"לא רואים אותנו": לאחר עשרות שנות אפליה, העיוורים יוצאים למאבק הכרה בזכויותיהם

זה לא סוד, שכבר לא מעט שנים שהעיוורים בישראל מופלים מבחינה חוקתית וחברתית. קשה להיות עיוור, ועוד יותר קשה להיות עיוור בישראל כיום. מזה לא מעט שנים שהעיוורים סובלים אבל שותקים, וכעת החליטו פעילים חברתיים מטעמם להפר את השתיקה, ולהקים קול צעקה, בדמות מאבק ציבורי ראוי להכרה בזכויותיהם.

אחד הטריגרים להחלטה על המאבק, הינו יום ה-"Blinday" שצפויים לציין בקרוב בישראל, שהינו יום הזדהות עם עיוורים ולקויי ראייה. בראיון שקויים עם נציגים מטעמם באתר ,YNET  תיארו את התחושות הקשות. "אנחנו מופלים במשך עשרות שנים לעומת הנכים האחרים", מתארים הפעילים.

תאמינו או לא, אבל נכון להיום, חיים בישראל של 2016 כ-23 אלף עיוורים ובעלי לקויות ראייה, שאמנם מוכרים על ידי השירות למען העיוור במשרד הרווחה – אולם לפחות כ-15 אלף מהם(!) – אינם מוכרים בביטוח הלאומי.

החוקים המעוותים, שכבר שנים לא נידונו מחדש, מביאים לכך שאלפי עיוורים אינם מוכרים בביטוח הלאומי לקבלת קצבה והטבות נלוות, שסכומן מגיע עד אלפי שקלים לכל עיוור בחודש, ויכלו לשפר משמעותית את איכות חייהם ולסייע להם.

זאת, למרות שלפי הצהרתו של מנכ"ל הביטוח הלאומי, הפרופסור שלמה מור-יוסף, אלפים מהם מוכרים בנכות רפואית קשה של 90% ומעלה. אולם הם אינם מקבלים קצבת ניידות המגיעה להם, בסך של 2,400 שקלים, אלא רק דמי ליווי ממשרד הרווחה, שעומדים על כ-980 שקלים בלבד.

גם נתי ביאליסטוק-כהן (49), המשמש כמנכ"ל המרכז לעיוור בישראל, ארגון גג המחזיק שורה של ארגונים למען העיוור בישראל, חש היטב באפליה. ביאליסטוק-כהן מחזיק בעצמו בתעודת עיוור ומוגדר כבעל לקות ראייה קשה בעצמו. לדבריו, "המערכת לא רואה את העיוורים ממטר. לקות ראייה קשה ועיוורון פירושם מאבק יום יומי, מהדבר הקטן ביותר ועד הגדול ביותר. בכל דבר אתה צריך לעשות אקסטרה. אם זה להגיע מהבית לעבודה או לנהל עשרות עובדים. אבל המדינה חושבת משום מה שנסתדר בלי עזרה. כאילו שאנחנו סופרמנים עם כוחות על".

נוסף לכך, מתאר ביאליסטוק-כהן, כי האפליה פוגעת גם בקשישים עיוורים. "קשיש עיוור יקבל רק את מינימום קצבת הסיעוד ורק בתנאי שהוא בודד, וגם זה מבחן שלא חל על נכים שאינם עיוורים. צריך להבין שקשיש עיוור לא מצליח לצבור את הניקוד הנדרש במבחנים האלו מאחר שהם מותאמים לנכויות גפיים. אבל את המערכת זה לא מעניין".

על כך מוסיפה גם מרב הירש, סמנכ"לית המרכז, בראיון לאתר ,YNET כי הסיבה לאפליה בבעלי תעודת עיוור נובעת מכשלים היסטוריים, אשר מונעת מהם לקבל את מלוא ההכרה לה הם ראויים.  "הדרך לתקן זאת, לשיטת הממסד, הינה לדרוש המצאת מסמכים רפואיים מחדש מהמבוטחים וזאת אף שבידיהם תעודה רשמית שהנפיק משרד הרווחה. לטעמנו, הדרך לתקן עוול היסטורי זה הינה לקבל החלטה אמיצה ולהכיר בנכותו הרפואית של המחזיק בתעודת עיוור".

עוד היא מוסיפה, כי "למרות ההכרה של כל גורמי הממסד בעובדה שלעיוורים יש מגבלת ניידות קשה וחמורה, הם מודרים מהסכם הניידות שנחתם בין האוצר לבין הביטוח הלאומי. חיוני להעניק ולהחיל עליהם את ההסכם ולא ליצור להם מערך זכויות נפרד לנושא זה. נכון, נדרש אומץ וגם כסף רב, אך אין צודק מזה".

עוד יצויין, כי אמנם מדובר במאבק ראשון מסוגו עבורם, אולם עבור המדינה אין מדובר בחידוש גדול. בעבר, גם מבקר המדינה התריע על כך בדו"ח מטעמו, כאשר קבל כי "על הרשויות למצות ככל האפשר זכויותיהם של העיוורים שאינם מוכרים לביטוח הלאומי ולסייע להם בבואם למצות את זכויותיהם. כפי שנאמר 'בפני עיוור לא תשים מכשול'".
בתגובה, מחר צפויה להתקיים וועדה לביקורת המדינה אשר תדון בנושא בהרחבה.

בינתיים, מהביטוח הלאומי וממשרד הרווחה נמסר כי "בשנים האחרונות זכויות עיוורים בביטוח הלאומי הורחבו מאוד. לגבי קצבת הניידות - על פי החוק הוא חל רק על בעלי מוגבלות בגפיים התחתונות ולא חל על מוגבלויות אחרות".

עוד הוסיפו, כי "ביטוח לאומי יזם פנייה לכ-1,000 בעלי תעודות עיוור שעשויים להיות זכאים לקצבאות בסכומים גדולים יותר. בעניין זה ראוי להדגיש שקצבת נכות ניתנת גם על פי הכנסותיו של הנכה, ולכן לא כל עיוור זכאי באופן אוטומטי לקצבת נכות. כמו כן, הגוף שקבע מי זכאי להנחות ולאילו הנחות הינו המחוקק. בהקשר לגמלת הסיעוד, קשיש בודד ועיוור (מעל גיל פרישה) זכאי לכ-10 שעות סיעוד, ללא ביצוע מבחן תלות". ומה יהיה בסופו של המאבק? ימים יגידו.