"הדמעות זולגות שוב ושוב כי זה פשוט שכל החיים שלי הם נס"

לפני שנים אחדות, כמה ימים לפני מסיבת הסיום של גן חובה, הבכור שיתף אותי במה שעומד לקרות בה.

הוא השמיע לי את שיר הסיום המרגש, ׳עלה קטן׳ של ישי לפידות. ישבנו שנינו מול המחשב והקשבנו. המילים ננעצו חזק, דמעות של התרגשות זלגו בלי שהתכוונתי. "אמא, למה את בוכה?" הוא נבהל. "כי זה מרגש", עניתי ביבבות, מוחצת אותו בנשיקות. הוא לא אמר כלום. אבל מאותו רגע, בכל פעם שהוא השמיע את השיר בבית, והוא עשה זאת מספר לא קטן של פעמים, העיניים זלגו. במסיבת הסיום קלטתי אותו מכניס מרפק לחבר שישב לצדו ואומר: "סתכל איך עוד שנייה אמא שלי מתחילה לבכות"...

שבע שנים אחרי. שנינו מפטפטים במיטה. הוא מספר את מאורעות הערב הקודם, חגיגת בר מצווה של חבר. זה הפך כבר מנהג אצלנו, שלאחר כל בר מצווה של מישהו מהכיתה, אנחנו מנתחים את האירוע לגורמים. אוטוטו מגיע תורו לחגוג, ובתור בעלי תשובה, אין לנו מסורת מפוארת של אולמות ורבע עוף. ניתוח בר המצווה מאפשר לנו לבחון מה אנחנו אוהבים, מה לא, ומה נשמע לנו ראוי לאימוץ.

בקיצור, הוא מספר, ״הבר מצווה התחילה כשההורים עמדו באמצע האולם, והילד וכל החברים מהכיתה היו מחוץ לאולם. ואז הילד התחיל ללכת לכיוון ההורים וחיבק אותם, כשכל החברים מלוים אותו מאחור. היה עליו אור והייתה מוזיקה מרגשת. הסתובבתי וראיתי את אחד החברים, שהכי לא מתאים לו לבכות, מנגב דמעה ואומר: 'איזה מרגש זה׳". כל המעמד נרשם בעיניו כמרומם. בסוף הסיפור, הוא הסתכל אליי וראה דמעה יורדת בצד הלחי. "שוב את בוכה? מה יהיה איתך. כל הזמן את בוכה. מכל דבר. יא פולנייה אחת".
 

לא רק לפולניות
ואז נפל לי אסימון גדול. זה כלל לא קשור לזה שאני פולנייה. הדמעות זולגות שוב ושוב כי זה פשוט כי החיים שלי הם נס. מאל"ף ועד תי"ו, נס גלוי. גדלתי כל כך רחוק מאיפה שאני נמצאת היום. בבית ספרי, מתוך שתי כיתות בשכבה, רק ילד אחד עלה לתורה, והזמין אותנו. אחד. בר מצווה, או למעשה כל מנהג יהודי אחר, נתפס בעיניי כמשהו רחוק ומנותק מדרך החיים שלי, ובעיקר הרגיש לי מאוד טרחני. מי רצה לקום בשבע בבוקר בשבת ולהתייבש באיזה בית כנסת שאסור בו לדבר. ובכלל, מי הבין מה הולך שם?! ככה גדלתי.

לעומת זאת, הילדים שלי מוקפים בעליות לתורה, שקורות הרי סתם כך בכל שבת, ושני וחמישי. החלק היהודי שלהם חי נושם ובועט בתוכם, ומגיל שבע הם מתחילים לפנטז על איפה הם יעלו לתורה ואת מי הם יזמינו. נס. ובכלל, אם אני מתבלבלת, אני עלולה לטעות ולחשוב שעברתי תהליך תקין ובריא של תשובה. אבל אין דבר כזה תהליך רגיל של חזרה בתשובה. הכול נס.

נס שפגשתי את בעלי במסיבה בגיל 18.

נס שבכלל הוא ראה אותי כמה חודשים לפני כן. גם במסיבה.

נס שיצאה לכבודי בת קול שאמרה ״האיש הזה הוא מה שחיפשת. הוא התשובה לתפילות שלך״. עוד בימים שלא ידעתי מה היא תפילה ומה כוחה.

נס כפול ומכופל, שגם לכבודו היא יצאה.

נס שהוא הציע לי נישואין.

נס שאנחנו עדיין יחד.

נס שה׳ העיר את נשמתי הרדומה.

נס שה׳ החזיר אותי ואת בעלי בתשובה יחד.

נס שיש לי פלטה, מיחם, כלים חלביים ובשריים. ושני כיורים - נס וחסד גדול.

נס שיצאו ממני חמשה ילדים בריאים.

נס שיש לי שתי בנות שכשאני רואה אותן משחקות, אני ממש רואה את עצמי.

נס שיש לי אמא מדהימה ואחות מיוחדת במינה. ונס שהן הולכות לשופינג בלונדון וקונות לי חצאיות וכיסויי ראש.

נס שמצאתי חברות מדהימות בעלות תשובה.

נס שאני מצליחה, נגד כל מה שלימדו אותי, להוריד ראש.

נס שאני מצליחה לכסותו.

נס שאני זוכה לראות אילו מתנות הצניעות נותנת לי, בעוד שלימדו אותי שהגוף שלי הוא כלי להשיג מטרות.

נס שהילדים שלי יודעים משניות בעל פה. נס שאני מדקלמת איתם. נס שאני מכירת את המושג משניות.

נס שהשם מחבר כוונה למעשה, כי אני מלאה בכוונות טובות.

נס שאני מקבלת הזדמנות לתקן.

נס שאני מתרגשת ולא מצליחה לעצור את הדמעות מהילדים שלי, מהחיים שלי, מהעם שלי.

נס שקיבלתי את מתנת הכתיבה.

נס שאתם קוראים את מחשבות לבי.

נס שאני רואה כמה השם אוהב אותי.

נס שאני רואה שהחיים שלי הם נס.

בתלמוד נאמר שאין לסמוך על הנס. אבל אין לי ספק שאילולי ניסי השם שמקיפים אותי ברחמנות במתיקות ובאהבת אין קץ, לא יכולתי לומר "מודה אני" בכזו שלמות ואושר. ברוך אתה ה׳ אלוקינו מלך העולם שעשה לי נס בעולם הזה.

ayakremerman@gmail.com

פורסם בעיתון "בשבע".