"צלצלה אלי אישה וסיפרה: הרבנית, אני חולה וימיי ספורים. מה עושים?"

הגענו לפרשה שזורקת אותנו קדימה, לתשעה באב. אני קוראת לה "ארוכה הדרך הביתה", מפני שלכאורה, ממצרים לארץ ישראל ישנו מרחק של 11 יום והנה, בגלל חטא המרגלים וחטא המְּגַגְלִים, הדרך אורכת ארבעים שנה. ולמעשה, הרבה יותר מזה: כבר אלפי שנים אנחנו בדרך הביתה. הכל בגלל אותו לילה נורא. וַיִּבְכּוּ הָעָם בַּלַּיְלָה הַהוּא: "אֶרֶץ אֹכֶלֶת יוֹשְׁבֶיהָ!"[1] עד היום, אלפי שנים אנחנו בדרך הביתה, אל בית המקדש, ועוד לא הגענו.
"שלח" היא, לכאורה, הפרשה האיומה ביותר, פרשת חורבן, אבל זו פרשה עם בשורה נפלאה, מפני שכשיודעים את סיבות החורבן, יודעים גם את אפשרות התיקון והבניין.
והפרשה הזו היא ההתגברות על הפחד של כל כך הרבה נשים: שמא אני לעולם לא אגיע הביתה? אני מדברת על רווקוֹת וגם על נשואות שמרגישות שהבית על כרעי תרנגולת, על מים רבים. מתי כבר יהיה לי בית שקט ושמח ורגוע ומלא תורה? כמה זה מפחיד, כל כך מפחיד. והפרשה הזו היא פרשת הפחד.
ועם ישראל מתמלא פחד מפני הקמת משפחה. זו הרי הארץ המובטחת, להקים משפחה. זו ארץ חדשה שאת לא מכירה והילדים הם "יְלִידֵי הָעֲנָק", בפרט בחופש הגדול. כשמסתיימת שנת הלימודים, למעשה נגמר החופש להם ממך ולך מהם והתחיל הגדול; את צריכה לגדול והם צריכים לגדול. מה עושים איתם? הצילו, כל יום הוא ארץ חדשה. כל יום – להעסיק אותם, לבשל להם אוכל שישביע אותם, לקחת אותם, להחזיר אותם.
אז מה יהיה עם הפחד?
השבוע טלפנה אלי אישה מארצות הברית. סיפרה שהיא בשנות ה-30 המוקדמות לחייה, חולה במחלה הרעה הזו ואי אפשר להוציא את הגידול, כי התאים של המחלה מפוזרים בכל חלקי המוח. והיא נמצאת לכמה שעות בארץ, במלון וולדורף ורוצה שאני אבוא לחזק אותה.
אני נכנסת למלון. רואה אותה מרחוק עם עיניים כאלה מצפּות ומה כבר יש לי להגיד לה? איזה אשת בשורה אני? ואז היא מראה לי את הידיים שלה, את ידיה שאזלו, את אוזלת הידיים שלה. ידיים יפות ומטופחות. איזה טבעות. והיא בקושי מזיזה אותן.
"ימימה, תראי", היא אומרת לי. "באלה הידיים עוד לא בניתי, עוד לא גידלתי, עוד לא עשיתי, עוד לא בר-מצוות לילדים אפילו! לא מצליחה כלום. הכל בקושי".
ואני מוצאת את עצמי אומרת לה: "תקשיבי, בכל יום מעכשיו את אומרת את מזמור 'אשת חיל', כי זה המזמור שהכי מלא "כפיה"-"ידיה": וַתַּעַשׂ בְּחֵפֶץ כַּפֶּיהָ / מִפְּרִי כַפֶּיהָ / יַדֶיהָ שִׁלְּחָה / וְכַפֶּיהָ תָּמְכוּ / כַּפָּהּ פָּרְשָׂה / תְּנוּ לָהּ מִפְּרִי יָדֶיהָ.[2]
בנוסף, את מתחילה להגיד: 'אין עוד מלבדו. אין עוד מלבדו' (זה היה ביום ראשון, ביארצייט של ר' חיים מוולוז'ין וזו סגולה שהוא טבע).
ולבסוף. בפרשה שלנו יש מצווה: הפרשת חלה. תפרישי חלה ותגידי: 'ריבונו של עולם, תראה איזה בצק מסכן. האצבעות שנתת לי כל כך חלשות. אתה לא מצטער? ראה איזו חלה-חולה!'"
