הפרשה החסידית לפרשת שלח: ארץ מיוחדת אך מסוכנת

חיבת ארץ ישראל, מאז ומתמיד, הייתה טבועה בדמם של גדולי החסידות. היו ביניהם כאלה שזכו לעלות ולחונן את עפרה מתוך מסירות נפש. גם אלה שלא זכו לכך היו קשורים לארץ הקדושה בלב ונפש. הם ניהלו קרנות ומגביות מיוחדות לעניי ארץ ישראל, ידועה ביותר 'קופת רבי מאיר בעל הנס לטובת עניי ארץ ישראל', שהיתה נמצאת כמעט בכל בית חסידי.

יהודי שהיה מגיע מהארץ הקדושה לאחד האדמורי"ם היה זוכה לכבוד גדול וחשיבות יתירה. 'אה, הנה יהודי מארץ ישראל'. כפי שמסופר, שפעם אחת הגיע חסיד מירושלים לליובאוויטש. יצא האדמו"ר ה'צמח-צדק' לקבל את פניו בבגדי שבת, משום כבודה של ארץ-ישראל.

בפירושו לתורה כותב הרמב"ן, שלכל אומה השרויה בארצה יש שר בשמים המייצג את ענייני האומה בפני בורא עולם. שר זה דואג לטובתם ורווחתם. אבל עם ישראל וארץ ישראל אינם מיוצגים על ידי שום שר בשמים, לא ע"י מלאך ולא ע"י שרף, אלא הקב"ה בכבודו ועצמו מטפל בכל ענייני עם ישראל וארץ ישראל. כפי שכתוב בתורה 'ארץ אשר ה' אלוקיך דורש אותה, תמיד עיני ה' אלוקיך בה מראשית השנה ועד אחרית שנה'.

מסיבה זו אווירה של ארץ ישראל טהור יותר מארצות הגויים; ארצות חו"ל נמצאות תחת ממשלת השרים, אבל ארץ ישראל נמצאת תחת שליטה ישירה של הקב"ה, בלי שום שליחים ומחיצות, לכן הקדושה ניכרת הרבה יותר.

לא רק הקדושה הרוחנית גדולה יותר. גם הדברים הגשמיים בארץ ישראל קדושים ונעלים הרבה יותר. קדושת הארץ עוברת גם לפירות, והאוכל מפירותיה זוכה לקדושה מיוחדת, וכן נשמתו מתעלה ומתקשרת בקדושת הבורא. באכילת פירות הארץ לא רק הגוף שבע, גם הנשמה ניזונת ושבעה מכך. גם בתקופת המבול, כאשר מים שטפו את כל העולם מקצה לקצה, המקום היחיד בו לא ירד המבול, היה ארץ ישראל.

אם כן, זכות גדולה מאד היא להתגורר בארץ ישראל. אך מאידך הדבר גם מחייב אותנו, כיוון שכדי לזכות לקדושה זו, עם ישראל חייב להיות בדרגת רוחנית מתאימה. כאשר בני ישראל עוזבים את דרך התורה, הקדושה עוזבת את הארץ, ולהיפך, טומאה רבה שורה על האדמה ועל פירותיה. כפי שמזהיר הפסוק 'ולא תטמא את הארץ אשר אתם יושבים בה אשר אני שוכן בתוכה'.

דרגתה הגבוהה של ארץ ישראל גורמת לכך שהיא אינה סובלת חטאים וחוטאים, בארמון המלך הדיבור יותר עדין, ההתנהגות הרבה יותר מתחשבת, וכל צורת ההתנהלות  שונה לחלוטין. כאשר עם ישראל אינו מתנהג כך - הארץ מקיאה אותו, כפי שקרה בחורבן בית המקדש הראשון והשני, הארץ פלטה את בני ישראל, והם יצאו לגלות.

כבר שנים רבות, טרם הגיע עם ישראל לארץ המיוחלת, כבר ניכרה קדושתה המיוחדת שאינה יכולה לסבול חטאים. הרמב"ן שואל: למה נהפכה העיר סדום? הרי בעולם היו עוד ערים אחרות שתושביהם חטאו לא פחות מאנשי סדום. מסביר הרמב"ן, שאמנם היו עוד ערים שונות שבהן התגוררו רשעים. אך דווקא סדום והערים הסמוכות לה נהפכו בגין היותם בארץ הקודש, הארץ אשר אינה יכולה לסבול עוונות. כאשר הגדישו את הסאה - הארץ הקיאה אותם, וארבע הערים נהפכו ונחרבו עד היסוד.

גם כיום בתקופת הגלות הארץ מאירה פניה רק לאלה הראויים לכך. מסופר על יהודי, חסידו של האדמו"ר רבי ישראל מרוז'ין, שנסע לבקר בארץ ישראל. כאשר חזר, נכנס לאדמו"ר והתאונן שהארץ לא מצאה חן בעיניו. אמר לו הצדיק: 'היה פעם יהודי עשיר שחיתן את כל בנותיו עם תלמידי חכמים, אבל לבת הזקונים לא מצא חתן מתאים, ושידך אותה עם סנדלר פשוט. לפני החתונה אמר לבתו שאשה נשואה צריכה להיראות במיטבה לכבוד בעלה. אמרה לו בתו: בשביל הסנדלר הפשוט שלי, תמיד אהיה טובה כמות שאני'. סיים הצדיק: 'אף ארץ ישראל כך, היא מתקשטת ומתגלה במלוא הדרה רק בפני מי שיודע להעריך את ערכה וגודל מעלתה'.

סיפור דומה מסופר על חסיד מפולין, שעלה לארץ ישראל וקבע את דירתו בירושלים. כעבור זמן לא היה יכול להסתגל לתנאי החיים בעיר והחליט לחזור לפולין. לפני נסיעתו הלך להיפרד מהצדיק רבי שמחה בונים מוורקי, שגר אז בירושלים, וסיפר לו את סיבת רצונו לעזוב את הארץ. נאנח הצדיק מעומק ליבו ואמר: 'אני מרחם עליך. כפי הנראה לא מצאת חן בעיני ירושלים, שכן לו היית מוצא חן בעיניה הייתה גם ירושלים מוצאת חן בעיניך'. נכנסו הדברים לליבו של אותו חסיד, חזר בו מהחלטתו ונשאר בירושלים.

זה מה שטענו המרגלים בפרשת השבוע. המרגלים, שהיו צדיקים כדברי רש"י, ניסו למנוע מעם ישראל להגיע לארץ ישראל, הם טענו שקדושת הארץ גדולה כל כך, עד שהיא מסוכנת לתושביה, 'הארץ אשר עברנו לתור בה ארץ אוכלת יושביה היא' - כגודל הקדושה, כך גודל הסיכון. אך רצון הבורא היה אחרת, והם היו חייבים לקיים את הציווי לעלות ארצה.

הכותב הינו מנהל רוחני ומרצה בארגון 'הידברות' וראש כולל אהבת תורה.