מכתב לשרה, חברת הנפש שלי שהתחתנה לפניי

שרה,

תמיד היינו שתיים. את, שבאת מבית חרדי למהדרין, ואני שהגעתי ליהדות הרבה אחרייך. עוד קודם לכן, תמיד כשראיתי אותך חשבתי שאת בנאדם מתוק שטוב טהור קורן ממנו, אבל אף פעם לא חשבתי שיהיה לנו קשר מיוחד מעבר לזה. אבל עם השנים, אפשר לומר שדי מצאנו בעצמנו סוג של שותפות גורל. שתי בנות, בגילאים קרובים מאוד, כבר לא כל כך צעירות, שנותרו ברווקותן. שנים עברו, ורוב החברות שלך כבר הפכו לאימהות, ואת עדיין לא מצאת את האיש שלך. וזה תמיד כאב לי והפליא אותי באותה נשימה, איך זה שבחורה מיוחדת כמוך עדיין רווקה בגיל כזה. עם הזמן, החיים לימדו אותי מקרוב שעולם הרווקות המאוחרת לא שייך לפחות מוצלחים, אלא שאין בדבר הזה חוקים ברורים, רק השגחה פרטית ונסתרת.

היינו נפגשות כמעט כל שבוע. תמיד בשלב כלשהו השיחה היתה נסובה סביב ה"הנושא המדובר". היית מספרת לי על פגישות כושלות שהיו לך, ואני הייתי מספרת לך על שלי, ויחד היינו בוכות וצוחקות על הכל. הרבה פעמים היית שואלת את דעתי על לבטים מסוימים שלא הרגשת בנוח לפתוח מול אף אדם אחר, ואני אהבתי את התמימות וחוסר הניסיון שלך, ותמיד ראיתי בך גם אני מקום מפלט לספר על הניסיונות שלי בתחום הזה.

אני זוכרת שהרגשתי כל הזמן את האכפתיות שלך. פגשת מישהו שהיה מיוחד אבל זה לא הלך ביניכם? תמיד הגדלת לעשות והרמת טלפון כדי לשאול אם זה יכול לעניין אותי. הציעו לך מישהו שלא היה נראה מתאים לך באופן אישי, אבל שהיה עשוי להתאים לי? תמיד השתדלת להתקשר ולהציע. תמיד שמעתי את החיוך שלך מבעד לטלפון, את הדאגה הכנה והאמיתית הזאת, ובכל פעם מחדש התרגשתי. לא מבינה איך דווקא אני, מכל האנשים שבעולם, זכיתי בחברה כמוך.

במשך השנים, ככל שהעמקתי להכיר אותך, כך גברה בי הציפיה לפגוש אותו; את הבחור ההוא שייעדו לך משמים. כל כך רציתי לראות מי יזכה בך. מי החצי השני הזה שלך, שמכיל בעצמו כל כך הרבה טוב, כל כך הרבה יראת שמיים ומידות טובות, כל כך הרבה אהבה, סבלנות וקבלה. לכל אחד, בכל מצב. כל כך הרבה ענווה.

ובכל שנה מחדש, כשהגיע ראש השנה והיינו נפגשות בבית הכנסת השכונתי, ראיתי כמה תפילות וכמה דמעות שפכת עבורו. כמה היית מתייפחת שתזכי לבנות בית אמיתי של תורה. תמיד היה נדמה לי שהעולם עוצר מלכת נוכח התפילות שלך. מול הדמעות שלך, שאני בעצמי לא יכולתי לעמוד, ותמיד הייתי בטוחה שמלך מלכי המלכים בוודאי לא נשאר אדיש להן... ושבטוח השנה את תתחתני... ועוד שנה עברה, ועוד אחת...

ויום אחד זה קרה. התקשרת אליי בשעת ערב מוקדמת ושאלת אותי מה אני עושה היום בערב. למרות שתמיד השתדלתי שתהיי במחשבות ובתפילות שלי, כשזה קרה - תפסת אותי לא מוכנה. שום דבר בטון שלך לא להסגיר את הבשורה שאת הולכת לבשר לי. לא היה לי שמץ של מחשבה בכיוון הזה, וחשבתי שאת סתם רוצה שניפגש. כשסיפרת לי שאת מתארסת עם בחור שיצאת איתו בתקופה האחרונה – הרגשתי את המילים נעתקות ממני. את הלב שלי עולה על גדותיו דרך העיניים, מלטף לי את הלחיים בדמעות חמות. התרגשתי.

את החתונה שלך סימנתי מראש ביומן וספרתי כל הזמן את הימים. והנה הגיע היום הגדול. על אף שהייתי צריכה לעשות עבורה כברת דרך מרשימה ולהפסיד לא מעט שעות עבודה, לא היתה לי שום כוונה לפספס את זה. לבשתי את השמלה הכי חגיגית שהיתה לי בארון, ונסעתי.

