גנרלים בשוליים

"הלו מיסטר לוי, זה רונלד צוקרמן מדבר מאמריקה. תראה אדון לוי, אני לא מטריד אותך חלילה, כבר שלושה חודשים לא דיברנו, אובאמה כבר הוכתר לנשיא, המשבר הכלכלי באמריקה הוריד להרבה אנשים את האף, ומעל לכל, התגעגעתי אליך".

מה אומר ומה אגיד, אני מאוהב בידידי הקשיש מארה"ב, שבוודאי מכין לי כהרגלו בקודש איזה סיפור דשן ומהביל, שמוסר השכל חשוב בצידו.

"רונדלד יקירי, אתה לעולם לא מפריע לי, חלילה וחס. אני סקרן מאד לדעת אלו חידושים בצקלונך".

"ובכן הרב לוי, הפעם נדבר על ויתור, על הכוח לוותר על החוכמה שבוויתור. תראה אני איש לא צעיר, עם המון ניסיון חיים, ולי נאה לדרוש ולומר, דעו לכם, המוותר, המבליג, הוא המנצח האמיתי. הוא הגיבור שזכה בקרב ואפילו בכל המלחמה, ואין חכם ונבון כוותרן הגדול, שמוחל על מעמדו וכבודו, וזה כמובן מעיד על מרקם של נפש בריאה ושכל מרופד בהיגיון.

"פתיח יוצא מן הכלל רונלד, סיפור, סיפור, תתחיל לספר איש יקר שלי, עוד שעה צריך להוריד 1,800 מילים אטרקטיביות לדפוס, הקוראים צמאים, ואתה עדיין חי לי בהקדמות ובמבוא, סיפור צוקרמן, סיפור!!!

"הו, מיסטר לוי, הדם שלך עדיין רותח. מתי תצטנן כמוני? מתי תתבגר? הנה הסיפור. ובכן, ברוסיה הצארית, אי אז בימים, הגנרלים היו מכובדיו ואנשי שלומו של הצאר ניקולאי, והוא הרשע המתוחכם, נהג להזהירם שלא יהיו מיודדים איש עם רעהו, כי חשש שמא יחברו וימרדו בו. "כל אחד יעשה את מלאכתו, עם גדוד חייליו, ואני זה שאקבע את מעמדו של כל גנרל, על פי גבורתו, או עושרו. והערכים המעמדיים שאקבע, יעמידו כל גנרל במקומו הראוי" קבע הצאר.

"מעניין רונלד, ניקולאי הבין שכל אחד ירדוף מעמד גבוה משל חברו...".

"אכן כך ידידי, ועל פי רעיון זה קבע הצאר זכות קדימה לכל גנרל או חייל בצבאו. זכות קדימה אמרנו, בכל ענין ונושא, החל מרכישת בית, בגד, כניסה לקונצרט ומה לא? יש גנרלים חשובים ויש חשובים פחות. ניקולאי הוא הקובע הכל. עכשיו אדון לוי אנחנו עוברים עם המצלמה שלנו, לדרך צרה ופתלתלה בין שתי עיירות קטנות. הדרך כל כך צרה, שאם מגיעות שתי כרכרות זו מול זו, חייב עגלון אחד לרדת לשוליים כדי לתת לעגלון שמולו להמשיך לנסוע, וכשיעבור האחד, משנהו יעלה מן השוליים בחזרה לשביל, וימשיך בנסיעתו. ואם דיברנו על זכות קדימה, אז בוקר קייצי אחד, ממש בלב הציר בין קראקוב לזלאטשוב – לאורך שדרת הברושים – נסעו זו מול זו שתי כרכרות מפוארות, ובכל אחת מהן יושב לו גנרל נפוח מגאווה וחשיבות, עטור במדליות ואותות כבוד. נו, ועכשיו הן נעמדות זו מול זו, וכל עגלון מסמן לחברו "רד מתוק שלי, אני מוביל גנרל", "גם אני מוביל גנרל" משיב רעהו. ואז מתפתח ויכוח, שהופך לפולמוס בוער עם חילופי מילים וגידופים, כאשר גם הגנרלים מצטרפים לבוקה והמבולקה.

"מן הכרכרה הדרומית מתגלגל הגנרל הגוץ שראשו מחובר לגופו ללא צוואר, ושמו וולדימיר מולטוב, ומן הכרכרה הצפונית גולש לו סרגיי חולצינוב גנרל גבה-קומה ארוך כמו שרוך, ורגליו דקות כמו גפרורים שרופים.

"תיאור נהדר צוקרמן, אתה ממש סופר מוכשר...".

"אני חשוב ממך", צווח הגוץ מולטוב, "יש לי 14 אחוזות ענקיות ו- 1,000 פועלים, רד לשוליים טיפשון!!!".

"נו, נו, עלוב נפש שכמוך" מלהג חולצינוב "אני מפקד הארמיה הכי גדולה של הצאר ניקולאי ויש לי 3,000 חיילים תחת פיקודי. אני חשוב פי מיליון ממך, הסתלק לשוליים חסר דעת".

