הקשר בין פרשת בהעלותך למות בנו של הרב לסרי: הרבנית ימימה מזרחי בחיזוק מרגש

שמה של פרשתנו, "בהעלותך", הוא בסימן עלייה ודווקא היא פורשת בפנינו עוד ועוד נפילות. נתחיל דווקא מסוף הפרשה המטלטלת הזאת: תְּדַבֵּר מִרְיָם וְאַהֲרֹן בְּמֹשֶׁה.[1] אין לנו מושג מה בדיוק היא אמרה. זה כנראה היא דיבור כל כך פעוט, שחז"ל באמת אומרים לנו שהלוואי ואנחנו היינו מדברים לשון הרע כזה... ואז מה קורה – וְאָבִיהָ יָרֹק יָרַק בְּפָנֶיהָ, הֲלֹא תִכָּלֵם שִׁבְעַת יָמִים.[2]אבא – ריבונו של עולם – כועס עליה, היא מצטרעת ויושבת נכלמת ומבודדת שבעה ימים.

ואז מגיע פסוק מדהים, עוד מעט נבין כמה הוא מדהים: וַתִּסָּגֵר מִרְיָם מִחוּץ לַמַּחֲנֶה שִׁבְעַת יָמִים וְהָעָם לֹא נָסַע עַד הֵאָסֵף מִרְיָם.[3] יש כאן משהו מופלא כי בפרשה שלנו, התורה כביכול-כביכול מבזבזת המון פסוקים, המון, על מסעות בני ישראל: כשה' אומר להם לנסוע, הם אורזים הכל ונוסעים ואז הוא אומר להם לחנות והם לא יודעים לכמה זמן. זו יכולה להיות חניה של יום וזו יכולה להיות חניה של שנה או שנתיים עד שהוא יסמן להם שוב באמצעות ענן הכבוד: "קומו וסעו". עַל פִּי ה' יַחֲנוּ וְעַל פִּי ה' יִסָּעו.[4] אבל לא במקרה הזה; וְהָעָם – לֹא נָסַע! ריבונו של עולם, אנחנו לא זזים.

ה"אור החיים" הקדוש הוא עומד על העניין הזה ואומר: "וְהָעָם לֹא נָסַע" – תלה הדבר בעם. לא כתוב "לא נסע העם", אלא וְהָעָם לֹא נָסַע. זה העם שהחליט: "לא נוסעים!"
והגם שהיה הדבר תלוי בנסיעת הענן, אומר ה"אור החיים" הקדוש, התורה מעידה כי הם היו חפֵצים בעכבה הזו;[5] "אנחנו עכשיו עומדים פה. לא רוצים ארץ מובטחת עכשיו. אנחנו לא זזים ממך, מרים".

שבעה ימים היא יושבת בדד, נכלמת. אביה, ולך תבין מדוע, יָרֹק יָרַק בְּפָנֶיהָ, בנחשול ענק של מים מלוחים, ירק בפניה ובפני בנה האהוב, שמעון יוחאי לסרי עליו השלום. והעַם לא מוכן לעזוב אותם בצערם. על מי אני מדברת? על הרבנית עמליה ועל בעלה הצדיק, הרב מיכאל לסרי. ולמה? למה עומדים כך ואומרים "אנחנו לא זזים מכם" – כי מרים הנביאה, בשביל שעה אחת שנתעכבה למשה כשהושלך ליאור, עמדה שם ואמרה "אני עומדת פה עד שאני אראה מה איתו", אז אנחנו עומדים בשבילך ולא זזים ממך.[6]  ולא שעה אחת עמלה עמליה, הרבנית עמליה לסרי, ואיתה בעלה שיחיה. מצילים כל כך הרבה טובעים וטובעות ממים זדונים. מרגישים כל אחד כאילו הוא עצמם ובשרם ומתייצבים לראות מה יעשה להם.

לראות את ביתם ברחוב חזון איש בבני ברק, איך עַם ישראל מצדיע ומצביע ברגליים, כי כולם היו בניהם. לראות שם נשים בעלות תשובה, ובני-ברקיות, ומכנסיים, וישראליות ומחוץ לארץ. ככה אתם אהבתם אותנו ומסרתם נפש עלינו? אתכם אנחנו בצרתכם.