ואני וראה את קומתה מזדקפת. "תודה רבה, הרבנית". ואני יוצאת משם ותוהה: ימימה, מה בדיוק נתת לה? תראי את הבדיקות, איזה זוועה. האישה הזו גוססת ואת מגיעה עם עצה של "תגידי אין עוד מלבדו, 'אשת חיל' ותפרישי חלה"? מה זה הדברים האלה??"
אומרת הפרשה: ברגעים של פחד מצמית, אל תתעסקי עם השׂכל, אישה. כי ההיגיון והרציונל יפילו אותך ("תראי מה אומרות הבדיקות / מה אומר המינוס בבנק / מה אומר המאבחן על הילד שלך"). עזבי את השכל עכשיו, את חייבת. הפרשה פותחת במילים "שְׁלַח לְךָ אֲנָשִׁים" ובעל הטורים כותב: סופי תיבות חכ"ם.[3] הם היו סוּפּר-חכמים, המרגלים. הם אבחנו נכון; זו ארץ שאי אפשר לכבוש, אמאל'ה. אבל החוכמה תפיל אתכם! את הפחד הנורא תמירו ביראה של אנשים פשוטים, כמעט פרימיטיביים. הרי ה' איתגר אותך מול הפחד הגדול הזה, נכון? אז תעמדי מולו ותגידי: "אני אעשה את זה, וה', רק שלא אעשה בושות. שלא נבוש, לא נכלם, שלא נכשל". "שלא" – ראשי תיבות "שלח לך אנשים" – סופי תיבות "חכ"ם". אבל רֵאשִׁית חָכְמָה – יִרְאַת ה'. יראה פשוטה. של אנשים פשוטים ואז, שֵׂכֶל טוֹב לְכָל עֹשֵׂיהֶם. [4]
לכן הפרשה הזאת מלאה בסגולות:
1. הפרשת חלה – רֵאשִׁית עֲרִסֹתֵכֶם חַלָּה תָּרִימוּ תְרוּמָה.[5]מה נהיה בעולם מהפרשות חלה? כולם מפרישים ומפרישות: הפרשתי חלה ונושעתי.
2. שינוי שם – "הרבנית, אנחנו מתאימים? לי קוראים ז'ורז'ט, לו קוראים ז'וז'ו, אולי בשמות אין התאמה?"
וַיִּקְרָא מֹשֶׁה לְהוֹשֵׁעַ בִּן נוּן – יְהוֹשֻׁעַ.[6] משה מחליף לו את השם ואומר: "עכשיו יהיה טוב. י-ה יושיעך מעצת מרגלים".[7]
3. השתטחות על קברי צדיקים. כלב, בעיצומה של פעולת הריגול החשאית, אומר ליחידה החשאית של המרגלים: "אה, רגע, יש פה כמה קברים. אני הולך להשתטח במערת המכפלה". ואת, מה את נוסעת לליז'נסק? משלמת 1000$ על טיסה ואז הולכת לצדיק שנפטר להגיד לו "תעזור לי לכסות את המינוס". אהבלה – קחי את ה-1000$ ושימי במינוס. מה את משתטחת על קברי צדיקים?!
4. פתיל תכלת – הפתיל הזה בציצית, וּרְאִיתֶם אֹתוֹ – וּזְכַרְתֶּם אֶת כָּל מִצְוֹת ה'.[8] אבל איך בדיוק יכול מקבץ חוטים שקשורים ביחד, להזכיר משהו?
מה זה הדברים האלה?
אומר הרבי מפיאסצנא לחסידיו המסכנים בשואה:  למה כלב אומר לעם ישראל המבוהל "עָלֹה נַעֲלֶה [...] יָכוֹל נוּכַל"?
ויבינו נא: המרגלים, דברים של טעם ושכל אמרו, כי עַז העם והערים בצורות. ולמה לא התווכח עמם כלב לסתור את שכלם, רק סתם אמר: "עלה נעלה?"
כי כך צריכה להיות אמונת איש הישראלי. לא רק כשרואה דרך לישועתו; גם כשעל פי שכל, אינו רואה חס ושלום שום מוצַא, יתחזק באמונתו ובטחונו ואדרבה, בשעה כזו של פחד, טוב שלא יתעקש למצוא איזה שכל על פי דרך הטבע, כי חס ושלום אם לא ימצא, אז חס ושלום תוכל אמונתו להיפגם.[9]
זו חתיכת גאונות. כל הזמן אומרים לי: "הרבנית, את נותנת להן סגולות, ואז זה לא מתקיים ואז הן יעזבו את האמונה". אבל עוד לא ראיתי מישהי שעזבה את האמונה בגלל סגולה ולעומת זאת, ראיתי גם ראיתי את שְׁכוֹל השׂכל. ראיתי נערים ונערות שגוּדלו על שכל-שכל-שכל ואיש לא נתן להם אחיזה במה שמעבר לשכל; בַּאמונה. הרי אם אני נותנת סגולה והיא לא תפעל, מה תגידי? "כולה ימימה מזרחי, כולה סגולה". אבל "אם הרופא אמר / העו"ד אמר / יועץ הנישואין אמר"... עכשיו צריך להגיד: "הכל אמת". כך אומר ה"אש קודש". עַז העם, כֵּנים הדברים שהערים בצורות, ומכל מקום הנני מאמין בה' שהוא למעלה מהגבול והטבע שיושיענו.
