לרכוש גומי לעיסה בשטר של אלף דולרים

"וימכר את בכרתו ליעקב" (בראשית כ"ה, ל"ג)
 
יהודי ששָבַע מרורות בימי חייו ניגש פעם אל החפץ חיים ושאלה בפיו: מדוע הקב"ה אינו משלם לי, כאן בעולם הזה, לפחות על מצוה אחת שעשיתי? מה יקרה אם יפְרעו לי בחיי-חיותי על מצוה אחת כדי שאגמור אחת ולתמיד עם כל היסורים שלי? הרי יש לי כל כך הרבה צרות, ואם אקבל שכר מצווה אחת 'על החשבון' יישאר עדיין מרבית השכר לעלמא דקשוט, ומה רע בכך?
השיב לו החפץ חיים: עניינך דומה לאחד שבא לרכוש גומי-לעיסה (מסטיק) בשטר של אלף דולרים... הרי המוכר יצחק עליו, לא ירצה בכלל לשמוע על עיסקה שכזו; וכי כיצד יתן לו עודף על מחירו של גומי הלעיסה, שאינו עולה על פרוטה אחת?
כך, ואף הרבה יותר מזה, הוא שכרה של כל מצווה שאתה מבקש לקבל כאן. כשתגיע לעולם הבא, אמר החפץ חיים, ותזכה לראות עד היכן מגיע שכר המצוה, תבין שהדבר מקביל בדיוק לרכישת מסטיק בשטר של אלף דולר.
ואם כן, המשיך לשאול החפץ חיים בעצמו, כיצד משלמים לרשעים על שכר מצוותיהם כאן בעולם הזה? אם השכר הוא כל כך גדול, שלא ראתה אלוקים זולתך, איך אפשר להשיב לרשעים על גמולם הטוב בחייהם?
והשיב על כך: הקב"ה משלם לכל אחד על שכר המצוות שעשה, לפי היחס שהוא מגלה לעשיית המצוות. לצדיק וירא שמים השומר על המצוות בקפדנות יתירה ומקיימן במסירות נפש, מגיע באמת שכר עצום, אך הרשע שאינו מעריך אותן כלל וכלל ורק "במקרה" קיים מצוה פלונית שצריך לשלם לו עליה, הרי שגם השכר יהיה בהתאם...
ומרן הגר"ח שמולאביץ זצ"ל בשיחותיו הביא ראיה לכך, ששכר המצוות הוא לפי יחסו של האדם אליהן. המפרשים שואלים: כיצד פיתה יעקב אבינו את עשיו לאכול מנזיד העדשים ולמכור לו את הבכורה? מדוע אין בכך מקח טעות? הרי במציאות הבכורה שווה הרבה יותר מנזיד העדשים, וכיצד אם כן שיכנע יעקב אבינו את אחיו לבוא עימו לעיסקה שכזו?
והתשובה, לפי היחס שגילה עשיו למצוות הקב"ה, לא היתה שווה בעיניו הבכורה יותר מאשר נזיד עדשים וכך גם העריכו אותו בשמים וממילא העיסקה שרירה וקיימת.
מה מלמדנו דבר זה?
נורא-נוראות. יושב בן תורה ולומד במשך כל שעות היום, אך במציאות לא תהיה תורתו שווה יותר מחמשה שקלים...
מדוע? כי אם באמצע הסדר הוא יוצא מהכולל והולך לבנק לטפל בעניינו של צ'ק שחזר, כאשר ההפסד היה מסתכם בסך הכל בחמשה שקלים, הרי בחתימת ידו הוא מוכיח שהתורה אינה שווה בעיניו יותר מאשר אותם כמה שקלים.