לאה פריד: "בעלי תשובה הכניסו לספרות החרדית גוון חדש, אבל גם צורך בגבולות"

מודה. ראיון עם סופרים אף פעם לא היה 'כוס התה' האישית שלי. כאחת שתמיד מחפשת לסקר סיפורי חיים מסעירים - שיחות אודות יצירות ספרותיות אף פעם לא עוררו בי יותר מדי השראת יצירה. לכן, כשאני נדרשת לראיונות מהסוג הזה, אין לי ציפיות גבוהות מדי. אבל בחיים כמו בחיים, תמיד יש הפתעות, ולפעמים דווקא במקומות הכי לא צפויים שיש. עבורי, לאה פריד היתה אחת מהן.

למי שעדיין לא מכיר, מדובר באישה שמחזיקה בתואר הבלתי מעורער של אחת מסופרות הדגל של עולם הספרות החרדי. עד היום כתבה פריד לא פחות מ-20 ספרים, ותאמינו או לא, אבל מדובר באישה שלא רק כותבת נפלא, אלא שמאחורי הכתיבה שלה עומדת אישיות מופלאה, אישיות בעלת ערכים והרבה חזון. ויש לה גם לא מעט דברים להגיד על עולם הספרות החרדי.

"פתאום הבנתי שכל הילדות חייתי בצל השואה"
לאה פריד (63), היא אם לשמונה המתגוררת בבני ברק. לצד ילדיה הביולוגיים, לאורך השנים גידלה בביתה גם שלושה ילדי אומנה, אליהם היא קשורה בקשר רגשי עמוק עד היום. בדומה לה, גם אחותה שרה קיסנר הפכה במרוצת השנים לסופרת מוכרת. ולא בכדי.

את הקשר עם עולם הספרות, היא זוכרת מגיל צעיר מאוד. זיכרון הילדות הראשון שלה הנוגע לכך קשור באביה, שעבד כמורה מסור במעברה ששימשה לקליטתם של יהודי צפון אפריקה. בחופשות, כמעין מהשלמת הכנסה, נהג להביא הביתה את ספרי הספרייה של בית הספר ולכרוך אותם מחדש.

עבור פריד הקטנה היתה זו חוויה מכוננת, שעד היום, למעלה מחמישים שנה מאוחר יותר, הטון שלה עדיין קצת רועד בהתרגשות כשהיא נזכרת. "בכל קיץ, הבית התמלא מחדש בספרים מכל מיני מינים וסוגים. בערימות על המיטות, על הרצפה, בכל פינה, כי לא היה מקום. ישבתי עליהם וקראתי עליהם, הוצאתי ספר מפה וספר משם. וזה מילא את החופשות שלי, כשלהורים שלי לא היתה אפשרות כלכלית לרשום אותי לקייטנה. ספגתי מהקריאה המון".

גם הקשר שלה לעולם הכתיבה אינו מקרי מבחינתה. שני הוריה היו אנשים שאמנם לא עסקו בתחום באופן רשמי, אבל כתבו לא מעט לעת מצוא. "זה כנראה בגנים", היא מתארת ומחייכת. "כשאבי עלה ארצה, זה היה בתקופת מלחמת השחרור. הוא שהה במקלט, וכתב שם שישה יומנים ברמה מאוד גבוהה, שמצאתי אחר כך. בדומה לו, גם אמי כתבה הרבה, ונהגה גם להקריא לנו קטעים בהונגרית שקראה וריגשו אותה. לא כל כך הבנו את השפה, אבל מה שמדהים זה שתמיד דרך מנגינת המילים שלה כבר הבנו את הפואנטה".

כשפריד הקטנה התחילה בכתיבת חיבורים, היא נהגה להקריא אותם לאמא במטבח. "זה תמיד היה משמח אותה", היא נזכרת. "הרגשתי שהיא רוצה לשמוע, והיתה לה הבנה מאוד חדה בנושא. היא תמיד עודדה את הכתיבה והקריאה שלנו. תמיד דאגה לאיזה 'דיל' עם השכנים שהיו להם ספרים בבית, כדי שנוכל להגיע אליהם כמה פעמים בשבוע לקרוא. אלה העשירו אותנו ברמה שלא תתואר".

