קדחת הטיולים בחו"ל - לא הגזמנו קצת?

הבהרה קטנה, לפני שנתחיל. בטור האישי שלפניכם לא אתייחס לפן ההלכתי של הטיסות והנופשים בחו"ל. יש שיטות שאומרות כך, ויש שיטות שאומרות כך. אין זה מקומי להביע עמדה בסוגיה ההלכתית, בפרט כאשר לתמונה נכנסו נופשים רוחניים (כמו בהידברות), שמעניקים את האפשרות לנפוש בחו"ל במעטפת רוחנית מבורכת, שכמובן עדיפה על טיולים פרוצים באווירה רחוקה מיהדות. אז בואו נשים אותה בצד, ונתמקד בעיקר: הטרנד החברתי של הטיסות נטולות הרוחניות, שמתחיל להיראות יותר ויותר מוגזם וחסר פרופורציות.
 
אז תגידו, רק לי נראה שכולם מדברים על טיולים וטראקים בחו"ל? רק אני רואה אנשים טובים, שפתאום עיניהם נוצצות כשהם מדברים על הודו – ארץ ענייה ומטונפת, ועשירה בעבודה זרה? רק אני נתקל באנשים שטוענים בתוקף שהם חייבים – אבל חייבים! – טיול שנתי בחו"ל כצורך נפשי של ממש? ורק אני תוהה לעצמי איך בתי המשוגעים עדיין לא מלאים באנשים שידם לא היתה משגת טיול בחו"ל, ולכן איבדו את שפיותם?
 
נשים לרגע את הציניות בצד. אם בעבר טיולים בחו"ל היו דבר נדיר למדי, שהישראלי הממוצע היה מרשה לעצמו אחת-לעשור במקרה הטוב, היום זו נהיתה ממש מחלה. כמו שאם אין לך סמארטפון משוכלל, אז כנראה שיש לך איזו בעיה בראש (בעיני ציבורים מסוימים) או שאתה סתם ברנש מוזר ותמהוני. כך היום, בציבורים מסוימים, אם אתה לא טס לחו"ל בתדירות הולכת וגוברת, ועוד מעז לפקפק בהנאה הנשגבת הזו – כנראה שמשהו לא בסדר איתך. כנראה שאתה לא יודע ליהנות באמת מהחיים. כנראה שלמעשה, גם אין לך חיים.
 
"אם אתה צריך יום חופש, מה זה אומר על החיים שלך?", שרה פעם להקת "קרח תשע". ברור שכולנו צריכים ימי חופש, וגם אני יוצא לנופשים בארץ ביחד עם המשפחה. אבל אני לא מקנא באנשים שמעידים על עצמם שהם 'חיים מחופשה לחופשה'. והכרתי לא מעט כאלה. עובדים כמו חמורים במשך השנה, כשעיניהם כלות, נשואות ומביטות בערגה אל עבר הנופש ההוא בקפריסין, עם הבריכה, הג'קוזי וצוות הבידור, כאילו זו תכלית חייהם. זה פשוט עצוב. איזה מסר אנחנו משדרים בכך לילדינו?

תראו איזה עולם הפוך הוא, כשאני צריך לתרץ ולהסביר לסובבים אותי למה טיולים בתאילנד ובסין לא עושים לי את זה. הרי אם נחשוב על זה בהיגיון, נגלה שאדם שואף למה שחסר לו. הוא רוצה זוגיות – כדי להשלים את עצמו. הוא רוצה לאכול – כי הוא רעב. הוא רוצה רכב גדול יותר – כי המשפחה התרחבה (או העיניים, לחלופין). אז למה אדם רוצה לצאת לטיול של שלושה חודשים בחו"ל? כי יש לו איזה צימאון, שרק שהות ממושכת בארצות ניכר תפתור כנראה. לי אין צימאון כזה. האין זו ברכה? ובכן, לא. לחלק מ"האנשים של היום" (שהם כמובן לא כמו "אנשים של פעם") זה נהיה ממש צורך מתבקש. הוא עד כדי כך מתבקש, שהם משליכים עליו את כל התירוצים הנפשיים בעולם. אם לא אעשה טיול של חצי שנה אחרי הצבא, בתאילנד או במזרח הרחוק – לא אתאפס מהשירות הצבאי הקשה, ולא אתחיל את החיים "כמו שצריך"; אם לא אטוס פעם בשנה לגיאורגיה או לטורקיה – לא אוכל לצבור כוחות להמשך השנה. הפינוק נהיה בעוכרינו. רבים מאיתנו מכרו לעצמם את הלוקש, שאותו טיול נשגב בחו"ל הוא חלק בלתי נפרד מהחיים. כמו שאי אפשר בלי טלוויזיה (חח), בלי סמארטפון (חחחח), בלי פייסבוק (פחחחחח), עכשיו גם הנופשים בחו"ל נכנסו למועדון האקסקלוסיבי הזה. כל כך הרבה מותרות אנחנו מעמיסים על החיים שלנו, והופכים אותם למשהו הכרחי. אני מניח שגם אין צורך להרחיב בנוגע לסכנות הרוחניות באותם נופשים - סחף חברתי שלילי, ביקורים במקומות אסורים לפי ההלכה ושאר מרעין בישין.
 
