עד היום לא ידוע מי נתן את הפקודה, להדליק את האורות במלחמה

"ולא רדפו אחרי בני יעקב" (בראשית ל"ה, ה')

אחד מבכירי הרופאים סיפר להגר"י זילברשטיין מעשה מופלא ממלחמת יום הכיפורים. קבוצת הטנקים שבה שהה הרופא היתה מכותרת על ידי גדודים מצריים שחצו את תעלת סואץ ולא איפשרו לרכבים היהודיים כל תזוזה. לפי כל כללי המלחמה המקובלים בצבאות העולם מוגדר מצב זה כמצב ביש, חסר כל סיכוי של הצלחה.
השמש שקעה והלילה שירד על מדבר סיני שלח קרניים מאיימות עוד יותר על מפקדי הטנקים, שהיו אובדי עצות ושיוועו לעזרה. כשהחשיכה היתה כבר מוחלטת, נשמעה לפתע פקודה במכשירי הקשר: "להדליק את האורות ולפתוח בנסיגה".
מפקדי הטנקים הביטו זה על זה כאינם מאמינים למשמע אוזנם; כיצד יתכן שיצוו עלינו להדליק את האורות, הלא כל חייל זוטר יודע שכשאתה מדליק את האור בחשיכה, איך לך חשיפה גדולה מזו לעיני האויב ולא תידרשנה יותר מדקה או שתיים כדי לחסל את כל הגדוד?
זמן מיותר למחשבות לא היה. לאחר שהפקודה הושמעה בפעם השניה, נכנסו הצוותות לטנקים, הדליקו את האורות ופתתו בנסיגה. למרבה התמהון עברה הנסיגה בשלום, כאשר הכל מתפלאים כיצד ייתכן שהמצרים שהיו מסביב וכיתרו את הטנקים לא ירו עליהם ולו פגז אחד.
ויהי לפלא-פלאים.
אחד הרופאים המשתתפים בשיעוריו של הרב מרא דאתרא, שהיה נוכח באותו אירוע מדהים, סיפר שהפלא הגדול ביותר היה שעד היום הזה לא נודע מי נתן את הפקודה הכל כך מוזרה "להדליק את האורות ולנסוע" בעיצומו של הלילה, כאשר כל הכללים ההגיוניים אמורים לפעול ההיפך.
כניראה, שהתופעה של 'ולא רדפו אחרי בני יעקב' חוזרת ונישנית גם בדורנו.
 
נסיקה ולא נסיגה
אם מחפשים הוכחה לכך שהעם היהודי אינו פועל לפי הגיון, הנה לפנינו סיפור מופלא שלא סוּפר עד היום המוכיח לנו שאנו בניו-אהוביו של מי שברשותו מופקדים כל הכוחות, א-ל עליון, קונה שמים וארץ, ואם הוא מצווה להדליק את האורות ולנסוע, מי יפר את פקודתו?!
ואם נתבונן מעט, נראה שכל יהודי מקבל לפעמים פקודה שתכליתה הוא להדליק את האורות. יש והוא אינו מבין את הפקודה, גם הנוסח נראה לו מוזר ובלתי מובן, אבל מה לעשות; הפקודה חוזרת ומושמעת לאוזניו, וגם ההד החוזר ממנה, מצלצל במנגינה דומה. יהודי: זה הזמן להדליק את כל האורות, להבעיר את האש היוקדת  -  ו-ל-נ-ס-ו-ע !
הפקודה הזו מצטלטלת בצלילים חזקים יותר כאשר עובר על האדם אירוע לא שגרתי, שהרי אז קל לו יותר להתקרב צער אחד קדימה בדרך אל השלימות. התעוררות הלב דומה להדלקת האורות, התלהבות הנשמה כמוה כהבערת השמן, ומה צריך לעשות עכשיו?
ל-נ-ס-ו-ע !
אלא שבניגוד לפקודה במלחמת יום הכיפורים שדיברה על נסיגה, מצווים אנו על נסיקה אל-על, להביט אל טוהר השמים ולידע מי בראם, מי יצר את הבריאה הנפלאה, ולהתקרב אליו, לעשות את רצונו ולקדש את שמו ברבים.
ושוב, במילה אחת:
ל-נ-ס-ו-ע !
לא לעמוד במקום אחד. להתקדם לעבר המטרה, ולהיות כל הזמן במצב של חיזוק.
 
לקדש את שמו יתברך בעיני הבריות
אחד הדברים הגדולים ביותר המוטלים על כל יהודי בתקופה שכזו הוא לקדש שם שמים, להאהיב את שמו הגדול בעיני הבריות, להביא לכך שאחינו התועים שלא זכו בינתיים לטעום טעמה של תורה, יידעו שבני תורה הם אנשי מידות ודרך ארץ, עד שכל הרואה אותם יפצח על כרחו את פיו בהלל והודיה.
יש יהודים פשוטים הזוכים לקדש ברבים את שמו של מלך מלכי המלכים, ולא בעלייה על המוקד, חלילה, אלא בהנהגה מופתית הגורמת לכך שהבריות יעריכו את לומדי התורה ומקיימי מצוותיה. ככל שחילול שם שמים בתקופתנו גדול יותר, כך מוטלת עלינו החובה להביא לקידוש שם שמים בכל צעד שאנו עושים, ולזכות במצווה הגדולה ביותר המכפרת, כידוע, במידה מסויימת, גם על חילול שם שמים.
ולא תובעים מהאדם דברים שהם למעלה מהשגותיו ודרגותיו. הינך נכנס לבנק, אל תעקוף את התור כדי להגיע לקופה מהר יותר; הינך נוסע באוטובוס וזקן עובר לידך, אל תתן לשאינם שומרי-מצוות שיקיימו את המצוה במקומך ולהצביע עליך כאחד שאינו קם בפני שיבה; אל תוציא מפיך מילים שאינן תואמות את דרגתו של בן-תורה באשר הוא.
בכוחה של מילה אחת להביא לקידוש שם שמים עצום, וחלילה גם להיפך.
 
נאמנות מוחלטת
הדברים הללו, הנראים לכאורה כמשימות קלות לביצוע, הם-הם קיומה של קריאת ה"תמליכוני עליכם", המהדהדת ביום הדין, שהרי אין לך מי שמקבל על עצמו עולו של מלך יותר ממי שמקרב רחוקים לעבודתו של המלך.
משל למה הדבר דומה, לבן-מלך שסרח מעל אביו, בגד בו והתחבר עם אוייביו. לימים החליט הבן לשוב אל אביו. המלך קיבלו בזרועות פתוחות כדרכו של כל אב, אבל חשש עדיין להפקיד בידיו את ענייני המלוכה.
מתי יוכיח הבן את נאמנותו המוחלטת לאביו? - בשעה שיילך מיוזמתו ויקָרב לחצר המלוכה את אלה שהתרחקו ממנה, שבָּגְדו במלך, ויפתם בכל דברי פיתוי שכדאי להם לחסות בצל כנפיו של המלך.
   כך, גם מי שחטא ופשע ובֶגֶד בוגדים בָּגַד למלך מלכי המלכים, אבל עכשיו הוא גורם בהנהגתו שגם הרחוקים מרגישים שכדאי להיות מבניו של המלך. או-אז מפגין הלה את נאמנותו חסרת-הפשרות למלכו, וסיכויים רבים לו להבחר כאחד מרואי פני המלך.