הכובעים לא נמכרו, אבל המרגלית שנתגלתה בעגלה פירנסה את כל בני הבית

"לעשות צדקה ומשפט" (י"ח י"ט)
 
צריך לדעת שגם כאשר יש לאדם זכויות ובשמים יצא פסק הדין להושיעו מצרותיו, הרי שבדרך כלל לא תבוא הישועה על האדם אלא אם כן יקיים מצווה ויוכיח שהוא עומד בנסיון.
בעיירה שבה נולדתי בפולין התרחש מעשה מופלא, וסבי היה מספר זאת פעמים רבות כדי לחזק בליבותינו את האמונה הטהורה בבורא עולם.
ידוע-ידעו כל עניי העיירה ונצרכיה שכאשר ידפקו על דלתו של יהודי פלוני יכניס האיש ההוא את מלוא חופנו בסל המטבעות שלו וכל מה שיעלה בידו יימסר לאותו אביון. כך נהג בקביעות עם כל נכא-רוח שעמד על סף ביתו ופשט ידו לצדקה. ויהי הדבר לפלא. מה ראה על ככה לפזר את כספו לצדקה הרבה יותר ממה שנתחייב על פי דין?
הלכו אנשי העיירה לברר את סיבת הדבר, ומצאו שמעשה שהיה כך היה:
היהודי ההוא היה איש תם וישר-דרך שניקלע לבעיות קשות בפרנסת ביתו. בעצת אשתו הגיע אל אחד האדמו"רים וביקש עצה וישועה. הרבי אמר לו שישלח ידו במסחר, וייצא לשוק על מנת למכור את סחורתו.
"במה הרבי מציע לי לעסוק"? - שאל היהודי. "במסחר בכובעים", השיב הרבי.         
 

אף כובע לא נימכר

ללא אומר ודברים אסף היהודי התם את שארית כספו, מכר כל מטלטליו ורכש כובעים רבים ושכר עגלה שתסיעו ליריד השוק הגדול על מנת שיוכל למכור את הסחורה.
עומד מיודענו בשוק עם כובעיו, ואין איש מתעניין בסחורתו. כך עוברת שעה ועוד שעה, וכל הכובעים עדיין ברשותו. אגורה אחת לא ניכנסה לכיסו.
בהגיע זמן מנחה עזב האיש את כל כובעיו במקומם ואץ-רץ לחפש לו מניין לתפילה. בשובו אל הדוכן עם הכובעים גילה שהגשם שירד זה עתה הרטיב את כל הסחורה בצורה כזו שאי אפשר כבר למכור ולו כובע אחד. גם עגלה לנסוע לביתו לא מצא, כי הרוכלים כבר פנו איש איש לביתו.
בלית ברירה, וביודעו שאין לו מה לחפש ביריד, שֵׂרֵך את דרכו לפרשת דרכים על מנת למצוא עגלה שתסיעהו לביתו וכשניזכר בעולליו הממתינים לו בבית, והוא חוזר בידיים ריקניות, נקשו שיניו זו לזו.
 

הארנק של הגוי נאבד

בעודו ניצב בפרשת הדרכים נישמעת לפתע קריאה של גוי המבקש לראות את הסחורה המוצעת למכירה. הגוי חיטט בין הכובעים עד שאחד מכובעי הפרווה מצא חן בעיניו וביקש לקנותו. בעודו מושיט את היד לכיסו כדי לשלם את הכסף ליהודי, נידהם להיווכח שהארנק לא נמצא במקום, וכניראה אבד או ניגנב ממנו.
לאחר שחיפש וחיפש ולא מצא את הארנק, ביקש מהיהודי שימתין לו עד שיילך לביתו ויביא עימו את הכסף. מיודענו הינהן בראשו לאות הסכמה, אך הודיע לגוי מראש שהוא ממתין לו רק עד שתבוא עגלה הנוסעת לעירו.
זמן ההמתנה התארך והגוי לא חזר. בינתיים הגיעה העגלה המיוחלת והיהודי נסע לביתו.
בהיכנסו הביתה החל לפרוק בבושת פנים את מטען הכובעים מהעגלה. והנה, משהרים את אחד הכובעים, הוא מגלה ... ארנק. האשה פותחת אותו ומתוכו מנצנצת מרגלית יקרה. בעל הבית מרים את האבן ומפיו פורצת זעקת שמחה. בידיו היה אוצר ענק ששוויו הון תועפות וממנו אפשר להתפרנס במשך שנים רבות.
 

הכל בזכות המצווה

מה התברר?
ברגע שהגוי התכופף כדי לחפש את הכובע המתאים לו, נפל הארנק עם המרגלית הטובה מכיסו. במקרה זה לא חלה על היהודי מצוות השבת אבידה גם מצד קידוש ה' כיוון שלא ידע מי הוא הגוי. ברכתו של הרבי התקיימה במלואה.
מה שברור הוא שאם לא היה היהודי מתאמץ ללכת לתפילת מנחה בעיצומו של היריד, לא היתה מזדמנת לפניו מציאה שכזו, שכן אז לא היו הכובעים מתרטבים והוא היה נישאר בשוק עד סוף היום, מצליח למכור כמה כובעים, ושב לביתו עם כמה אגורות, ותו לא.
ידע יהודי זה להעריך ולהוקיר את החסד הגדול שעשה עימו האלוקים, ולאחר שהתעשר היה מחלק צדקה ביד נדיבה וכל עני שהתדפק על דלת ביתו קיבל מלוא חופניים מטבעות כסף.