כשהגעתי, חיפשתי אותך במבט. ואת עמדת שם, לבושה כולך לבן. משהו שאי אפשר לפספס. יפה כל כך וטהורה שאי אפשר לתאר. כשחייכת אליי הרגשתי את השמחה הגדולה שלך על הרגע הזה, אבל עמוק בפנים לא יכולתי שלא לזהות גם את הכאב העמום שלך עליי, כמישהי שקצת נשארה מאחור ועדיין לא התחתנה. גם במהלך החתונה, לא מעט נשים טפחו לי על השכם, משל היינו אחיות או משהו, ואמרו לי בנימה של נחמה: 'עכשיו, אחרי שרה, בקרוב אצלך', ואני חייכתי אליהן את החיוך הכי גדול שלי, אבל בפנים לא באמת ידעתי אם לצחוק או לבכות.

והאמת היא, שאת המכתב הזה, שלעולם לא יישלח אליך, אני כותבת כי אני רוצה לבקש ממך סליחה. אני מרגישה שיחד איתך כל כך חיכיתי וציפיתי לגאולה האישית שלך, שכנראה שלא הייתה אמורה להיות מאושרת ממני בערב הזה. שבעיני רוחי, בכל פעם שדמיינתי את הרגע הזה קורה, התכוונתי לשמוח איתך ולהקדיש לך את כל הלב שלי. כולו. לא לתת שביב של מקום למשהו אחר.
אבל אתמול בערב, בחתונה שלך, כשעמדת שם עם החתן המתוק והצדיק שלך, (והוא באמת כזה. והיום אני יודעת איך בנית אותו בדמעות שלך), הרגשתי בלב שמץ של קנאה. וזה הכי כאב לי. לא הבנתי בכלל איך אפשר לקנא בשמחה של מי שאוהבים כמעט כמו אחות.

נכון, היו רגעים שזה היה שלם, היו רגעים שרקדתי איתך, הרמתי עיניים לשמיים ופשוט אמרתי תודה לריבונו של עולם, שיותר לא תהיי חלק מהרשימה הלא נגמרת שלי לתפילות על רווקות עייפות שאני אוספת, ומרגישה הכי מתאימה להתפלל עליהן, מתוך הכאב והחיסרון הפרטי שלי.

אבל אז, ברגע אחד קטן שם בחתונה השתלטה עליי איזו תחושה של עצבות, של ייאוש. לא יכולתי להמשיך לרקוד. התיישבתי והתבוננתי סביבי. כולן רקדו איתך והיו כל כך שמחות, אבל אני הייתי עצובה. גוש כבד חסם לי את הגרון ופשוט עמד שם וסירב להיעלם. גרם לי להרגיש כל כך בודדה בעולם. כל כך עייפה כבר מלחכות. מלהאמין שיום אחד זה יקרה גם לי. שבאמת יש מי ששומע את הלב שלי כשהוא כבר כל כך עייף מלעבור את זה לבד. שבאמת יש סוף להצעות הבלתי נגמרות שאתה אף פעם לא יודע מה לעשות איתן ולא יכול לדמיין אפילו עוד פגישה אחת בלבד עם מישהו שלא שייך לך. שבאמת מחכה לי שם בסוף החושך הגדול הזה איזה אור, מישהו שבאמת יהיה כל מה שהלב שלי צריך, ושאני אדע להיות בשבילו מה שהוא צריך.

בסוף הערב צעדתם אחד לצד השנייה, מבוישים ונרגשים, מתרגלים בפעם הראשונה שלכם ביחד זוגיות. גם אני הייתי שם, מתפללת שהזיווג הזה יעלה הכי יפה שאפשר. ושוב, יחד עם האהבה אליך והשמחה הבלתי נגמרת דקרה אותי קנאה צורבת. באותו הרגע, לא כאבה לי הגלות הארוכה שלי, גם לא אינספור הבחורים שכבר פגשתי, הימים האבודים בלוח השנה שלי או הייאוש שכבר החל מכרסם בי. כאב לי רק דבר אחד: שאני מקנאה בך שאת מתחתנת, ולא מצליחה לשמוח איתך כמו שהייתי רוצה. וזה הכאיב לי יותר מהכל. ואני רוצה לבקש ממך סליחה, מעומק ליבי.

יש מי שיגיד שאני שופטת את עצמי בחומרה, אבל שרה, שתינו יודעות שלו זה היה הפוך הצדקות והאמונה שלך לא היו מצליחות לגרום לך רגע אחד לאבד את השלווה שלך. ליד אדם טהור כמוך לא שייך להרגיש ולו שמץ של משהו אחר מלבד שמחה טהורה. אבל לי, כנראה יש עוד הרבה מה לגדול...

ועד אז, אני אמשיך להילחם על השמחה הזאת, שלא תאבד לי. על הכוחות האלה שלא ייגמרו לי. על הדמעות האלה שלא יישפכו כמו מים רק על עצמי, אלא שתמיד יישאר בי מקום לבכות גם על אחרים, הרבה יותר מעל עצמי. להרעיש עולמות עד שיזכו לישועה שלהם. ואת זה למדתי ממך. הכי חזק שאפשר.

שרה, את יוצאת עכשיו לדרך חדשה ואני מעבירה בראש את כל הרגעים הכי יפים שלנו ביחד וכבר מתגעגעת. מזל טוב אחות יקרה. אוהבת אותך בכל לבי.

רוצים גם אתם לקחת חלק במדור החדש של אתר הידברות, "המכתב שלא יישלח לעולם"? שלחו לנו את המכתב שלכם לכתובת support@htv.co.il  ואולי נפרסם גם אותו.