הוריה של פריד הם ניצולי שואה, ואם יצא לכם לקרוא חלק מן הספרים שלה – אולי חשדתם בפרט הזה. ולמרות זאת, עם העובדה הזו היא מעולם לא הרגישה צורך מיוחד להתמודד. לפחות לא עד אותו היוםשבו נדרשה לראשונה להרצות כבת שהיא דור שני לניצולים.

"אמרתי לעצמי: 'אוקיי, נכון שאני דור שני, אבל אני לא זוכרת שהיו בעיות מיוחדות בגלל זה'", היא נזכרת. "ואז התחלתי להתבונן שנים אחורה, ופתאום צצו ועלו להם מתהומות הנשייה זיכרונות ילדות שונים. פתאום נזכרתי בביעותים שהיו לאבא שלי בלילות, בסיפורי הגעגועים שלו על הבית שנכחד. נזכרתי בליל הסדר, שתמיד כלל סיפורים על יציאת מצרים הפרטית שלו; וגם בזמנים ההם, שהיה חוזר מוועדות הפיצויים שבור ורצוץ, לאחר שנפגש עם עברו ללא שום אפשרות בריחה.

"מתוך זה, הבנתי שכשילד חי בתוך אווירה מסוימת - הוא לא קולט שהוא חווה ניסיונות. בזמן אמת לא שמתי לב לזה, כי בסביבה הקרובה שלי כולם היו כאלה. 90% מחברותיי בכיתה היו דור שני לניצולים. מי שזכתה שהיתה לה סבתא - נחשבה מיוחדת ויוצאת דופן. רק במבט של מבוגר לאחור, ראיתי עד כמה השואה הייתה חלק דומיננטי בחיים שלי, ואיך זה משליך על מי שאני ועל הכתיבה שלי כיום".


"ה' סגר לי הרבה דלתות בחיים, רק כדי לפתוח את הדלת האמתית"
למען האמת, לאה פריד מעולם לא התכוונה להיות סופרת. למעשה, דרך סיפור החיים שלה, אפשר אפילו להגיד שהתחום הזה בחר אותה - יותר משהיא בחרה אותו. "תמיד בכיתה ובמשפחה אמרו שאני כותבת יפה", היא מתארת. "אבל תחום העיסוק הראשוני שלי היה בכלל הוראה".

מאוחר יותר החלה לכתוב עבור כתב העת לילדים 'זרקור' (שהיום באורח סמלי למדי, היא משמשת כעורכת הראשית שלו), מדור בשם 'מכתבים למיכל', שכלל חלופת מכתבים בין שתי ילדות. "שלחתי ארבעה טורים, והתקשרתי לעורך מטלפון ציבורי, לשאול אם הם רוצים אולי עוד משהו. הוא ענה לי: 'מה פירוש עוד משהו? רוצים שתמשיכי עם הסדרה שהתחלת, לפחות עוד שנה או שנתיים. ככה זה בעיתונים'. לא האמנתי למשמע אוזניי. התרגשתי. אני הקטנה מהישוב הקטן בדרום אכתוב קבוע בעיתון? היתה בי מין נאיביות כזאת".

אבל מה שהחל כתחביב – הפך מהר מאוד לעיסוק רשמי, כשאחד הטריגרים המשמעותיים שדחפו אותה לכך, היה דווקא האמהות. "עם הזמן, כשכבר הפכתי אמא לילדים, ראיתי שהפיצול בין הגידול שלהם לעיסוק שלי כמורה פשוט לא מתאים לי. כשלא יכולתי לקחת ילד לרופא - זה גמר אותי. קשה היה לי לחתוך ככה, לצאת לעבודה, ולהשאיר את ילדיי נתונים לחסדיה של מטפלת כלשהי, כךשבסופו של דבר, החלטתי לעזוב את ההוראה ולנסות להתמקד בכתיבה. כתבתי בעיקר בערבים, כך שהיה לי זמן להשקיע בילדים שלי, והרגשתי יותר שלמות עם עצמי. אחר כך יצא הספר הראשון שלי, 'טובות הארבע מן האחת', ודרכו הפכתי בעצם לסופרת באופן רשמי. משם הכל היסטוריה".

