זה לא פשוט להיות פשוט: רהב מאיר על פרשת בהעלותך

יצא לי להיות באירועים רבים שבהם הסבירו המפיקים שזה לא אירוע רגיל. זה אירוע "אלטרנטיבי". "אחר". פעם הרציתי בקורס צה"לי, ובסיומו אמרו לי החניכים: "כל המרצים אומרים לנו לחשוב מחוץ לקופסה. כאילו זו מנטרה שחייבים לומר". מול הרצון (החיובי כשלעצמו!) לחדש ולרענן, מציבה פרשת השבוע תזכורת חשובה: אחרי ההוראה להדליק את המנורה, התורה מקדישה שלוש מילים רק כדי להגיש שאהרון אכן עשה את מה שהוטל עליו. "ויעש כן אהרון", כך נכתב. רש"י מסביר מדוע נכתבו המילים האלה: "להגיד שבחו של אהרון, שלא שינה".... אהרון לא הוסיף ולא גרע, לא חידש ולא ניסה לעשות את זה אחרת, לא הציע פרשנות אלטרנטיבית ולא פירמט מחדש. ויעש כן אהרון. לעשות בפשטות ובתמימות זה דבר שאינו כל כך קל כמו כמו שהוא נשמע.
"זה לא פשוט להיות פשוט, תמיד רוצים יותר", כתב ושר פעם שלום חנוך. 
ולפני מאתיים שנה, כבר אמר רבי נחמן מברסלב משפט מדהים בעיניי: "עוד יגיעו זמנים שבהם להיות איש כשר ופשוט, יהיה חידוש כמו להיות הבעל שם טוב". 
האם אנחנו בתקופה כל כך מבולבלת ומאתגרת, שכבר הגיעו הזמנים האלה? האם מי שלא ממציא הכול מחדש בכל רגע, הוא בעצם החידוש הכי גדול?
 
עולם הניגון – מעל עולם הדיבור
כאשר מפסיקים לדבר ומתחילים לנגן או לשיר – המציאות משתנה. עולם הניגון נמצא מעל לעולם הדיבור, והתורה אומרת לנו לעלות מדיי פעם רמה, ולהיפתח אל המוזיקה.
בפרשת השבוע משה מקבל הוראה להכין שתי חצוצרות כסף, ולתקוע בהן בזמנים יוצאי דופן (כשצריך לקרוא לעם, כאשר נאלצים לצאת למלחמה, וגם להבדיל בהקרבת הקורבנות בחגים ובמועדים ובזמני שמחה). "ספר החינוך" מסביר בשפה נפלאה את המצווה המיוחדת הזו, לתקוע בחצוצרות. המילים נכתבו לפני כשמונה מאות שנה, אבל רלבנטיות מאוד, ושווה להשקיע בהן דקה, למרות העברית העתיקה. קולות הניגון, כך הוא כותב, מוציאים אותנו מהשגרה, ומי שזוכה לשמוע כמו שצריך את קול השופר – יודע בדיוק את סוד העניין: "האדם מהיותו בעל חומר צריך התעוררות גדולה אל הדברים, כי הטבע מבלי מעיר יעמוד כישן, ואין דבר יעוררהו כמו קולות הניגון, ידוע הדבר, וכל שכן קול החצוצרות, שהוא הקול הגדול שבכל כלי ניגון. ועוד יש תועלת נמצא בקול החצוצרות לפי הדומה מלבד ההתעוררות אל הכוונה, כי בכוח הקולות יסיר האדם מלבו מחשבת שאר עסקי העולם ולא ייתן לב באותה שעה כי אם בדבר הקורבן, ומה אאריך וידוע זה לכל אשר היטה אוזן לשמע החצוצרות וקול שופר בכוונה".
 
חתיכת היסטוריה, בשמש של נתניה
אחרי עוד שבוע של איבה ודם בין לאומים ודתות, הנה שני אירועים של יחסים מופלאים בין יהודים לגויים – בפרשה, וכאן אצלנו בנתניה. היום בפרשת השבוע משה מנהל שיחה יוצאת דופן עם יתרו, החותן שלו, איש מדיין, שמלווה ומסייע לבני ישראל בדרכם מעבדות לחירות. משה מבקש מיתרו להמשיך את המסע עם בני ישראל: "לכה איתנו והטבנו לך, כי ה' דיבר טוב על ישראל". יתרו מבקש לחזור לארצו מדיין אבל משה אומר: "אל נא תעזוב אותנו... והיית לנו לעיניים... והיה הטוב ההוא אשר ייטיב ה' עמנו – והיטבנו לך". 
ועכשיו למערכת יחסים מיוחדת ומרתקת אחרת: צ'יאונה סוגיהארה היה קונסול יפן בעיר קובנה בליטא בזמן השואה, שהציל אלפי יהודים. עוד ועוד פליטים התדפקו על דלתות הקונסוליה, והוא פיתח שיטה להנפקת ויזות-מעבר מזויפות, המרה את פי הממונים עליו, והמשיך בכתיבה מרתונית ידנית של טפסים, יחד עם אשתו, עוזרו ותלמיד ישיבה שסייע להם. במסגרת פעילותו, הונפקו אישורים גם עבור 300 תלמידי ישיבת "מיר" המפורסמת. בזמן השואה, כשהעולם כולו בער, הם הצליחו להימלט וללמוד תורה בשנחאי. אחרי המלחמה, ביפן, התנקמו בסוגיהארה על מעשיו, ורק אחרי שנים הוא הוכר רשמית כחסיד אומות העולם. 
בימים אלה הגיע לישראל בנו, נובוקי. משום מה לא קראתי על כך מילה בשום מקום. נובוקי פגש משפחות של ניצולים שניצלו בזכות הוויזות המזויפות שהנפיק אביו, וגם השתתף בטקס קריאת שם לרחוב סוגיהארה בנתניה. אביו של נובוקי לא חיפש פרסום והכרה, ולא הסכים אפילו להתראיין. בראיון נדיר אחד אמר פעם סוגיהארה: "צריך לעשות את הדבר הנכון משום שהוא נכון – ולא מכל סיבה אחרת"

להצטרפות לקבוצת "החלק היומי" של סיון רהב מאיר, נא לשלוח בהודעת ווטסאפ את שמכם בלבד למספר 054-8151949