"אבא, אני יודע שממש לידי קרוב נמצאת העצה שלך בשבילי, אבל לא מצליח למצוא"

בתכנה של המודם יש פינה שנקראת 'העצה היומית'. כל פעם העיניים שלי נמשכות לשם אוטומטית, למצוא את העצה היומית שלי, ותמיד הן מתאכזבות מחדש. יש שם רק שטויות שלא קשורות אלי. אני יודע שקרוב מאוד, ממש לידי, ישנה העצה היומית שלי, אבל אני לא מצליח למצוא אותה.
 
השם הטוב, אני רוצה לדבר אתך.
אני רוצה לדבר אתך!
אני יודע שזה יציל אותי ויוציא אותי וישדרג את כל האזור החשוך שאני תקוע בו, למשהו מסביר פנים הרבה יותר.
גם אם לא אראה איך מתחלפת התפאורה, היא תתחלף. אם אזכה לדבר ולבקש, אנצל.
אבל ככל שאני מרגיש רע יותר, אני תקוע יותר.
יושב על הכיסא, מחוק מרוב עומס, גמור מעייפות, עם מוח קהה ומבולבל ופה שלא זז.
כי, אתה מבין, ככל שאני מעוך יותר, ככה אין לי כוח ל"סתם".
אם להתבודד - שיהיה באמת.
סתם למרוח מילים – כבר מרחתי כל היום.
סתם להתברבר עם דיבורים לא מדויקים, כבר התברברתי בטלפון אלף שעות.
 
עכשיו אני רוצה אותך – אבל אותך עם האיכויות האמתיות. שיבוא כבר הדבר שיחתוך את כל הבלה בלה הזה, בקרן אחת חדה של לייזר, ויבקע פנימה, והחוצה, לגובה, לעומק.
שיבוא!!
 
אבל הפה נעול והמוח קהוי והשכל הזוי. ואין כאן בן-אדם, כמעט...
 
איך אקרא לך? איך אמצא אותך? כל בוקר אני מבקש ממך לזכות להתבודדות, וכל ערב אני קורס במצב תודעה הפוך לגמרי, ואין התבודדות. יש רק געגועים, עמומים, מתחננים, חלושים ומותשים מכדי שיהפכו למנוע.
 
נשארו, כמובן, שעות הריסוק הכואבות.
מהריסוק הכואב אין שאלה איך להתבודד – משם כבר באים בריצה.
באים ושופכים ומייללים ומסבירים, כי כמו שאתה שומע - אף אחד אינו שומע, כמו שאתה מקבל - אף אחד אינו מקבל, וכמו שאתה מקשיב - אף אחד אינו מקשיב, כי אף אחד - אין לו כוח ואין לו מקום.
 
איך לבכות לך למדתי.
איך לכעוס ולזעום ולקטר לך – גם כן למדתי.
איך לקרוא גם לכלומיות שלי מולך 'התבודדות' – עוד לא למדתי.
 
וגם מציק לי, אבא, שאני לא באמת מרגיש מולך כשאני מדבר.
אני מדבר בעיניים עצומות, יודע שאתה שם, אבל לא מרגיש.
חלל מסביבי, לא התגלות.
אני אומר את זה, כי אני מקווה שיום אחד זה ישתנה.
אולי החלל הזה קשור לחלל אחד עמוק מאוד שיש בתוכי.
אולי משום שהחלל קיים בתוכי, הוא מתגלה כשאנחנו ביחד. יש לי השערה כזאת.
אם ככה – מצווה קריטית ודחופה עוד יותר היא, לטפל בחלל שבי. כדי להיות מולך באמת יותר, במוחש ובתחושה יותר.
 
עזור לי, אבא. אני בתקופה שבה אינני יודע מה מצווה ומה עברה, מה נכון ומה טעות, ובעיקר – מה אתה רוצה ואיך נכון ביותר לנשמה שלי. והרי אי אפשר לשאול על זה אחרים, כי כל אדם נמצא על נקודה אחרת במפה אחרת. כל אדם קיבל שליחות להתקדם מנקודה אחת מסוימת לנקודה אחרת, מסוימת גם היא, ואי אפשר להשוות את האנשים זה לזה.
 
יש מי שצריך לקום ולפעול, ויש מי שצריך להפסיק ולהרפות.
יש מי שצריך ללמוד להיכנע, ויש מי שצריך ללמוד להיאבק.
יש מי שצריך להשמיע את קולו, ויש מי שצריך לידום ולשתוק.
יש מי שצריך לשאול אחרים, ויש מי שצריך לציית לעצמו.
יש מי שאתה רוצה אותו לוחץ ומתעקש, ויש מי שאתה רוצה אותו נכנע ומקבל.
 
מה אתה רוצה אותי?
מה התפקיד שלי?
איפה השליחות שלי?
 
אני מבולבל. שעתיים מדכדכות ממש של ניסיונות סרק להתבודד עברו עלי, וגרמו לי לשבת מול המחשב ולזרוק מילים כלומיות החוצה. תן לי כוח לקרוא לך אותן. אפילו הכי חלש ופלגמטי, אפילו מנותק לגמרי, אפילו בלי מנגינה ובלי טעם ובלי ריח. לפחות לקרוא. כי גם זה קדוש. גם זה מולך. גם זה אִתך.