בשבעה נחשף: הרבנית יעל כהן ע"ה חזתה את יום פטירתה

זרם המנחמים במעונם של בני משפחת כהן, ובראשם הגאון הרב שלום כהן, נשיא מועצת החכמים וראש ישיבת פורת יוסף, שאיבד את רעייתו, הרבנית יעל כהן ע"ה, לפני יומיים, נמשך.

בתוך כך, מבקרים בביתם לא מעט מגדולי ישראל. במהלך אחד הביקורים, של ראשי ישיבות שבאו לנחם, סיפרו בניה של המנוחה כי זו חזתה את מותה. לדבריהם "מספר ימים לפני חג השבועות ביקשה מאיתנו 'תגידו לי מתי זה י"ג סיוון, אני רוצה לומר וידוי".

הסיפור, שנחשף באתר 'כיכר השבת', הפתיע וריגש מאוד את שומעיו.

עוד סיפרו, כי אחד מרופאיה של המנוחה, בבית החולים מעייני הישועה, שם אושפזה לפני פטירתה, תיאר כי  'מעולם לא ראיתי כזה דבר, צלילות הדעת עד לרגע האחרון'". הבנים אף תיארו את רגע הפטירה של אמם, שהיה מהיר ורגעי. "כשבאנו בבוקר לספר לאבא שאמא נפטרה לא ידענו כיצד לעשות זאת, סיפרנו לו שהרופא אמר שאפילו גסיסה לא היה לה, פשוט פתאום הגיע הזמן נפטרה", תיאר אחד הבנים. בתגובה, השיב הרב כהן: 'איזו צדיקה. זכתה זכתה'.

מלבד האבל הכבד על פטירתה של אשתו, ניכר כי האיסור לאבל לעסוק בתורה – קשה לרב כהן לא פחות. במהלך הביקור, נצפה גם הרב כשהוא נאנח ולאחר מכן מרים את ראשו ואומר לבניו ששהו לצידו: "מסכן האבל שאינו יכול ללמוד תורה ואינו יכול לעסוק בתורה שהיא הנחמה הגדולה ביותר".

ב'נחמה הזו', סיפרו הבנים שעסק האב גם ברגעיו הקשים ביותר, שעה שמצבה של אשתו החמיר, בימים האחרונים לחייה. "בהיכל הישיבה פורת יוסף התפלאו כאשר אבא המשיך למסור שיעור גם בימים האחרונים לחיי אמא כאילו הכל בסדר. התלמידים ציינו ראינו כי התורה היא זאת שמחייה אותו".

כזכור, הרבנית יעל כהן ע"ה, נפטרה בגיל 80 לאחר מאבק ממושך במחלה קשה. היא נולדה בחודש כסל"ו, שנת תרצ"ח, בת לאביה המקובל הרב מנצור בן שמעון זצ"ל, שהיה מגדולי הרבנים הספרדים ואחד מרבני ישיבת 'פורת יוסף'. במותה, הותירה אחריה שמונה ילדים, וזכתה לראות גם נכדים, נינים וצאצאים, כולם הולכים בדרך ה' ועוסקים בתורה.

בהלווייתה, התייפח הרב והעיד עליה כי "היא גדולה ממני", וגם שמסרה את נפשה למען לימוד התורה של בעלה. "לא הפריעה לי ללמוד מעולם. לא היה לנו תלמוד תורה בעיר העתיקה, יום יום לקחה את הילדים הקטנים עד רחוב יפו, ולא היה לנו אוטו. אפילו הבן הקטן היתה צריכה לקחת אותו שילמד בישיבה. איזה מסירות נפש! לא היה לנו טלפון, לא היה לנו מכבסה! הכל בידיים! מעולם לא התלוננה, לא דרשה. לא הפריעה לי. כמה שאני אוכל לשבת על הסטנדר – 'תשב'".

יהי זכרה ברוך.