איך את מתרתחת כשמגיע אלייך איזה ברסלבר ואומר לך: "אין יאוש בעולם כלל". אל תגיד לי "אין יאוש" – הנה יאוש! אני יאוש. בוא תעשה סלפי עם הייאוש. זה יאוש, מה תגיד לי, מה? אני הרי לא אלך לפקידת הבנק שאומרת לי שהמינוס שלי מזעזע ואומר לה "עָלֹה נַעֲלֶה, יָכוֹל נוּכַל, תהיי חזקה". נכון שזה נשמע מטופש?
ובכל זאת, אומר הקב"ה: במצבי פחד מצמית, כשהכל נראה לך כמו ילידי ענק, כמו ארץ חדשה, מה יהיה עם הזוגיות, עם הבריאות, עם הפרנסה? – תפרישי חלה. זו התחלה חדשה, זו סגולה.
והמדרש – מדהים: בעקדת יצחק אברהם מצטווה לעקוד את בנו. לפתע ה' מכניס איל במקום יצחק ואברהם שואל: "ה', האיל הזה, זה יכול להיות במקום הילד שלי? אתה תסתכל באפר הזה, ואתה תראה כאילו אפרו של בני צַבוּר ומונח".
מה הקשר להפרשת חלה?
אומר המדרש וזה מדהים: הסגולה הראשונה בהיסטוריה, היתה עקדת יצחק. כי זה בכאילו. אברהם לא באמת הקריב את יצחק. גם את לא באמת מפרישה חלה, כי זו מצווה שמקיימים כשיש בית מקדש ואת החלק המופרש את נותנת לכהן. וכיום, אין באמת כהן. את לא תדפקי אצל השכן ותגידי לו: "מר כהן, הבאתי לך הפרשת חלה".
אלא מה – שימו לב ל"יהי רצון" שאחרי הפרשת חלה: יהי רצון מלפניך ה' אלוקינו ואלוקי אבותינו שהמצווה של הפרשת חלה תחשב כאילו קיימתיה בכל פרטיה ודקדוקיה, ותחשב הרמת החלה שאנו מרימים כמו הקרבן שהוקרב על המזבח שהתקבל ברצון, וכמו שלפנים הייתה החלה נתונה לכהן והייתה זו לכפרת עוונות, כך תהיה לכפרת עוונותיי ואז אהיה כאילו נולדתי מחדש..."  זה בכאילו – וזו הסגולה.
אבל, אומר המדרש, כשאישה לוקחת את החלה הזו שהיתה אמורה להיות לכהן ושורפת אותה, היא לוקחת את האפר השחור הזה ואומרת לה': זה יהיה בעיניך כאפרו של יצחק, שצבור ומונח על המזבח. כי כל כך אני רוצה, אני לא יודעת מה לעשות כרגע בדיוק, אבל אני עושה איזשהו מעשה סגולי, להראות לך כמה אני מקווה לך, כמה אני מייחלת לך בחלה הזו. אתה מוכן להתחשב בכאילו הזה? כאילו הקרבתי? כאילו נתתי לכהן?
וה' אומר לך: מרוב שאת רוצה, מרוב שאת מבוהלת, ברגע שאת מפרישה חלה, בעיני זה לא כאילו; זה כ-אילו – כמו תפילה! את עומדת ואומרת "אילו. אילו יכולתי, הייתי עכשיו רצה לבית המקדש ונותנת תרומה לכהן. אילו יכולתי הייתי מקיימת את כל המצוות שלך כפרטיהן ודקדוקיהן". בעיניו זה לא כאילו, זה כ-אילו. כמו תפילה ענקית וגדולה ובוקעת רקיעים.
כי את עַם הסגולה שלו. אתן הסגולות שלו, אתן מסוגלות, גם עִם הסגולות. לא חייבים כל כך הרבה שכל. אני מאחלת לכולן התחלות חדשות. חלות חדשות. שתישארו תמיד מייחלות. ושנזכה ליראת שמים פשוטה, כמו לחם.