האמא נותרה בחיים, כל זמן שהילדים ניזקקו לה ולחינוכה

"כי ידעתיו למען אשר יצוה את בניו ואת ביתו אחריו ושמרו דרך ה' לעשות צדקה ומשפט למען הביא ה' על אברהם את אשר דבר עליו" (י"ח י"ט)
 
התפרסם לאחרונה סיפור מדהים ומסמר-שער שאירע במשפחה מצויינת לשם ולתפארת, וביקשו ממני שאסביר פישרו של דבר. אני מתאר את פרטי הסיפור בקצרה, למרות שבמקור הם הובאו הרבה יותר בארוכה. מתוך בירורים נודע ששרשיו של הסיפור הם אמיתיים והשתלשלות הדברים אכן התרחשה במציאות.
המדובר היה במשפחה עם ילדים רבים בלעה"ר, והבת הבכירה שהיתה מיוחדת במעלותיה - והוצעו לה שידוכים מובחרים עם משפחות של תורה וחסד - סירבה, להפתעת הוריה, לבוא בברית הנישואין. בתחילה נימקה את סירובה בכך שעוד לא סיימה ללמוד בסמינר, אך גם לאחר מכן - כאשר תמו כל הלימודים וההשתלמויות - המשיכה בהתנגדותה לשמוע הצעות שידוכין.
לא היה סוף ל'הסברים' שבפיה על סירובה להתחתן. פעם אמרה שהיא עדיין אינה מושלמת במידות, ופעם הסבירה שאינה מרגישה את עצמה כשירה לבניית בית יהודי, וכו' וכו'.
 

כל האחים והאחיות נישאו

לכשהגיעה הבת השנייה במשפחה לגיל שידוכין, פנתה הבת הגדולה להוריה וביקשה מהם שלא יתחשבו בה אלא ישיאו קודם את אחותה. וכך אכן היה. הבת הצעירה נישאה לבן תורה חשוב, בעוד הבכירה יושבת וממתינה...
המעשה חזר על עצמו עם הבת השנייה, ואחר כך עם האח, ובינתיים נישאו כל הבנים והבנות, הקימו משפחות לתפארת, ורק הבת הגדולה מסרבת לשמוע הצעות, וגורמת בכך להוריה צער רב. כל המכתבים והפניות שהגיעו אליה, גם מרבנים וגדולי תורה, שצערם של ההורים נגע לליבם, הושבו ריקם.
בהגיעה לגיל שלושים ושתים ושערות שיבה החלו להיראות בה, ניגשה אליה אימה וכשהיא מתייפחת בבכי מר אמרה:
"הלא זוכרת את שכאשר ניתקפתי לפנים שנים רבות במחלה קשה, ביקרתי אצל אחד מגדולי הדור והוא בירכני שאבריא ממחלתי ואזכה להשיא את כל ילדיי. והנה, בסירובך להינשא ולהקים בית בישראל, את גורמת לי צער איום ונורא, עד שהנני מרגישה שטוב מותי מחיי... הלא תיאותי לי אך הפעם ותסכימי לשמח אותנו"...
 

המילים האחרונות

כיוון ששמעה הבת את המילים 'טוב מותי מחיי', הסכימה סוף סוף להינשא. הקב"ה עזר לה למצוא את זיווגה המתאים, בחור מצויין בן שלושים וארבע, שגם הוא התעכב משום מה בשידוכיו. אבל, גם בחתונתה, כאשר הכל היו שמחים ומאושרים, היו פניה של הבת-הכלה עצובים-מה, ואיש לא ידע על מה ולמה.
הכלה עצמה הרגיעה את בעלה-החתן בהבטיחה שתהא נאמנה לו כל החיים, ואין לכך כל קשר לסיבת עצבונה.
"זה היום המאושר בחיי", אמרה האם בהכניסה את הבת המבוגרת לחופתה. ואלה היו גם המילים האחרונות בחייה. זמן קצר מאוד לאחר החופה שבקה האמא חיים לכל חי והלכה לעולמה, לתדהמת כל בני המשפחה.
בימי ה'שבעה' הסבירה הבת הגדולה את סירובה להינשא ב... ברכתו של אותו צדיק שבירך את האמא, בימי מחלתה, שתזכה להשיא את כל ילדיה. "אני הבינותי מדבריו, אמרה הבת, שלאחר שאמא תשיא את כל הילדים היא תעזוב את העולם, ולכן ניסיתי לעכב את הפטירה בכך שלא אנשא, וכל עוד שלא אבוא בברית הנישואין הרי אימי תישאר בחיים...
"אבל ברגע שהיא אמרה שבמצב כזה טוב מותה מחייה, הרי שאין לי כבר כל סיבה שלא להינשא"...
 

הזכות להישאר בחיים

ההסבר שלי להשתלשלות האירועים הוא כדלהלן:
רש"י בפרשת בראשית, פרק א' פסוק י"א, מסביר שהאדמה שלא עשתה ציוויו של מקום היתה אמורה להתקלל מיד, אלא שהקב"ה המתין לה עד שיתקלל האדם ואז נתאררה אף היא.
ומקשה החתם סופר: אם היתה מזומנת האדמה להתקלל לפני כן, מדוע המתין לה הקב"ה עד היום שבו יקולל האדם? ומתרץ, שלפעמים יש גזר דין על אדם מסויים אבל בשמים ממתינים עם ביצועו כדי לא לפגוע באנשים הסמוכים על שלחנו. ברגע שגם אלה חטאו, וגם להם מגיע עונש, אזי מממשים את גזר הדין על הראשון, שהרי אין כבר כל סיבה לעכב את הביצוע.
כשנתקללה האדמה, אי אפשר היה לבצע מיד את גזר הדין כיוון שהאדם היה סמוך על שלחנה, וזקוק לה, אבל משחטא האדם נתקללה אף היא.
וזה גם ההסבר שלי לסיפור הנ"ל. בעת מחלתה של אותה אמא ניגזר עליה להיפטר מן העולם מסיבה כלשהי, או שבאמת נסתיימו מספר ימיה, אבל כשהגיעה אל הצדיק ההוא וביקשה את ברכתו, החליטו בשמים להשאירה בחיים מפני שהיא מחנכת את ילדיה כראוי ומגדלת אותם לתורה ולמצוות, וכיוון שהם זקוקים לה אי אפשר לקחתה מן העולם.
 

נעשה מאמץ שהילדים יזדקקו לנו

זו באמת היתה הכוונה בברכת הצדיק ש'את תבריאי ותזכי להשיא את כל ילדייך', שכן עד אז הם יזדקקו לך ולחינוכך. הבת הגדולה שהיתה עם אימה בביקורה אצל הצדיק קלטה את הדברים בצורה נכונה והבינה שברגע שאימה תשיא את כל ילדיה היא תיפטר מן העולם ולכן ביקשה לדחות את גזר הדין, אבל ברגע שהאמא אמרה שטוב מותה מחייה, לא היתה לה כבר כל ברירה אחרת אלא להינשא.
לאחרונה שומעים מיקרים נוראיים של אנשים צעירים העוזבים את העולם בפתאומיות לאחר שהשיאו בן או בת ומותירים אחריהם יתומים רבים ומשפחה מיוסרת. מוסר ההשכל שלנו מהסיפור הנורא הוא שככל שנתאמץ בחינוך הילדים שלנו והילדים יזדקקו לנו יותר, כך תהא לנו זכות להישאר בחיים, עד מאה ועשרים שנה.