טריגר נוסף שקדם לכך, נוגע שוב, באורח לא מאוד מפתיע, דווקא בתקופת הילדות שלה. אז, נסגרו בפניה לא מעט דלתות, שגרמו לה למפח נפש. "כשהייתי ילדה, גיליתי בעצמי המון כישרונות: נגינה, שירה, ציור, דרמה, וקצת מאוחר יותר הבנתי שיש בי גם הרבה אהבה וחוש למחול. רציתי מאוד ללמוד לנגן ולצייר, רציתי המון דברים. אבל בדור ההוא לא היה אשראי. אנשים חיו לפי המשכורת החודשית ולפי מה שיש, בלי לטשטש מצבים. לכן, זה היה גם מובן מאליו, שאחרי שמחשבים את כל הוצאות החודש, אין כסף מיותר לחוגים לבנות. כילדה, שנים שהייתה לי הרבה עוגמת נפש מזה. הרגשתי שהכל חסום בפניי, ושלא בצדק.

"אבל עם הגדילה והניסיון, למדתי ששום דבר לא קורה סתם. שזה לא שהקב"ה סגר את כל הדלתות בפניי, אלא שבחסימה הזאת כביכול, הוא בעצם ניווט אותי אל הייעוד שלי, הכתיבה. עד היום התודעה הזו מחזקת אותי בכוחה של השגחה פרטית. שגם כשלאדם נדמה שחסמו לו את הדרך – יבוא יום והוא יבין, שזו היתה הדרך של ה' לנווט אותו אל המקום האישי שלו".
 
 
"כשקראתי יותר מדי ספרות חרדית בינונית, החלטתי להילחם על איכות הכתיבה"
מאז, כאמור, נסללה לפריד הדרך, והיא הפכה לשם דבר בעולם הספרות החרדי. במרוצת השנים, היא מלווה את התחום לא מעט, בקיאה בו, וערה לכל השינויים שמתרחשים בו.

וידוי קטן: כבעלת תשובה, אני מרגישה שרוב הספרות החרדית שבלונית ותיאורית מידי, מה שמקשה עלי ועל עוד רבים להתחבר אליה. מה דעתך על כך?
"להפך, בעיני הכתיבה של סופרים חרדיים היום היא הכי 'אנטי שבלונה' שיש. נכון שפעם זה היה כך, אבל במשך השנים זה מאוד השתנה, כי כולנו לא אוהבים את זה. כיום, יש כוחות ספרותיים מעולים שעולים. בצד הספרות הבינונית פורחים גם הספרים הנפלאים והמרתקים באמת. הספרות החרדית הדלה שהחלה את דרכה לפני כארבעים וחמש שנה התעצמה ונמצאת באמצע 'גיל ההתבגרות' שלה. ועדיין", חשוב לה להדגיש, "יש מרחק בין לא לכתוב בצורת 'שבלונה', לבין להתפרע בכתיבה, ולאבד את חוט שדרה הבסיסי והמסוים שכל סיפור חייב להכיל. היום, אנחנו מאוד עובדים על הסינתזה הזו, על להיות מחוברים לקו מסוים, לדרישות ולסטנדרט כלשהו, בתוך החופש והאלתורים הקיימים".

את רואה שינויים במשך השנים בעולם הספרות החרדי?
"בטח. לא רק הכתיבה השתנתה, אלא גם הסיפורים עצמם. אין ספק שהספרות החרדית בתנועת פיתוח והתקדמות. היא עוברת שינוי. פעם, היו כל מיני סיפורים על פריצים בעיירה, ובעיקר סיפורים חסידים, שתרמו מאוד לחינוך הילדים ואהבו אותם. בשלב כלשהו, הרגשתי שחסר את סיפורי ה'כאן והעכשיו', סיפורי הבית והחצר שנוגעים ישירות לעולמו של הילד. כאלה שהוא יוכל להזדהות איתם בקלות, והסגנון השתנה. הבנתי שילדים זקוקים למשהו 'עגול' וברור יותר, פחות מתוחכם".

