עין לא נותרה יבשה: "ה’, תעשה שתהיה לי אחות קטנה"

ה' הטוב, שלום.
אתה יודע, רק אתה יכול לעזור לי, אף אחד אחר לא, אבל גם אם תחליט לא לתת לי את הדבר שאני כל כך רוצה, בכל אופן אני אשמח על שכתבתי לך, כי אני רוצה לספר לך מה אני מרגישה.

נכון שאתה יודע גם בלי שנדבר, אבל אבא שלי הסביר לי שאתה מאוד שמח כשאנחנו באים לספר לך מה עובר עלינו, וחוץ מזה, ילדים הרי אוהבים לספר כל דבר לאבא שלהם, ואבא הרי אוהב מאוד להקשיב לילדים שלו, וזה לא משנה אם הוא ידע לפני כן מה שהם אמרו, הם פשוט נהנים לשוחח! זה העניין.
אז בבקשה, אבא'לה, בוא נשוחח על זה שאין לי שום אחים ואחיות, ואני לגמרי בת יחידה במשפחה שלנו.

אני רוצה לכתוב לך מה שאני כבר לא אומרת אפילו לאבא ולאימא שלי שבבית. פעם הייתי מדברת על זה הרבה, היום כבר לא, אני לא רוצה לצער אותם.
אני כל כך אוהבת ילדים קטנים! אני כל כך אוהבת תינוקות, אני כל כך רוצה שגם לנו יהיה תינוק, או תינוקת, כמה מהם, או לפחות לפחות אחד!
לכולם יש, אתה יודע. בכל הרחוב שאני גרה בו, אין עוד ילדה יחידה חוץ ממני. בבניין שלנו יש הרבה משפחות ולכולן יש הרבה ילדים. לשתיים מביניהן יש תריסר, בלי עין הרע. שתים עשרה, אבא, זה המון, לא?

לפעמים אני מנסה לחשב כמה זוגות גרביים יש להם בבית – ואני עושה כל מיני תרגילים בחשבון עד שאני מתבלבלת לגמרי. פעם חשבנתי שעם כל הגרביים של הקיץ והחורף ושבת ויום חול והקרועים והמתוקנים והחדשים וגם של ההורים, יש להם לפחות 624 זוגות. ואולי יותר. 
ולפחות מאה זוגות מנעלים, כלומר נעליים ונעלי בית ומגפיים ונעלי יום כיפור ונעלי התעמלות וכולי, ובטח אלף בגדים מכל הסוגים והגדלים והצורות והצבעים. כי גם את מה שלא לובשים השנה שומרים בשביל האח או האחות, לשנה הבאה. לא כמו אצלנו, שבתחילת כל עונה, אימא ממיינת את כל בגדי העונה הקודמת ומעבירה לשקית גדולה את כל מה שקטן.

"אבא'לה, שתדע. אנחנו נורא רוצים, גם אבא ואימא, אני יודעת"

כשהיא רואה איך העיניים שלי מלוות את הבגדים אל השקית ואת השקית אל דלת הבית, היא עונה לי על השאלה שאני לא שואלת: "אבל, טובה'לה, כשיהיה לנו תינוק, נקנה לו הכול חדש!"

"ואם בדיוק אז לא יהיה לנו כסף?" אני שואלת.

"נקנה במחסן הבגדים בשני שקלים, ואולי עוד נמצא אפילו את אלו שפעם היו שלך", מחייכת אימא, "חבל לשמור סתם, ערמות על ערמות. בינתיים ילדים אחרים יכולים ליהנות".

לא אכפת לי שילדים אחרים ייהנו, אבל אם באיזה ארון היינו שומרים לאח הקטן שלי בגדים בכל הגדלים, הייתה לי יותר הרגשה שעוד מעט, עוד מעט הוא באמת יבוא.

כשהבית כל כך ריק והארון כל כך ממוין, ואין לנו לא מוצץ ולא כיסא של תינוק, לא אוטו כזה שהקטנים קוראים לו 'בימבה' ואפילו לא פעלולון או דופלו... אפשר כמעט להתבלבל ולחשוב שאנחנו בכלל לא רוצים תינוק, כי אין לנו כלום בשבילו.

וזה לא נכון, אבא'לה, שתדע. אנחנו נורא רוצים, גם אבא ואימא, אני יודעת. רואים את זה על העיניים של אימא בהדלקת נרות שבת, ועל העיניים של אבא בראש השנה וביום כיפור ובכל פעם שנוסעים לכותל המערבי וגם סתם ככה, לפעמים, רואים לו על העיניים. אולי לא כולם רואים, אבל אני רואה, ואתה רואה גם כן.