הפה של מרים ידע לעודד נדכאים במצרים. איך היא היתה פועה לתינוקות ומחייה אותם, איך היא היתה אומרת לנשים: "תארזו תופים, כי תיכף אנחנו יוצאות מכאן!" וזה הפה הטוב של הרב והרבנית לסרי, שכל כך יודע לעודד ולשמח. עַם ישראל פשוט מכיר בטובה: אנחנו לא נוסעים לשום מקום בלעדיכם.

זה היה כל כך שקוף, כי על מה מגיע היצר הרע? על השמחה. מי לא התגלגל עד כאב בטן, כשהרב לסרי ברגע נותן לנו פרספקטיבה כל כך מגוחכת על חיי הנישואין שלנו, על הכבוד העצמי המנופח שלנו, מי? היצר הרע פשוט מגיע להשבית שמחות.

ואני רוצה באמת לשלוח להם מעל הבמה הזאת את התפילה שהתפללו משה ואהרון עליהם: אֵ-ל נָא רְפָא נָא לָהּ![7]  אַל נָא תְהִי כַּמֵּת! אנחנו ניצבות איתך מרחוק, אחותנו, ולא נותנות לך לטבוע. וזוכרות לך כל רגע של אחווה וכל רגע של שִׂימוּח.

ובכל זאת, אי אפשר שלא לשאול מה זה הסתר הפנים הזה? מה זה החושך הזה? והמדרש לפרשה מביא משל למלך, שאמר לאיש פשוט: "אני מגיע אליך לסעוד. תכין לכבודי את הבית".
האיש עורך שולחן, מכין מטעמים לסעודה ומכין מנורה. אולם כשהמלך מגיע, הוא רואה מרחוק את כל פמליית המלך ובידיהם מנורות זהב מופלאות והוא כל כך מתבייש במנורה שלו ומחביא אותה.
"איזה יופי", המלך מתפעל. "הכנת שולחן יפהפה. אבל למה לא הכנת לי מנורה?"
אומר לו האיש הפשוט: "כי כשראיתי את המנורה שלך, התביישתי והִצְפַּנתי את שלי".
אומר ה': "אם כך, אני מחביא את המנורה שלי".
"למה?"
"כי אני רוצה את האור – שלך".

במשל הזה, המלך רואה שכשהוא מאיר עלינו אז אנחנו דווקא עושים הפוך: מסתירים את האור שלנו. ואילו כשהוא מחביא את האור שלו מפנינו, אז רואים כולם את אורנו הזורח. כשרואים שה' מחשיך את חיינו, ה' ישמור ומחביא את אורו מפנינו, זה כי הוא יודע, שברגעים האלה דווקא יצא מאיתנו כזה אור ענק של אמונה, של צידוק הדין, של אחווה.

כאשר מרים מצטרעת ויושבת מחוץ למחנה, עומדים משה ואהרון ומתפללים על אחותם ואנחנו צריכים להבין שזה בדיוק מה שה' מבקש מאיתנו ברגעי משבר. בית המקדש הראשון חרב, כי לא כיבדנו את אבא; גילוי עריות, שפיכות דמים ועבודה זרה. ואבא אומר: "עזבו אותי. אני מוחל על כבודי. על מה אינני מוחל? על היעדר אחווה, שזה החטא בגינו חרב בית המקדש השני. כשאני רואה אתכם מאוּחים, כשאני רואה אתכם אחים, כשאני רואה אתכם ניצבים לנוכח צערם של אנשים אחרים ורק דואגים שלא יטבעו, זה מה שאני צריך; אלה הבנים שלי, אלה הבנים".

ואיך אמר הרב לסרי השבוע, ה' ינחם אותו וישמח אותו? "אנחנו לא בוכים הרבה". בעבר היו "מקוננות" שעודדו את כולם לבכי קורע לב ואנשים היו בוכים בקול. ואילו כיום – שימו לב, כל האבלים והאבלוֹת, לא עלינו, בוכים בצנעה, בוכים בעדינות. למה – כי פעם, תחיית המתים היתה מאוד-מאוד רחוקה ואילו עכשיו, המשיח כל כך קרוב ואפילו שאנחנו לא רואים, אף על גב דאיהו לא חזי, מזליה חזי.[8] הנשמה שלנו מרגישה אז היא לא בוכה הרבה, כי זו פרידה מאד קצרה. עוד מעט קט והוא יחזור". 
אז במהרה בימינו, בעזרת ה', בזכות האחווה הזו, אֵ-ל נָא רְפָא נָא לָהּ!