ואולי בהשפעת השינוי שעובר עולם החרדי בעצמו – פריד מתארת איך גם הפתיחות בכתיבה עצמה השתנתה. "במשך השנים השתנה גם אופי הנושאים. עם הזמן החלו להעיז להניח נושאים רגישים על השולחן, כמו נישואים שניים, ילדי גירושים ומחלות נפש".

כאמור, כמי שהיתה שם רבות בשנים וליוותה לא מעט את השינוי הזה – דומה שפריד מרגישה כל העת חובה מוסרית לשמור על סטנדרטים גבוהים הנוגעים במסרים, בתיאורים וגם באיכות הכתיבה החרדית. כחלק מכך, ובמאבק ליצור ספריה חרדית איכותית יותר, בצעד ראשון מסוגו, הקימה פריד לפני כחמש שנים את 'ביתא', ארגון הבית הראשון לסופרים חרדיים.

בביתא, מקבלות הסופרות מענה מקיף בשלל תחומים. "בתור נערה תמיד ידעתי שלמגזר החילוני היו כל הזמן בתי סופר, כבר בתל אביב הקטנה, היו יושבים סופרים סביב שולחן עגול, מקריאים לאחרים מהיצירות שלהם, ומקבלים משובים לכך. בניגוד לכך, היום, נוצר מצב שסופר מוצא את עצמו לבד מול המקלדת, ובודד מאוד מול זכויותיו, במיוחד הסופר החרדי. יש הרבה דברים שלא מגיעים בכלל לידיעתו, ואיגוד כזה נחוץ מאוד".

כיום, מתקיימים בביתא מפגשים חודשיים, ובהן דיונים בשאלות מהותיות, עזרה הדתית ביצירה, קבלת משובים על כתיבה, סיוע במציאת עבודה, קבלת מידע מקצועי רלוונטי, וגם שיפור איכות הכתיבה של הספרות החרדית הבינונית, שהיא פוגשת לא מעט. "המקלדת נעשתה פתאום כל כך נגישה לכל אחד, שיש פריחה גדולה בעולם הספרות החרדי. כל מי שרוצה ליטול את העט הולך ונוטל. במשך הזמן, נתקלתי בהרבה ספרים בינוניים, שנמכרו בעיקר בגלל הכריכה היפה או הסקרנות שהם ידעו לייצר, אבל לא היו להם חיי מדף ארוכים. לכן, בביתא, אנחנו מנסים לסנן את הסופרות הטובות ביותר ולגרום למצוינות בכתיבה. מאידך, כאמור, אנחנו לא מכוונים לסגנון אחיד, מאוד מכבדים כל אחד את סגנונו, ורק מחנכים אל כנות עצמית, כי כשיש כנות – אין שבלונה".

מצד אחד עולם המו"לים היהודי נקלע מאוד לקשיים כלכליים, אבל בניגוד לכך, אנחנו רואים אותו באורח מפתיע גם מפותח מאי פעם. מה את חושבת על זה?
"קשה לי קצת להיכנס לעניין זה, כי אני סופרת, לא סוחרת", היא צוחקת. "אני מאמינה שזה קשור לסוג של התנהלות עסקית לא נכונה אולי, שהביאה לקשיים הגדולים, וייתכן שהיום כל אחד מהמו"לים מסיק מסקנות לעצמו, ומנסה למצוא את השיטה הנכונה כדי לשרוד וגם להרוויח מן העסק.

"מההיבט שלי, נראה שיש הרבה סופרים – אבל אין הרבה קונים. הספריות הרבות שמאפשרות להשאיל ספרים במקום לקנות אותם, בהחלט ממלאות את החסר אצל משפחות שמתקשות בקניית המוני הספרים היוצאים מידי חודש לשוק. לא מזמן היתה אפילו קריאה של אחד המו"לים הידועים, לסופרים ולסופרות, לא לכתוב כל כך הרבה. והוא באופן אישי אכן קונה ומשווק רק את המצוינים או את המותגים הגדולים והידועים.