אם תיתן לנו תינוק – באמת נקנה לו הכול הכול. יש לי כבר 369 שקלים בקופה שלי, שחסכתי, ואני לא נוגעת בהם. אני חוסכת. זה בשביל עגלת תינוק יפה. סבתא תשלים את השאר, סיכמתי אתה ביום ההולדת האחרון שלי.

הייתי צריכה להסביר לה למה אני רוצה כסף ולא מתנה. ראיתי שזה לא כל כך מצא חן בעיניה. "אני לא אוהבת שמטבעות משקשקות בכיסים של ילדים", היא אומרת לא פעם, "גם אצל מבוגרים, הצלצול של המטבעות הוא לא הצליל הכי חביב עלי, אבל אצל ילדים זה ממש מאוס!"

אז הסברתי לה שאני לא מטיילת עם הכסף לשום מקום. הוא נח לו בקופה הקטנה בתוך המגירה שלי.

"אני שומרת אותו בשביל עגלה לתינוק שלנו, כשהוא ייוולד, ולמרות סכום הכסף שכבר אספתי, עדיין חסר לי הרבה. אני מקווה שהשם לא יחכה עם התינוק עד שיהיה לי מספיק, זה יכול לקחת כמה שנים!"

"אני אשלים לך כמה שיחסר", אמרה סבתא מיד, "התינוק יכול לבוא כבר, אם השם רוצה".

"אבל חסר לי עוד הרבה, חמש מאות שקל, או יותר", הזהרתי אותה.

"מה אתך, טובה'לה, את לא יודעת שאני עשירה גדולה?" גערה בי סבתא ולא ידעתי אם בצחוק או ברצינות, "יש לי נכסים, מגרשים, שדות וארמונות, יהלומים ומרגליות ומטמונים קבורים באדמה. אני עשירה לפחות כמו המלכה של אנגליה, ואפילו יותר ממנה".

אז נרגעתי. כסף לעגלה כבר יש, וגם לשאר הדברים. ואנחנו כל כך מחכים!

בראת לי לב שכל כך אוהב תינוקות, אבא'לה, האם אזכה לאהוב בו אח או אחות?

אני מתארת לי מה זה להתעורר ממנו בלילה, לשמוע אותו בוכה ולדעת שזה באמת הוא, האח שלי, עובדה שהבכי שלו נשמע קרוב כל כך, ולא מהחלון, מהדירה של השכנים...
אני מתארת לי מה זה לעמוד לידו, ככה בחושך, כשהוא כבר נרדם מחדש עם המוצץ בפה, להסתכל על הראש הקטן עם השערות הדקות ולהושיט יד בין הסורגים של המיטה ללטף, רק בשביל להרגיש שזה אמתי...

בראת לי לב שכל כך אוהב תינוקות, אבא'לה, האם אזכה לאהוב בו אח או אחות, בסופו של דבר?

לפעמים אני חושבת שלא. לא יהיה לנו ודי וחבל לקוות. המחשבה הזאת עושה אותי עצובה מאוד ואפילו קצת כועסת, למרות הידיעה הקבועה לי בלב, שאתה עושה הכול לטובתי... קשה לי להבין למה זה לטובתי, ואני בוכה לתוך הכרית ואומרת: "אבל אני רוצה! אבל אני רוצה! אבל אני רוצה!" כך, הרבה פעמים.

אתה יודע, אתה הרי רואה אותי, ואבא אמר לי שגם מילים כאלה, אם אומרים, עדיף להגיד לך. גם זה סוג של תפילה, ואולי דווקא מפה תבוא הישועה.
אבל רוב הזמן אני כן מאמינה שיהיה לנו. אני מרגישה שאתה רוצה לתת לנו, ורק מחכה שיגיע הזמן.

הדבר האחרון שרציתי לספר לך הוא, שביקרתי אתמול אצל חברה שלי רחלי. לרחלי יש שמונה אחים ואחיות, ותמיד רועש שם ושמח, כמו שאני אוהבת. בתחילה אימא אמרה שאבוא הביתה בחמש וחצי, אבל אחר כך היא התקשרה לומר שיש לה כמה סידורים, ולכן שאשאר עד שהיא תבוא להחזיר אותי. שמחתי מאוד. רחלי ואני שיחקנו באימהות ורחצנו את גילי בת השנתיים ואת צילי בת השלוש. אחר כך, האכלנו אותן באוכל שאימא של רחלי הכינה וגם הצענו להן את המיטות.

