"קצתי במרדף אחרי האהבה, אחרי חיוכים, אחרי אישורי הבל לקיומי"

אבא גדול וקדוש, קורא הדורות מראש,
יש שפה שרק שנינו מבינים. בלי מילות קישור, בלי מליצות ובלי שקרים. רק אותיות ומילים שהאור שבהן לבד מגלה את משמעותן. ואור – רק אתה יודע לקרוא, ולא איש מלבדך. כי יש מילים שהן רק לך לבדך. מילים פנימיות. מילים בוכות מתוך עומק הנפש. מילים יצוקות מעולם אחר, שנסתר ממני בדרך כלל, לצערי הגדול והעמוק.
מה שאני שומע - איש אינו שומע. מה שאני יודע - איש אינו יודע. מה שאני רואה - איש אינו רואה. כמה טוב שיש לי הפינה הסודית שלי בתוך עצמי. אליה איש מלבדך אינו יכול להגיע.
כל האנשים שאני מכיר מדברים אתי מבחוץ. הם אינם נוגעים בי באמת. הם אינם נוגעים בתוכי. הם אינם יודעים מי אני. כל קולותיהם נשמעים לי כהד זכוכית נשברת, רחוקה, מבעד לקירות אפלים.
שושנה נפתחת לאט בתוכי. כמה טוב הוא המסתור הפנימי, כמה גדולה אהבתך, כמה חזקה הגנתך. איש מלבדך לא ידע לעולם מה עמוק הרז, מה גדול הפלא, מה נשגבה הרכות. רק בחושך הזה, לבדה, לאלוקיה, תגלה השושנה את רזיה, תחשוף עד האחרון שבהם, את כל פרחיה ועליה.
 
המוני ניצנים ופרחים ממלאים לי את הבטן. חיוכים ובכיות. חיוכים על היופי הנעלם ובכיות על רבבות האנשים העיוורים לו, החולפים ליד שושנת האור, ורואים ריק, ושומעים תוהו. לא מזהים את מה שיכול היה לפעור את לבם ועיניהם בתימהון גדול, בחדווה חדשה, בתקווה שאין לה קץ. חולפים ליד האלוקות, כאילו הכול מובן, כאילו הכול ישן וזקן ועבש, כאילו הכול ידוע וברור וסגור. אינם שומעים את צעקת החידות, אינם חשים את ידי נשמתם מושטות ברעב נורא, מצמית, אנוש. אינם יודעים כי אסירים הם.
 
אבא גדול וקדוש, איפה הסכין לחתוך את החוטים הקושרים אותנו לתוהו הזה? איפה הסכין? איפה הכוח של הלב לקרוע מסכיו, לסלק ערפיליו, לגעת בדבר היחיד שקיים. אתה. רק אתה.
רק שם, בתוכך - אני נולד.
והלידה שלי, יש לה צבע אחר. צבע של שמים רחוקים אפורים, אין-סופיים. שכיסופים ותקווה עד כאב מציפים אותם בשרטוטים דקים של סגול.
 
אבל בינתיים: צעיפים צעיפים, מסכים מסכים, חומות חומות. עד מתי?
 
חבר טוב אמתי, קצתי בחיי, קצתי ברפש החן של השקר, קצתי בניסיון המתמשך לרַצות אנשים אחרים, קצתי במרדף אחרי האהבה, אחרי חיוכים, אחרי אישורי הבל לקיומי, למידה שאני טוב ושווה. מר לי.
 
יש רגעים שאני יודע - אין עוד מלבדך. וכאשר זה מאיר - הכול בהיר. אפילו כפר ערבי, אתמול בלילה בדרך הביתה, היה זורח אלוקות. לא עוד עוין. הכול נראה פתאום חלק משיר עצום, מחידה מופלאה. אבל כל כך מעט אני שם. כל כך מעט אתה פה. מר לי.
 
חבר טוב אמתי, עד מתי יהיו בניך האהובים שבויים באלף אלפי דמיונות, שבויים בתוך החוץ החלול, המת, הממית, בתוך אלף אלפי רצונות מזויפים, תחליפים ריקים. ובעצמם כולם בוכים רק אליך. רוצים רק אותך. מתגעגעים למבטך. אבל מובלים ככבשים אילמים, חסרי דעת, כבובות, אל מגרש המשחקים הצבעוני, הרצחני בלי טיפת רחמים, של הסיטרא אחרא, משרתים אדונים לא להם, חיים חיים לא להם. עד מתי? 
 
אור בהיר, נקי, אמתי. לכולנו הֱיֵה - חבר טוב אמתי.
 
"אין הקדוש ברוך הוא חפץ לחייב כל בריה, אלא מבקש שיתפללו לפניו ויקבלם. ואפילו אין אדם כדאי להיענות בתפילתו, ולעשות עמו חסד, כיון שמתפלל ומרבה בתחנונים, אני עושה חסד עמו". (מדרש תנחומא פרשת וישלח ט', שם וירא א').