"מצד שני, הפריחה קיימת כיוון שהספר הוא מצרך נידרש מאד בעולם החרדי, וזה סוג של תוצר שתמיד יהיה לו צורך. עוד יבוא היום לדעתי שייווצר האיזון בין ההצפה בכתיבה ויכולת השיווק הנכונה. בינתיים, אנחנו פה בבית הסופר החרדי משתדלים לעמוד על מצוינות בכתיבה, כדי ליצור תשתית טובה יותר של השוק הזה לעתיד".
 
מעבר לזה, אנחנו רואים שיש גם הרבה יותר ספרי קומיקס שצצים חדשות לבקרים. מה את חושבת על זה?
"הקומיקס בהחלט משרת משהו ויזואלי במקום סרט, ואני באופן אישי כן בעד לתת לילד קומיקס מפעם לפעם. אבל כשזה באופן קבוע, אני מרגישה שיש בזה הרבה הפסד. כי בקריאה לעומק יש המון למידה של עיבוד רגשות, של לרדת לדקויות, וזה מאוד חשוב. אני חושבת שצריך למצוא את שביל הזהב, שייתן מענה נכון, כי אני פוגשת יותר ויותר ילדים שאם זה לא קומיקס – הם פשוט לא קוראים. מצד שני, עדיף את זה מכלום. אם אין ברירה – עדיף שילד לכל הפחות יעשיר את עצמו דרך קומיקס".
 
בעידן שכולו מסכים, אנחנו רואים היום בעולם הכללי מאבק עיקש אצל אנשי חינוך והורים כדי שילדים ימשיכו לקרוא ספרים. אין לך פחד שיום אחד זה יקרה גם בעולם התורני, והספר ייזנח?
"ברמה שאני רואה היום, שיותר ויותר הורים שומרי מצוות אוסרים את המחשב -  אני ממש לא חוששת שזה יקרה. אחרי שלא מעט בתים נהרסו וילדים שנשרו בגלל החשיפה למדיה התקשורתית - אני חושבת שהמודעות לסכנות שלה נעשו כל כך ברורות בבתים, ויש פחד כל כך גדול מזה, שיש היום הורים שמאוד שומרים על הילדים שלהם. כך שגם אם ילד פה ושם נחשף מהסקרנות לאיזה סרט או משהו – זה עדיין לא מה שיתפוס את מקום הספר. בעיני ספר תמיד יהיה הכלי המשמעותי ביותר בעולם החרדי להעברת מסרים".

 
"סופרים בעלי תשובה מתחייבים ביתר זהירות"
כחלק מהשינוי שנוצר בעולם הכתיבה התורנית, פריד מתארת גם את כניסתם של סופרים בעלי תשובה לז'אנר, שהביא ללא מעט שינויים, ולמען האמת, במקרים מסוימים – העלה גם לא מעט דילמות מהותיות.

"לא מזמן היה לנו דיון בביתא בקשר לבעלי תשובה והספרות שלהם", היא מתארת. " כי מצד אחד בעלי תשובה מגיעים עם איכות, ידע הכללי משלהם, וגם עולם פנימי מתבונן ועצמאי, שמסוגל לבחור את בחירותיו ולעמוד בהם באומץ. יש להם גם סגנון כתיבה חדשני, שמוסיף המון גוון, עומק ויופי לספרות החרדית, ובהרבה מובנים הם מהווים מעין גשר חשוב בין העולמות, שמייצר הבנה וקבלת השונה.

"מצד שני, בדיוק מהסיבה הזאת, הם גם מתחייבים ביתר זהירות. כיוון שתרבות הפנאי של ילדינו היא כאמור מאוד משמעותית בתחום, הרגשתי שלא ייתכן שלא יהיה שום דיבור בין הסופרות על איכות הכתיבה, על הקווים המנחים, ובכלל, על מה זה ציבור חרדי, מה אנחנו רוצים להעביר לילד יהודי שומר תורה ומצוות. השאלה העיקרית שנגענו בה בדיון, הייתה עד כמה צריכים לחשוף את העולם החילוני וההווי שלו לאלה שלא זקוקים לחשיפה הזאת, כמו למשל סיפורי תשובה או תיאור מערכות יחסים בין זוגות, שיש להם קודים שונים במגזר התורני-חרדי. יש גם 'בוֹרוֹת' מסוגים שונים שחוזרים בתשובה טבעו בהם כמעט, לאורך תהליך ההתקרבות שלהם, והם מביאים לא מעט לכתיבה שלהם.