ואם אגיד להם שאפשר לחיות בלי זה, ושסבא שלי ז"ל עבד 40 שנה בסולל בונה, נהנה מהחיים ולא חשב לרגע לטוס לגיאורגיה, הם יחייכו בסלחנות ויגידו "כן, אבל זה דור אחר. אלה אנשים של פעם". כאילו משהו במהות שלנו כבני אדם השתנה. אם אדם שאינו ירא שמיים יגיד את זה, ניחא. מבחינתו ממילא התכלית היא בעיקר ליהנות מהחיים. אבל הבעיה היא שהנהתנות הזו הגיעה גם אל הציבור שלנו, הציבור התורני, שיוצא לתאילנד, למזרח הרחוק, וחוזר עם תמונות וסיפורים על כנסיות מפוארות. בעיניי ראיתי.
 

 
ולא, אני לא כותב את זה מהצד, כשלא טעמתי את טעם חו"ל. הייתי שם פעמיים, לפני הצבא (בטיול מאורגן) ואחרי החתונה. בשתי הפעמים טסתי ללונדון ופריז. בשתי הפעמים הבנתי למה אנשים מתחברים לחוויה – תחושת הניתוק מהארץ, תחושת ה"ראיתי עולם", חוסר המחויבות לשגרה היומית וכל מה שביניהן. בשתי הפעמים, לקראת סוף הטיול התחלתי כבר ממש להתגעגע לבית ולשגרה.
 

היום כאדם מאמין, אין ספק שאותם טיולים לא היו המקום בשבילי. הטיולים האלה רצופים בבעיות רוחניות והלכתיות, ואלמלא אבא שלי, שהשביע אותי לפני טיול ללונדון-פריז לפני הצבא שלא אכנס לכנסיות ולמנזרים, כנראה שהייתי נופל בנקודה הזו.
 
הטיסה השנייה, בירח הדבש עם אשתי, היתה בדיוק בתקופת הכריסטמס. אמנם היינו אז מסורתיים, אבל עדיין סלדתי מעצי האשוח המקושטים, שהסתתרו כמעט בכל פינה. היינו רעבים במשך רוב הטיול (כמה כבר אפשר לאכול טונה בשימורים וביסלי בצל?), ואני לא רוצה לספר לכם איך נראה שולחן השבת העלוב שלנו בלונדון - דיאט קולה ולחם עבש שקנינו מאיזו צרכנייה יהודית שבזבזנו חצי יום כדי לאתר אותה.

 

כן, ברור לי שהיום הנופשים המאורגנים הרבה יותר מתוקתקים, ויש גם בתי מלון כשרים, עם קבוצות שלא ילכו לעולם למסעדות לא כשרות או למועדונים מפוקפקים. כשלעצמי, נותרו לי בעיקר זכרונות שליליים וחלולים מהטיולים ההם. אני אוהב את הבית שלי, אוהב את ארץ ישראל, אוהב את היהודים שמסביבי. אוהב להיכנס למכולת, ולראות "פסק זמן" על המדף, במקום להצטרף לשופינג עם שאר חברי קבוצת הטיולים, ולהיתקל בסופרמרקט בבשר דוחה ולא מזוהה. אוהב להלך בביטחון (יחסי) בארצי, במקום לעלות במדרגות של האנדרגראונד, תחת עיניהם הבוחנות של כל הטיפוסים המפוקפקים ששורצים שם, ולמשש את הכיס שוב ושוב, כדי לוודא שהארנק עדיין שם.
 
אז גם אם אתם מחליטים לטוס לנופש בחו"ל (רצוי כמובן נופשים כשרים באווירה רוחנית ומחזקת), יש לי בקשה קטנה: אל תהפכו את זה לעיקר ייעודו של האדם בעולמו (זו לפחות התחושה שאני סופג מחלק מהאנשים שמקפידים לטוס אחת לשנה לטיול עצמאי). אל תטענו שזה צורך נפשי שהוא ציפור נפשכם. אל תקדשו את זה. יש מספיק דברים קדושים הרבה יותר. ארץ ישראל, למשל.