לדבר עם ה’: לא עדיף כבר לקרוא תהילים?

טוב, אז באתי. אמרו לי לדבר אתך. לא יודע בכלל מי אתה. כן, בספרים כתוב עליך, אני יודע. ויש כאלה שמדברים עליך בעיניים נוצצות, כמו על חבר. אני משתגע מזה. מנין להם הוודאות? 'ודאות באה בהתבודדות', הם אומרים. אז אני מנסה. לא פעם ראשונה, אתה יודע. היו רגעים, נכון יותר שניות, שנדמה היה לי שמישהו באמת שומע. אבל מי אמר שאני לא עובד על עצמי? מדבר לקיר? עובדה ששום דבר לא קורה. עובדה או לא עובדה? אני מדבר ומדבר, אבל זה לא ממש דיבור. זה מלמול. צפצוף. אפילו לא זה. אפס אפסים. לא שומעים כלום. לא מרגישים כלום. המילים שלי כבדות, מה זה כבדות. בטון הוא נוצה לעומתן. מילים סתם. סתם גמור. ריק. מילים בלי לב, בלי כנפיים, מילים עם אבנים ברגליים.
 
ריק לי. מר לי. קר לי. מיותר לי. מגרד לי. מעצבן לי. אין לי שום חשק להמשיך לדבר אליך. איזה טעם יש לזה? זה מה שאמור לקרב אותי אליך? השכל שלי מתנגד. הלב שלי מתנגד. הגוף שלי מתנגד. המתנגדים מתנגדים. מה יצא לי מזה? אבא, תגיד לי. מנין אני אמור לקבל כוח, אם גם אתה סוגר לי את השערים? בשביל מה? בשביל מי? בשביל הפרוטוקול? כי "צריך"? לא רוצה ככה. רוצה בכיף, בפתוח, באור. מה זה החושך הזה? מה זה הטמטום הזה? מי צריך את המילים היבשות האלה? אני לא משעמם אותך, תגיד לי?
 
גישושים. קשקושים. תראה, לפחות יצא לי חרוז. אולי זה אומר שיש בי איזו השראה. אני לא ציני. אני רק מנסה לעודד את עצמי. לעצמי. בעצמי. מי זה העצמי הזה בכלל? רבי נתן אומר שגם ילד מקשקש לאבא שלו, ואבא מבין. אבא מבין? אני רק ילד, אפילו לא ילד. תינוק שזוחל. ממלמל. א ב א.
 
א ב א !!!!
 
לא חבל על הזמן? יכולתי לעשות דברים מועילים יותר בשעה הזאת. ללמוד, להגיד תהילים, לנוח, לאכול משהו. איזה מין דבר זה – התבודדות. זה נקרא בכלל התבודדות? נמאס לי. נמאס לי. נמאס לי. די, באמת נמאס לי. אולי אני סתם עושה לך חור בראש?
 
טוב, אני אשתוק.
 
...נרדמתי.
 
העסק הזה לא זז לשום מקום. סתום. אטום. חתום. חלול. מיותר. מנוכר. לא תורם לי כלום כל הסיפור הזה. אני לא מרגיש כלום. אבל אתה יודע מה? זה לא יעזור לך. לא תגרש אותי בצורה כזאת. אני אמשיך להאמין בך ולחפש אותך. אני מבין שלא מגיע לי כלום. זה בגללי. לא בגללך. עם כוח, בלי כוח, אני אמשיך לבוא ולנסות. אני כן מאמין שיש לזה ערך בכל מקרה. אני מאמין לרבי נחמן. הוא הציל לי את החיים. לא יכול להיות שהחושך הזה בנשמה הוא סוף הדרך. רבי נחמן אמר לא להתייאש, אז אני לא אתייאש. אפילו שלא קורה כלום. עצם העובדה שאני מנסה, זה טוב. ככה הוא אמר, לא?
"תמה היה רבי ישראל מאיר איך הבריות אינם מרגישים את השם, ואינם מנצלים את קרבתו אליהם. כמה מאושר האדם שיש לו אפשרות לדבר עם האלוקים, לפנות אליו בכל בקשותיו ולתנות לפניו כל לבו" (תנועת המוסר חלק ג', פרק 'דמותו והליכותיו').

הרב יצחק פנגר בתובנה מפתיעה שתעורר אותנו היטב לקראת ראש השנה: