קיבלתם פעם חיבוק מה’? עכשיו ההזדמנות

"למה שהשם ירצה בכלל להקשיב לי ולדיבורים המקוטעים והקטנוניים שלי?" עם המחשבה הזו התחלתי את הרומן הארוך שלי עם ההתבודדות.
באחת הפעמים הראשונות שבכלל דיברתי עם השם, כל הדיבור שלי היה מהוסס, מתחבט ומלא ספקות. באותו זמן התחלתי לעבוד במקום עבודה חדש. מבחוץ תפקדתי מעולה ונראיתי מלאת ביטחון עצמי, כאילו אני באמת יודעת משהו על מה שאני עושה, אבל מבפנים הייתי בהיסטריה. הרבה יותר זמן ממה שהייתי מוכנה להודות, אפילו בפני עצמי, הייתי עסוקה בציפייה שיאהבו אותי, שיעריכו אותי, שידעו שאני שווה, ושגם יגידו את זה  - לי ולאחרים.
 
זמן רב חלף, עד שלקחתי את עצמי לילה אחד, התיישבתי על הכורסה הכתומה שלי והתחלתי לדבר עם השם. סיפרתי לו שאני בודדה, סיפרתי לו כמה אני זקוקה להכרה ולהערכה, ואז התחלתי להודות על האמת, שבעצם הבעיה הזו לא התחילה עכשיו, בעבודה החדשה. האמת היא, שפתאום שמתי לב, שאני בכלל לא זוכרת מתי היו פני הדברים שונים. תחושת הרעב הנצחית הזאת, הכוססת, המאכלת: 'תראו אותי, תרצו אותי, תעטפו אותי', הייתה בי תמיד. פתאום שנאתי אותה, לא יכולתי לסבול להיות שם אפילו שנייה אחת נוספת, וצעקתי: "השם, תעזור לי! תוציא אותי משם, אהב אותי אתה, חבק אותי אתה, עזור לי לרצות את התחושה הזאת רק ממך. עייפתי מלחוש שאני נזקקת למישהו אחר זולתך". ובכיתי מאוד.
 
ואז זה הגיע. כאן אני חייבת להגיד, שבדרך כלל אני נורמלית. ודאי כל מי שכותב על התבודדות, טורח לציין זאת מפעם לפעם. (סתם מעניין, למה הדבר שהוא בעצם הדבר השפוי היחידי בעולם המטורף הזה, מצטייר משוגע ומשונה כל כך?!)
ישבתי על הכורסה בעיניים עצומות, ופתאום הרגשתי שמשהו מחבק אותי. זה היה רך כל כך ועדין כל כך, אך מוחשי עד אימה. השם בכבודו ובעצמו עטף אותי בחיבוק. זה היה אמתי כל כך, עד שהייתי בטוחה, שאם מישהו יכנס לחדר, הוא יוכל לראות זאת.
 
ישבתי כך כמה דקות. כל תא שבי, מבפנים ומבחוץ, נאהב כל כך, עד שהבכי הגדול שבכיתי הפך לבכי של התרגשות והשתאות, במידה שאי אפשר לתאר.
מאז היו לי כבר אין-ספור התבודדויות. היו פתוחות ומוארות, והיו אטומות וחסומות. כבר עברתי תקופות ארוכות של חושך ובדידות ושל ספקות על דברים רבים מספור. אבל יש מקום אחד עמוק ושלם ויודע מאוד, שאותו אף אחד בעולם לא יכול לקחת ממני. כי אל המקום שבו אני שומרת את החיבוק היקר והמתוק הזה, אין איש יודע את הדרך.
"אין לנו שום עצה, כי אם שיקבע האדם בכל יום, או על כל פנים בכל שבוע, עת להתבודד בחדרו ולהתפנות מטרדותיו ולחשוב עצות בנפשו אודות עניני אחריתו, באיזה אופן לתקן את עצמו". (תנועת המוסר חלק ג', החפץ חיים. פרק 'דמותו והליכותיו').