האם האמונה שלכם עוצרת בכיס?

ומעשה נוסף בעניין וויתור על צוואה.
סיפר לנו אברך מופלג שביום בהיר אחד קיבל הזמנה להגיע למשרד עורכי דין בתל אביב. ארשת של תמהון עלתה על פניו של האברך בשעה שהתבונן במכתב. "מה לי ולעורך דין", התפלא.
הפליאה גדלה שבעתיים כאשר התברר לו, בבואו למשרד, שהמדובר בירושה שהועברה אליו על ידי קשישה שניפטרה לא מזמן. "הנה הצ'ק לפניך. רק תחתום לי שקיבלת אותו ואתה יכול ללכת לביתך", אמר עורך הדין שטיפל בצוואה.
האברך הביט חליפות בצ'ק ובצוואה, ולא הצליח להיזכר במי מדובר. מי היא הניפטרת שהואילה ברוב טובה להשאיר לו סכום כסף כה מכובד שיסייע לו בנישואי ילדיו שהגיעו לפירקם.
רק לאחר דקות ארוכות עלה בידו להיזכר בפרטיה של הקשישה. היתה זו אשה ערירית שלא היו לה עימו קשרי משפחה. היא הכירה אותו בתוקף ידידותה עם הוריו, וכיוון שלא היו לה קרובים החליטה להעביר את הכסף לאברך זה שהינו אחד מאברכיה החשובים של עירנו בני ברק.
 
 מה אנחנו היינו עושים?
"ברגע הראשון מאוד שמחתי על הבשורה וכמעט שעמדתי לברך את הברכה הראויה למעמד שכזה", מספר לנו האברך. "אך ברגע שלאחר מכן עלו במוחי אי-אלו ספקות באשר לכשרותה של הצוואה והאם היא נעשתה לפי כל כללי ההלכה המקובלת מדור דור".
נעצור כאן לרגע ונהרהר בקול.
האברך לא היה בטוח שאכן יש כאן בעייה אמיתית. הוא לא למד מעודו הלכות מתנה וירושה ואינו בקי בפרטיהן. ובכל אופן התעוררו בליבו ספקות כלשהם, הגם שהספקות עצמם לא היו ברורים לו. ייתכן שיש בעייה בנטילת הכסף וייתכן שלא.
האם כל אחד מאתנו היה הולך לשאול דעת תורה בעניין? אולי באמת אין כל בעייה בנטילת הכסף? ואם כן מדוע להכניס את עצמי למצב שבו אצטרך לוותר על סכום הכסף הגדול המונח עתה לפניי על השלחן?
ברגע זה צצים לפתע כל המחשבות הטובות בדבר נתינת צדקה ומעשר כספים. בכסף זה, לכשיגיע לידי, אצליח לפרנס משפחות רבות, ואם כן מדוע להתלבט כל כך הרבה? הרי ייתכן שכל הספקות העולים במוחי אינם נכונים, ואם אבוא עתה לפני רב ומורה הוראה הוא עוד יתמה עליי על מה ולמה ראיתי לנכון לשאול שאלות?
 
נסיונות שכנוע
כל הצדדים הללו לא עלו עתה במוחו של האברך. הוא החליט להשאיר בינתיים את הכסף בתל אביב ולגשת אל הגר"י סילמן כדי להיות בטוח שהכל 'גלאט'.
עורך הדין עמד משתומם וניפעם למול המחזה הניגלה לנגד עיניו. "מעודי לא קרה לי כדבר הזה, שאציג לפני בן-אדם צ'ק בסכום כסף כה גדול, אודיע לו שהכסף הועבר אליו, והוא יסרב ליטלו בשיוויון נפש", אמר.
המשפטן מנסה לשכנע את האברך היקר לקחת את הצ'ק ולחתום על טופס שהכסף הגיע ליעדו, אבל האברך, שחונך מנעוריו על ברכי התורה וההלכה הצרופה, סירב בתוקף. "ייתכן שהכסף אינו שייך לי ואיך אעז לנגוע בו"? אמר בגאווה יהודית.
"מה הפירוש שהכסף אינו שייך לך? הרי האשה הזו כתבה צוואה בהיותה בחיי-חיותה וגם העמידה עדים כשרים על כך שהעידו שהיא עשתה זאת בצלילות הדעת גמורה, ואיך אתה אומר שהכסף לא שייך לך? מדוע? מאיזו סיבה"? - שאל עורך הדין בפליאה רבתי.
והאברך בשלו. "לא מספיק שהניפטרת תרצה להעביר הכסף אליי. גם הקב"ה צריך להסכים לכך, ועד שלא אהיה בטוח שגם הוא הסכים, לא אגע בכסף".
החששות התאמתו כאשר בא האברך אל הגר"י סילמן ושטח לפניו את העניין. הגרי"ס הורה לו לברר האם עשו קניין בצוואה, וכשחזר לתל אביב השיב עורך הדין בשלילה. במקרה כזה, אמר הרב, הדין הוא שהירושה אינה עוברת אל האברך, שאינו קרוב משפחה, אלא חוזרת אל היורשים.
ובמלים אחרות. יש ביד המוריש אפשרות להעביר את כספו למי שירצה, אולם כל זאת בתנאי שהצוואה נעשתה כדין תורה, אולם אם הדבר לא נעשה כך, חוזרת הצוואה ליורשים. למרות שבמקרה שלפנינו לא ידוע היכן היורשים, אבל כיוון שאין איש בישראל שלא יהיו לו יורשים, "הרי שאסור לך להשתמש בכסף", אמר הגר"י סילמן, ששלח את האברך גם אל הגר"ש רוזנברג וגם הוא לא מצא כל היתר.
 