"בסופו של דבר, אנחנו לא צריכים להיכנס לעומקם של כל הבורות האלה, ולכן, בעיני, סופר שרוצה להועיל - צריך להתייעץ עם מי שגדול ממנו בעולם התורני עד איפה לחשוף דברים שאין צורך לחשוף אותם, ולנסות לתאר אותם בצורה יותר שטחית ומרפרפת. יש גם כאלה לצערי ש'סוגרים חשבון' עם הציבור החרדי בכתיבה שלהם. למשל תיאור של אבא חסידי תקיף ואטום שנעול בתוכו, עד שמגיע 'הגואל המושיע' , דמות של חוזר בתשובה רחב אופקים, שמבין לנפש ומכוון את האב הטועה. עם כל הכבוד, בעיני צריך להיות איזון גם בעניין הזה.

"מלבד זאת, אני חושבת שגם סופרים חרדים צריכים מאוד להיזהר לא לחשוף בורות שלהם לפני חרדים אחרים. צריך לזכור שגם חרדי הוא אדם מתלבט, שלא תמיד נמצא ב'איגרא רמא', ויש לו את ההתמודדויות שלו. אלה דברים שאנחנו כל הזמן דנים בהם 'בביתא'. עד כמה אנו צריכים לשקף מציאות במלואה, גם כאשר היא שלילית ועלולה להוות בהיסח הדעת מודל לחיקוי".


"יצירת חיי היא המשפחה. הרבה יותר מעולם הכתיבה"
עניין שקצת פחות ידוע אודותיה, הוא שפריד מטפחת בתוך ביתה לא מעט צאצאים שעוסקים אף הם בכתיבה, לאחר שחיידק הכתיבה שלה עבר בתורשה אליהם. כחלק מכך, תוכלו למצוא שניים מבניה, שעוסקים בכתיבה ובעריכה. לפריד גם בת, בשם רות רוזנשטיין, שנראה ששרביט הכתיבה כמו הועבר אליה במתנה, ועד כה כבר הספיקה להוציא לאור לא פחות מ-13 ספרים. "כל הילדים שלי הם בעלי כתיבה תקנית ויפה. כולם מוכשרים בכתיבה, זה ממש בעצמותיהם. חלק מזה עובר גם לנכדים, שחלק מהם גם כבר קצת מתחילים לכתוב", היא מתארת.

"אבל יש גם מי שמכחיש את זה בכל לב, וברח בקיצוניות לחלק הריאלי יותר, של ראיית חשבון. הם כנראה פשוט לא אהבו את הציפייה הזאת מהם, והרגישו צורך לברוח מהסטיגמה שרודפת אחריהם כ'ילדים של', שכביכול יודעים לכתוב", היא צוחקת.

ולמרות הכל, אם חשבתם שעבור פריד הכתיבה היא הדבר המשמעותי בחיים, אינכם אלא טועים. עד היום, למרות היותה שם דבר, היא מבחינתה מגדירה את יצירת חייה האמתית כאימהות, שהכתיבה היא רק נספח אליה.

"זה נשמע כאילו אני מתחסדת כשאני אומרת את זה", היא אומררת, "אבל אני זוכרת שכשהייתי קטנה, ושאלו אותי מה אני רוצה להיות כשאהיה גדולה - תמיד אמרתי שאני רוצה להיות אמא. אף פעם לא אמרתי שאני רוצה להיות סופרת. תמיד חשבתי שזה תפקיד פלאי, ואני עד היום חושבת ככה. ברור שאם ספר מצליח זה נותן הרגשה טובה, אבל אם מדברים על יצירת חיי - אני מרגישה שהמשפחה שלי זו היצירה האמתית בחיי. לראות את הילדים שלך, את העמל הראשוני שלך, את ההשקעה שלך מניבה פרי, בסיעתא דשמייא - זה הסיפוק האמתי מבחינתי".