לכתך אחריי

פרשת "בהעלותך" חוזרת לתאר את מסעם של בני ישראל במדבר סיני, בדרכם אל ארץ ישראל. מצבם הרוחני במסע היסטורי זה ידע עליות ומורדות, וחלקן מתוארות בפרשתנו. 

לאורך כל מסעם ליווה אותם "מורה דרך" ייחודי, הלא הוא הענן. ענן הכבוד היה זה שנתן להם את האות האם לחנות או לנסוע. כשהענן עלה מעל המשכן (שהיה נייד בשעתו) – אות הוא שהם צריכים לקפל ציוד ולהתחיל לנוע, וכשהענן ירד ושכן על המשכן – אות הוא שעליהם לחנות, לבנות את המשכן ולהקים את האהלים.

התורה מרחיבה בעניינו של הענן, והיא מפרטת בדקדוק רב אודות התלות של המסעות והחניות בענן: "וּבְהַאֲרִיךְ הֶעָנָן עַל הַמִּשְׁכָּן יָמִים רַבִּים, וְשָׁמְרוּ בְנֵי יִשְׂרָאֵל אֶת מִשְׁמֶרֶת השם וְלֹא יִסָּעוּ. וְיֵשׁ אֲשֶׁר יִהְיֶה הֶעָנָן יָמִים מִסְפָּר עַל הַמִּשְׁכָּן, עַל פִּי השם יַחֲנוּ וְעַל פִּי השם יִסָּעוּ... וְיֵשׁ אֲשֶׁר יִהְיֶה הֶעָנָן מֵעֶרֶב עַד בֹּקֶר וְנַעֲלָה הֶעָנָן בַּבֹּקֶר וְנָסָעוּ, אוֹ יוֹמָם וָלַיְלָה וְנַעֲלָה הֶעָנָן וְנָסָעוּ, אוֹ יֹמַיִם אוֹ חֹדֶשׁ אוֹ יָמִים, בְּהַאֲרִיךְ הֶעָנָן עַל הַמִּשְׁכָּן לִשְׁכֹּן עָלָיו, יַחֲנוּ בְנֵי יִשְׂרָאֵל וְלֹא יִסָּעוּ וּבְהֵעָלֹתוֹ יִסָּעוּ. עַל פִּי השם יַחֲנוּ וְעַל פִּי השם יִסָּעוּ" (במדבר ט, יט–כג).

אריכות זו אומרת דרשני.

מסע בני ישראל במדבר, הינו מורה דרך פרטי לכל אדם באשר הוא במסע חייו.

הציות של בני ישראל ל"הוראות" הענן, ביטא את עוצמת האמונה שהייתה להם בבורא. כל חניה או נסיעה דרשה התארגנות לא פשוטה לאלפי המשפחות. לכל משפחה יש ילדים רכים, בכל חניה צריך לבנות את האוהל מחדש, לארגן את המצעים ולמקם את הילדים, ואז שוב לנסוע – לקפל את האוהל ולארגן מזוודות. החלק הקשה ביותר היה חוסר הידע המוקדם. כאשר עלה הענן, אף אחד לא ידע כמה זמן תארך הנסיעה – יום, יומיים או חודש, וכן כשהענן נח ובני ישראל התארגנו לחניה, לא היה להם מידע כמה זמן תארך החניה – יום,  חודש או שנה.

עבור עם השרוי במדבר, שאלת החניות והמסעות הינה שאלה קיומית בעלת מידע חיוני, אולם בני ישראל תלו את יהבם בבורא, ביודעם שהבורא מנווט ומנחה אותם באופן הטוב ביותר עבורם (כדאי לעיין ברמב"ן על פסוקים אלו, המרחיב לתאר את מצבם).

רבי עובדיה ספורנו בביאורו לתורה, מוסיף להעמיק במשמעות הפסוק: "על פי השם יחנו ועל פי השם יסעו". מטבע הדברים, היו מקומות חניה נוחים להם ולצאנם מבחינת מזג האוויר ותנאי השטח, והיו מקומות חניה פחות נוחים. היה מקום לחשוב, שכשבני ישראל חנו במקום נוח עבורם, היה קשה להם לעזוב אותו, וכשהם חנו במקום לא נוח, הם שמחו לעזוב. אולם לא! התורה מדגישה, שגם כאשר לא היה להם נוח במקום חנייתם, הם עזבו אך ורק "על פי השם", והם לא עירבו את השמחה האישית שלהם בציות לרצון השם. גם בשעה שחניית או העלות הענן תאמו את רצונותיהם הגשמיים, שעה שחניית הענן היטיבה עמהם וסיפקה את צרכי טבעם, גם אז הם השכילו להתעלות מעל לשיקולי הרצון העצמי, ולחוש בחניה ובנסיעה רק את קיום הרצון האלוקי שעל פיו יחנו ועל פיו יסעו.

אם כן, הענן סימל את שלמות האמונה וההנהגה של בני ישראל.

חיי האדם מלאים ב"חניות ומסעות". חלקם "מתוכננים" על ידו וחלקם באים בהפתעה. חלקם נוחים וחלקם כואבים. אם ישכיל האדם לדעת שהכל קורה על פי השם, יהיה לו קל יותר לעבור את המסע.  

רבי שמשון רפאל הירש מוסיף, שכל ענייני התלות בענן מדגישים בעיקר את הסבלנות, ההמתנה והציפייה הממושכת. נזכור שעם ישראל שהה במדבר גדול ונורא, שלא מסביר פנים לעוברים בדרכיו, ונזכור שהעם ידע שמחוז חפצו הוא לא היה במדבר אלא מחוצה לו, וכל שהייה באחד ממקומות המדבר רק הרחיקה אותו ממחוז חפצו המובטח (והדברים אמורים עוד בטרם נגזר עליהם להיות נודדים במדבר ארבעים שנה). תרגילים אלה הקנו לבני ישראל את מידת הכניעה השקטה והסבלנות, מידה שתהיה הכרחית עבורם באמונה שעתידים הם להיות זקוקים לה בנדודיהם ב"מדבר העמים" במשך מאות רבות של שנות גלות.

הדברים אמיתיים הן ביחס לגאולת הכלל, והן ביחס לגאולת הפרט. על כל אדם לזכור בעת צרה, שיבוא יום והקדוש ברוך הוא יכניס אותו אל ה"ארץ המובטחת" – והוא יבוא אל המנוחה ואל הנחלה, וכפי שאומר הנביא: "אם יתמהמה – חכה לו" (חבקוק ב, ג).