שומר אבידה
"האם מותר לי לפתוח גמ"ח בסכום הכסף הזה"? שאל האברך את הגר"י סילמן.
"האם מותר לך לפתוח גמ"ח בכסף שאינו שלך"? החזירוֹ הגרי"ס.
הרבנים פסקו שלא די שאסור לקחת את הכסף אלא האברך מקבל מעתה דין של שומר אבידה, ומחובתו לפתוח 'חשבון דולרי' כדי לשמור על ערך הכסף, עד שתתברר זהותם של הקרובים.
מרתקת במיוחד היתה תגובתו של האברך.
"אני רוצה לומר לך שלא היה קשה לי לקבל את פסק ההלכה. ברגע שידעתי שהכסף אינו שלי, לא היתה בליבי חלילה כל נקיפת מצפון על השאלה שהצגתי בפני הרבנים. אדרבה ואדרבה, פיעמו בקרבי רגשות שבח והודייה לא-ל נורא עלילה שהצילני מעוון גזל".
 
עד שזה מגיע לכיס
הנהגתו של האדם בענייני ממון וכספים מלמדת הרבה על תוקף האמונה שלו בבורא עולם והאם מידת הבטחון המקננת בקירבו היא ברת תוקף, או שמא הכל נכון, שריר וקיים, עד שזה מגיע לכיס, עד שזה מגיע אליי.
יהודי היודע שהכסף והממון שניגזרו לו מן שמיא, יגיעו אליו בכל מקרה, ייקל לו ללכת בדרך הכשרה והמהודרת ביותר. אם יתעורר בליבו ולו הספק הקל ביותר באשר לכשרות הממון, הוא לא ירגיש קושי מיוחד בוויתור על סכומי הכסף, גם אם אלה יהיו גדולים ומפתים במיוחד.
הלא אין זה קרוי וויתור! וכי יש בכוחו של אדם לוותר על דבר שאינו שלו?! מי שחי באמונה צרופה שכזו, והדברים ברורים אצלו כביעא בכותחא, זוכה לעבור את כל חייו בשלווה ובמנוחה, ביודעו שכשם שאסור לו בשום פנים ואופן לגזול דבר המשתייך לאדם אחר, כך איש לא יצליח לגזול ממנו את שניגזר עליו.
היש חיים יותר רגועים מזה?
מאותה סיבה ברור שאדם לא צריך להתאמץ כל כך בעבודתו ולהשקיע בה את מירב זמנו ומרצו. אם הוא עושה השתדלות קלה למען פרנסתו, הרי שדרך ערוץ זה ייתן לו הקב"ה כל מה שגזר עליו בראש השנה.
במצב שכזה, יהיה לאדם הרבה יותר פנאי לשיעורי התורה ויוכל להתמסר ביתר שאת וביתר עוז לעבודת הקודש שלו ולחינוך הילדים שחננו האלוקים.
 