"השמנמן לא מרפה: "שוטה שכמוך, גנרלים כמוך יש כמו זבובים לצאר ניקולאי, אבל אני מעמיד לרשותו את אוצרות הזהב שלי, בלעדיהם הוא לא מסוגל להניע את המערכת הכלכלית של המדינה. כל הדיוט מבין שאני חשוב ממך, תן הוראה לעגלון שלך לרדת לשוליים ולפנות לי את הדרך תכף ומיד...!".

"אבל הארוך עקשן עקשנוביץ: "גוץ, הכסף שלך לא יועיל ביום קרב. עשרות פעמים הצלתי את המולדת בקרבות עקובים מדם, וגם חייך ניצלו בזכותי, אז תפסיק לנדנד ורד לשוליים".

"מה אגיד לך מיסטר לוי, יותר משלוש שעות שני התרנגולים המנופחים הללו עומדים ניצים מגדפים ומחרפים זה את זה, ועשרות עגלות תקועות להן מכל כיוון, עד שפקעה סבלנותו של איגור סכלתנוביץ, איכר גס-שכל, שעמד סמוך למוקד הוויכוח, והגיש לפניהם עצה הגיונית להפליא: "מדוע שתתקוטטו ונסבול כולנו מהפקק הענק, הזמן של כולנו יקר, הנה לא הרחק מכאן עומדת לה עגלה עמוסה ביהודים חסידיים, ללא ספק יושב שם רב זקן, תנו לו להכריע מי חשוב ממי, שהוא יהיה הבורר המוסכם ונסיים את התאונה הזו בכבוד".

"יפה מאד", אמרו שני השוטים – הגוץ והשרוך – וצעדו כתף גבוהה מכתף עד שניצבו סמוך לעגלת היהודים ותרו בעיניהם אחרי דמות של רב. אתה יודע ידידי מה עושים יהודים כשגויים מתקוטטים? פשוט מאד, פותחים דף גמרא וצוללים לסוגיה. השרוך והגוץ גילו בבטן העגלה, חסיד זקן שזקנו הלבן יורד לו על פי מידותיו, וביקשו ממנו לפסוק חד-משמעית, מי החשוב מבין השניים. ושוב התחילו השוטים לשבח את עצמם, זה בגבורתו העצומה ובשלל ניצחונותיו בשדה הקרב, ורעהו מפאר את עושרו ורוב נכסיו. "מה שתחליט נקבל על עצמנו" הבטיחו הגנרלים.

מהנהן החסיד הישיש בראשו ימינה ושמאלה, מטה ומעלה, מביט בעיניו היוקדות בשני הערלים הגאוותניים, ומזמזם ניגון חסידי מן הטיש האחרון של אדמו"רו. לאחר 6-5 דקות של הרהורים הוא מתחיל לדבר.

"תראו רבותי הגנרלים החשובים, לאחר שדנתי הדק היטב בסוגיה הקשה שלפני, הגעתי למסקנה אחת חותכת, מי שירד לשוליים הוא דווקא החכם שמביניכם, הוא יסיט כרכרתו לשוליים ויאפשר לטיפש מביניכם לעבור ולהיעלם מעבר לאופק".

"נו מר לוי, מה אתה חושב התרחש? לא יאומן, שני הגנרלים, הגוץ והארוך פתחו בריצה לעבר כרכרותיהם והורו לעגלונים שלהם לרדת לשוליים, כדי "לאפשר לטיפש להיעלם מהר מן האופק, ויפה דקה אחת קודם". כן, הפלא ופלא שני הגנרלים המנופחים ירדו לשוליים, הציר נפתח והפקק נמוג לו. ועכשיו בוא נעשה חשבון-נפש, לא עדיף להיות חכם וגם וותרן לפני הוויכוח, מאשר טיפש – שחושב שהוא חכם אחרי הוויכוח? – שיורד לשוליים. תחשוב על זה מר לוי".

"סיפור ענק רונלד, מיד כשיתפרסם אשלח לך אותו בפקס למנהטן".

פרי קטן – מאחורי הסיפור

מאד לא נעים לכתוב זאת, אבל ניסיוני לימדני, שהעולם גדוש ב"גנרלים" יהירים ומנופחים שעומדים על עקרונותיהם ומרסקים את חייהם וחיי קהילותיהם. יש להם ק"ן תירוצים לעמידה העיקשת שלהם על הרגליים האחוריות, וחסר לך שתייעץ להם לוותר. הם יבלעו אותך חי על עצתך המטופשת. הרי רק הם מבינים, רק הם חכמים, רק הם יודעים מה נכון לחולל לזולת.

הסיפור המתוק הזה כבש אותי בפשטותו, בהסבר הכל כך ברור, כי העקשן הגאוותן, הוא הטיפש. הוותרן – איך לא – הוא החכם.

כשלעצמי, אינני יודע אם וותרן גדול אנכי, אלא לפחות תחושה דקיקה של "גנרל מטופש" מפלחת את ישותי כשאני עומד על רגלי האחוריות עבור איזה עקרון זניח. ואם כך הסיפור פעל עלי, דיינו. 

הסיפורים באדיבותו של הסופר והעיתונאי הרב קובי לוי, מתוך סידרת ספרי "העיתונאי".

ניתן לרכוש את סדרת הספרים בהידברות שופס.

ליצירת קשר עם קובי לוי: 050-4170419.