לא, אתם לא יודעים למה היא יצאה בשאלה, או למה היא התאבדה

העיתונות, כהרגלה, חוגגת על הסיפור הזה: אישה אומללה נעדרה לכמה ימים, וסיפורה זכה להדגשת יתר בגלל כמה וכמה מאפיינים עסיסיים. היא יצאה בשאלה כאישה בוגרת, היא השתייכה לחסידות ידועה בעבר, ילדיה נותרו ברובם חרדים ולא היו איתה בקשר, היא פיזרה מסרים אובדניים בגלל מצבה העגום, היא היתה מטופלת נפש זה שנים רבות...
 
בסופו של דבר, נמצאה גופתה. אבל רבים מידי לא נחה דעתם בתקווה שהמנוחה תנוח על משכבה בשלום. הסיפור צבעוני מידי, הדרמה האנושית מפתה מידי – הם חייבים להציע את התיאוריות שלהם, חייבים לנתח אישיות שלא הכירו ואת משפחתה שהם מכירים עוד פחות, חייבים להצביע על מערכת הכשלים שהובילה לסוף העגום.
 
לכל אלה יש לי משפט אחד לומר: אתם לא באמת יודעים כלום.
 
לכל משפחה יש חיים סודיים משלה, חיים שרק בני המשפחה מכירים. לכל אדם יש אינספור רבדים, ואת העמוקים שבהם מכירים רק הקרובים אליו ביותר, אלו שחיו איתו. לכל מי שמפקפק בכך – זוכרים את הידיעות שמתפרסמות, למשל, אחרי ידיעה על רצח בתוך המשפחה? גדוד המום של חברים ושכנים מתייצב בדרך כלל כדי להעיד שהרוצח היה ידוע כאדם נחמד, חביב, אפילו שקט ועדין. בדיעבד ברור שמדובר באדם שהתרוצצו אצלו שדים אלימים בנשמה, אבל מי ידע את זה לפני שמעלליו היו חמורים מספיק כדי לעלות לכותרות?
 
כמובן, תמיד אפשר להפיק לקחים – בכל מה שקשור לעצמנו. אם המתאבדת היא אישה בודדה, אפשר לקבל על עצמנו להעניק יותר תשומת לב לאנשים בודדים שאנחנו פוגשים. אם היא יוצאת בשאלה – אפשר להבין עד כמה חשוב לעזור למתמודדים בציבור הדתי לא לחצות את הגבול, ועד כמה חשוב להשאיר נר בחלון בתקווה שישובו. אבל לאף אחד אין זכות להסיק מסקנות בשם המשפחה, בשם האנשים שבאמת הכירו את המנוחה והיו, בעל כורחם, שחקנים בטרגדיה האנושית הזו. ולא, לקרא את כתביו של שחקן אחד בטרגדיה, גם אם הוא השחקן שמובא עכשיו למנוחות, לא הופך אותנו לאנשים שיודעים באמת מה התרחש במחזה הזה.
 
לפני כמה שנים, כשבעלי עוד היה בחור ישיבה ב'מיר' בירושלים, הוא התגורר למשך מספר שבועות אצל זקן ערירי, שחיפש נואשות מישהו שיגור איתו ויקל על בדידותו. בעלי הסכים, ועד מהרה זכה לשמוע את סיפור חייו קורע הלב של האיש: אחרי שמסר את נפשו על גידול ילדיו, כל ילדיו נטשו אותו וניתקו עימו קשר. הקשיש לא הסתפק בסיפור בעל פה: הוא אף הראה לו את 'האוטוביוגרפיה' שלו: מסמך שכתב ובו הוא מגולל את פרשיו ייסוריו הקשים ובוגדנות ילדיו. "נתתי את זה לקלדנית שתקליד לי, והיא ממש בכתה כשקראה את זה", הוא סיפר לבעלי. "אני מתכוון להשאיר צוואה שהספר יודפס אחרי מותי – כדי שכולם ידעו איך מתי משברון לב בגלל הילדים שלי".
 
בעלי, שהכיר מרחוק כמה מהבנים הללו, התפלא מעט על ציורם כילדים חסרי לב, אבל לא התעמק בעניין. אחרי כמה שבועות של מגורים במחיצת האב, עם זאת, הוא הבין לגמרי איך ייתכן שאנשים המוכרים כנורמטיביים וטובי לב יתנתקו מאבא שלהם. הקשיש היה אמנם קשיש – אבל זה לא הפריע לו להיות מניפולטיבי מאד ושתלטן. הוא הקים מהומות בכל פעם שגילה כי הבחור שגר איתו – לבקשתו - הוזמן לסעודת שבת במקום אחר ('אתה אמור להיות איתי כל הזמן'!) הפעיל סנקציות על מה שנראה לו כשימוש מוגזם בחשמל או מים, השמיע איומים כשמשהו לא נעשה בדיוק לטעמו, ובכלל התמחה בהמאסת החיים על הסובבים אותו. תוך חודש וחצי בעלי נפרד ממנו לשלום, בהחלטה שהאיש אולי מסכן, אבל אין דרך לעזור לו כפי שהוא רוצה בלי לצאת מהדעת. אחרי שעזב, הוא שמע ממכרים משותפים עוד קצת על הסיפור המשפחתי של הקשיש. מסתבר שהילדים נאלצו לנתק מגע למען שפיותם ושלום הבית שלהם; אחרי שישה שבועות ליד האב, בעלי לא הטיל ספק בכך שכל רב היה מצווה עליהם לפעול כפי שפעלו, ממש מטעמי פיקוח נפש.
 
אבל מה יקרה אם ביום מן הימים אכן יופץ ספרו של הקשיש הירושלמי הנרגן ברבים? הקוראים עשויים להרגיש שהם מכירים היטב את הסיפור, שהם מבינים את הדינמיקה המשפחתית, שהם מסוגלים לשפוט את ה'אנוכיות' של הילדים. הם יטעו לחלוטין – אבל רק אנשים כמו בעלי, שהכירו את גיבור הסיפור אישית, יבינו את גודל הטעות.
 
אין בכוונתי להשוות בין המקרה של המנוחה (שלפרטי סיפורה האישי לא ראיתי לנכון להיכנס) ובין המקרה של אותו זקן. לסיפור הזה יש רק מטרה אחת: להבהיר שבאמת איננו יודעים כלום. אולי מי שמצטייר כקורבן הוא אכן קורבן – ואולי היו לו קורבנות משלו. אולי הטרגדיה היוונית היא באשמת אלה שאנחנו נוטים להאשים, ואולי אנחנו בכלל קוראים הפוך את הכתובת על הקיר. אולי מישהו מפעיל עלינו מניפולציה – ואולי הרעיון הזה בעצמו הוא מניפולציה.
 
כלל לא משנה מהי האמת כאן. משנה רק עובדה אחת: אין לנו דרך לדעת את האמת, אין לנו זכות לדעת אותה, ואין שום צידוק לניסיון חסר האחריות להחליט מי האשם פה. אם הסיפור הטרגי הזה גורם לכם להפיק לקחים אישיים – מה טוב. אבל אם התוצאה שלו היא לגרום לאנשים לחרוץ משפט על אנשים כאובים שהם כלל לא מכירים, זהו רק המשכה הישיר של הטרגדיה הזו.