אי אפשר שלא לקנא בו
אם נתבונן בנעשה סביבנו, נבחין על אתר בהבדל התהומי בין אופי החיים שמסגל לעצמו יהודי בעל אמונה ובין אלה המתרוצצים כל הזמן סביב הכסף. המאמין באמונה תמימה שהכל בידי שמים ומידת מעורבותו בעסקים לא תעלה ולא תוריד, זוכה לעבור את חייו בשלווה שכזו שאי אפשר שלא לקנא בו.
רק הוא יודע את מנוחת החיים; רק הוא עובד את בוראו מתוך צלילות הדעת; רק הוא יודע להבדיל בין אור לחושך. הכסף אינו מעוור את עיניו. הוא משכנע את עצמו באמונה פשוטה, כפי שחיו אבותינו ואבות אבותינו, שאם הקב"ה גזר עליי בראש השנה שארוויח כך וכך כסף, הרי אין כל אפשרות שבעולם שאכניס לכיסי אגורה אחת יותר, ואם יקרה שארוויח יותר - יש להקב"ה די אמצעים כיצד להוציא ממני את היתרה. כאן תתקלקל מכונת הכביסה ושם יהיו טיפולי שיניים במחירים גבוהים, וכדי לא לפתוח פה לשטן לא נזכיר ענייני מחלות הכרוכים בטיפולים בחו"ל, ה' ישמרנו.
אדם שאינו מאמין יאמר לעצמו: אם לא הייתי עובד כיצד היתה לי אפשרות לממן את התיקון במכונת הכביסה?… ואינו יודע ואינו מבין שההיפך הוא הנכון. אם לא היה מרוויח יותר ממה שניגזר לו, לא היתה מתקלקלת המכונה ולא היה ניזקק לטיפולי שיניים.
 
לוותר על הכל
ואם דיברנו על הכלל שאין אדם נוגע במה שמוכן לחבירו כמלוא הנימה, וממילא אם אינני לוקח מה שלא שייך לי אין זה נחשב כוויתור, הבה ונישמע פירוש יפה על אחד הפסוקים הידועים בתנ"ך (שמואל ב', פרק א' פסוק כ"ו) העוסק אף הוא באותו עקרון ושבו אומר דוד המלך ליהונתן בנו של שאול "נפלאתה אהבתך לי מאהבת נשים". פירוש ניפלא על פסוק זה שמענו בדרשתו של הרה"ג ר' שלמה לוונשטיין שהביא את הרמ"ע מפאנו המפרש את הפסוק שלא כפי המקובל.
בנוהג שבעולם, כאשר אדם עולה לשלטון הוא מוכן למסור לאוהבו תפקיד בכיר בממשלתו, אבל לא את כס ראש הממשלה עצמו. יהונתן, בנו של שאול, וויתר לדוד על כס המלוכה עצמו, ולכן אמר לו דוד 'נפלאתה אהבתך לי', יש באהבתך זו משהו מיוחד שאי אפשר למצוא אצל אנשים אחרים. אבל הוא ממשיך ואומר לו שאת התכונה הזו למדת מ'אהבת נשים', היא רחל סבתך, שמסרה את הסימנים ללאה והעבירה לה את כל הכבוד והיקר שהיה מגיע לה.
למדנו מכאן, עכ"פ, שיש מושגים כאלה בעם ישראל, שאדם מוכן לוותר לרעהו גם על הדבר החשוב ביותר שהגיע כבר לחלקו-הוא, וזו היתה גם זכותה של רחל ולכן אמר לה ה' שבזכות זו שמסרה את סימניה ללאה יגאל את עם ישראל מהגלות.
 
היורש וויתר כהוראת הרב
ולסיום, מעשה נוסף עם אותו אברך שבו פתחנו.
"כדי להמחיש בפני הקוראים את האמונה השלימה שצריכה להיות לאדם בענייני ממון, אספר עוד שלאחר המעשה ההוא שלא לקחתי את כספי הצוואה, הגיעה אליי ירושה אחרת ושם נעשה כבר הכל כדת וכדין, אבל הגר"י סילמן הורה לי - ולא אפרט בדיוק את העניין - שרק אם אחד היורשים יאמר שהוא מוותר על הסכום, יהיה מותר לי לקחת את הכסף.
"בדרך הטבע לא היתה כל סיבה שבעולם שהוא יוותר על מה שמגיע לו, אבל בהגיעי אליו כהוראת הרב נדהמתי לשמוע שהוא מוחל על הכל בלב שלם ואין לו כל תביעה", מסיים האברך.
עוד ראייה מוחצת שאין אדם נוגע במוכן לחבירו כמלוא נימה. אחרי סיפור כזה צריך להתחזק ולעודד את עצמנו ואת הסובבים אותנו לצעוד בדרך החיים האחרת, זו הרצופה באמונה ובבטחון בהשי"ת.