מי היה מאמין שעוד נהיה משפחה עם כל כך הרבה ילדים?

"כשאת באה אלי, הטיפול באחיות שלי נהיה כיף כמו לשחק בבובות", אמרה לי רחלי, ואני הסתכלתי בה בעיניים לא מאמינות וכמעט צעקתי: "כמו בובות?! איך את בכלל יכולה להשוות? הן הרי אחיות שלך, אחיות אמתיות!"

ובדיוק באותו רגע נהיה שקט, ואימא שלי, שהגיעה לקחת אותי, עמדה בפתח החדר עם אימא של רחלי ושמעה את הדברים שאמרתי. היא חייכה את החיוך הזה שלה, שנמצא רק על השפתיים ולא מטפס לעיניים, ואמרה: "אימא של רחלי אמרה שעזרת לה הרבה, טובה'לה, אבל עכשיו כבר מאוחר. בואי נלך הביתה".

"אני אלווה אתכן", אמרה פתאום אימא של רחלי.
היא ירדה אתנו במדרגות, ולא אמרה שום דבר עד שהגענו כמעט לקצה השביל. רק שם היא התחילה לספר משהו, שהפתיע אותי לגמרי: "אתן יודעות? גם אני בת יחידה. כשנולדתי, הייתה אמי מבוגרת. וכבר בכיתה א' ידעתי שאם השם לא יעשה עוד פעם את הנס של שרה אמנו, והוא כנראה לא יעשה, לא יהיו לי אחים ואחיות. תמיד אשאר ילדה יחידה. לאבא היה כבר זקן כמעט לבן ואימא שלי נראתה כמו הסבתות של שאר החברות שלי".

"יו", אמרתי לפני שהספקתי לחשוב, "איזה מסכנה".
"לא", אמרה אימא של רחלי, "לא הייתי מסכנה. אבא ואימא הם אנשים כל כך מיוחדים ושמחים, שכל הבנות בכיתה שלי אהבו אותם ובאו אלינו הביתה בלי הפסקה. רק כשהן הלכו היה שקט גדול ממלא את הבית. אהבתי לקרוא בלי סוף, ואימא הייתה סורגת או רוקמת או אומרת תהילים בלחישה. פעמים רבות הרגשתי כמו דג שגר בתוך אקווריום, וסביבו רק מים ודממה עמוקה...

הזמן עבר. בגיל תשע עשרה, ברך השם התחתנתי, ואז נענה השם לכל התפילות שהתפללתי אליו בתור ילדה, ואת כל האחים והאחיות שלא היו לי – הוא נתן לילדים שלי.
היום, כשטובה'לה באה אלינו, היא לא פוגשת אצלנו שום דממה ושקט של אקווריום, נכון?"

"ולמרות זאת היא מרגישה אצלכם כמו דג במים", חייכה אימא וליטפה לי את הראש." גם אימא שלי ככה. היא באה אלינו המון פעמים, יושבת על כיסא וכולם מטפסים עליה מכל הכיוונים, ועל אף שהיא לא בדיוק מצליחה לענות לכל אחד על כל השאלות, היא מרוצה לגמרי ומחייכת, ונהיה לה אדום בלחיים מרוב המולה, ולפני שהיא הולכת היא אומרת לי תמיד: "חסדי השם, גיטה'לה, חסדי השם. מי היה מאמין שבסופו של דבר עוד נהיה משפחה עם כל כך הרבה ילדים".

אז איך שתחליט, אבא'לה. אני יודעת שאתה עושה מה שטוב לנו באמת.
רק רציתי לספר לך איך אני מרגישה. כי אתה אבא שלי, וכל ילד אוהב לספר לאבא שלו הכול, בפרט אם יש לו אבא טוב ואוהב שאכפת לו, כמוך.
ממני, טובה'לה.
 
"כי זה עיקר ההתבודדות שצריך להתבודד ולחשוב עם עצמו, היכן הוא בעולם ולהיכן נתפזר דעתו ומחשבתו ורצונו, ולהיכן נשלך ונתעה על ידי מעשיו ומחשבותיו. עד שעל פי רוב רואה בעצמו שאין לו מקום ורוח מארבע רוחות העולם לברוח לשם ולהתחבא שם... רק לנוס לה' יתברך".  (הלכות ברכות השחר, הלכה ג', אות ד')