון על מי שאמר והיה עולם ובלינצ'ס ועוגות גבינה לרוב. ואין פרדוקס טוב מהחג הזה כדי לבאר זאת, ואיך לא - הכל מתחיל ונגמר בזוגיות. בבית. בשלם. באשה חלבית ובגבר בשרי.
חג מתן תורה הגיע השנה והזכיר לי את הציווי היומ-יומי גם ככה. אני פוגשת בדרכי נשים. בימים כתיקונם זהו מהות מפתן יומי, נשים על שלל אהבתן ואוהבם. התפקיד: זיכוי הרבים, בו אני מגוללת את השתלשלות האירועים שהובילו אותי להבין את שקר "החן" (משלי ל"א) מי שמשקרת בהדלקת הנר, חלה ונידה – בלהיות יהודיה, מתקיים בה הבל היופי (ובנינו, מי רוצה יופי רגעי ופוטושופי של דור מעוכב גאולה?!). ואיזוהי הראויה להתהלל? זו שזהירה בהם.
וכמה שהחן בהן עשיר! גועשות אהבה יהודית. אימהיות עוד בטרם זכו לצאצאים. מוכשרות ומבריקות ומוסרות נפש למשאלת הלב החכם שבהן. כל אחת במקומה, ולצערנו יותר מידי פנויות מלהרגיש, וזה בעל כורחן. והגברים? נעלם.
במצרים החלוקה היתה ברורה: הגברים, עבדו בפרך ו(בקושי) התפללו שהנשים שלהן תהיינה מספיק מפוארות להתעלות על המצריות המשועבדות להבלי היופי. והן התעלו. או-הו, כמה שהנשים היהודיות התעלו! בנות חורין אנחנו. וגבירותיי, ההיסטוריה חוזרת. חלקית. כן, גם היום אנחנו מנפות את הרסיסים של פרעה מקרבנו. שוב ושוב שבות בתשובה ובניסוי ותהייה, על מתי נזכה לאהוב לפי הטבע - גבר, אשה. ילד, ילדה. מתי נהיה גם אנו שותפות לכיורים במקדש. נעמוד מול מראה בשניים. ואם אפשר עוד השנה ונאמר – אמן.

איך אדע, ועודני ילדה? אגדל!
וְאָנֹכִי, הַסְתֵּר אַסְתִּיר פָּנַי בַּיּוֹם הַהוּא  (קהלת ל"א).
בראשית התשובה שלי, זכיתי במשך שנה להיות מחנכת לתלמידים מופלאים בכיתה ח', חילונית למהדרין, ברמת השרון. שינוי פתאומי ל"ע במצבה הבריאותי של מורתם, אילץ אותי להיכנס מעכשיו לעכשיו בתחילת שנת הלימודים לנעליים עם אכילס: אף מורה לא הסכימה "להתעסק עם כיתה ח'6". אבל בתחילה, כצפוי כמו בכל כיתה, כשהייתי יוצאת מכיתת החינוך שלי, לאסוף מבחנים/מסמכים מהמזכירות ומבקשת שיישארו בשקט, התוהו הרים כוסו "לחיים" שנייה אחרי שיצאתי. עם צעדי המתקמבקים, התחילו ענני ה"שששש!" לרחף מעלי. מתנהגים כאילו לא ידעתי את המתרחש באמת גם בהעדרי. כאילו עבורי הם משמרים על הדממה. כאילו הייתי המקל. ספק בוחנים אותי ספק את עצמם. ספק.
ומה יש כשהחדר ריק? כשיש היעדר הרתעה? נכנסת רוח רעה. יש בלבול. זה כל מה שיש! והתלמידים הכה אהובים שלי, חשו שיכולים לנצל את הקרדיט שנתתי להם. אבל הם מתחו את החבל, והחבל נקרע. ואחרי התייעצות ביקשתי "להגיש התפטרותי", יותר כניסיון הארה כלפיהם, מאשר מהלך אימפולסיבי מבחינתי. וזה עבד. ראיתי לנגד עיני נס נבנה. הם הבינו שעלולים להפסיד מישהו שהאמין בהם עד הקצה. פתאום קיבלו מוסר. בשנייה זה התיישב להם, ואיפשר להם לגדול. קוראים לזה קפיצת הדרך, לה כולנו מייחלים. בהכל בחיים.

מי בודד יותר? האבידה או זה שמבקש למוצאה?
הרב צביקה בן דוד מצא לי במצודת דוד על קהלת ח פרק' י"א  (אֲשֶׁר אֵין-נַעֲשָׂה פִתְגָם מַעֲשֵׂה הָרָעָה מְהֵרָה עַל-כֵּן מָלֵא לֵב בְּנֵי-הָאָדָם בָּהֶם לַעֲשׂוֹת רָע) שאדם יכול לחיות חיים חילוניים במשך 50 שנה, וכביכול לא קורה כלום. אין גמול לרע בעודנו חי, אז הוא יכול להתבלבל חלילה שאין השגחה. שאין מיצוי הדין.
כשתלמיד קודם כל מאהבה מכבד את מורו ורבו, ולא רק ירא אותו, הוא לכתחילה לא מתעניין במרידה, כי אין לו בלבול. הוא יודע מי מעליו גם כשנראה שהעולם ריק. שנייה של התפכחות, ופתאום הכל מסתדר - ויריצוהו מן הבור להתנער מן התקיעות. וככה גם עם ההמתנה המייסרת למתנה שנקראת זוגיות.
בכנסים ובהרצאות שלי נשים שואלות אותי: "איפה הוא? אני בשידוכים כבר שנים! הפכתי כל אבן טובה! שירד מהצב ויעלה על מטוס סילון ויבוא כבר! אני עייפה מלחכות! איפה הוא?!". "הוא כבר פה", אני עונה, ומנחמת בעצם גם את עצמי, עד שאפגוש במי שיהיה לבעלי. "הוא ירא, אבל הוא עוד לא מספיק פה בשבילך. את רוצה אותו בסדר הדברים 'לאהבה ולירא את ה' הנכבד והנורא' (דברים)".
כמה חיכתה רות לחידוש שהביא אליה את בועז בן רגע, שיתיר לו לקחת מואבייה לאשה. בסוף, ההתחלה תמיד תלויה בתורה. בתורתו. בנות, אנו, שיצאנו אל הכרמים ללקט ביכורים אך אמש בחג, דווקא עכשיו, שנייה אחרי - נזכה בע"ה לראות בבואו כשהוא מחודש! זיווגך שיחיה, פתאום הוא ישמע איזה חידוש, ישמע איזה שיעור מתוק, וזה יתיישב על לבו בבום. ואיתו הבשורה והעוז לקדושה, לבקש למוצאך תכף ומיד, חרף שאת כבר מוכנה שנים לבואו, שכן הוא, תפקידו - לחזר אחר אבידתו..
שנזכה לקבל ולטרוח ולהשתגע בעבור התורה שלנו , בעבור האשה שאנו - תמיד! כל יום מחדש. למען החידוש שיוריד השם לעולמו השלם שיבוא במהרה מאהבה.
לתגובות, הצעות, שירים ודברים שבקדושה (לנשים בלבד) – hashemonly@gmail.com

רוצים להזמין את אוריין רייס לערב נשי מרגש בביתכן? (ללא תשלום). חייגו לטל' 073-2221290 או במייל aviva@htv.co.il