"מרן הרב עובדיה התיר לי לגלח את הזקן, כדי שאוכל להיות רב בצבא ארצות הברית"

מאז ומתמיד חלם דיוויד גינגולד אלשייך לשרת בקודש, ולעזור ליהודים באשר הם. לא, הוא לא תכנן את מסלול חייו באופן כזה שבדרך לא דרך, יגיע לשליחות ב'מקום הכי רחוק' שאפשר, ויכהן כצ'פלין (קצין דת) בבסיסים היותר נידחים של הצבא האמריקני. אבל רצה הקב"ה ושלח לו 'עזר כנגדו', רעייתו נילי, שתעמוד לצדו בכל האתגרים. עמה הפך הדבר לקל הרבה יותר ממה שהוא אולי מצטייר.

אז מה זה אומר להיות צ'פלין יהודי בצבא ארה"ב, ואיך מתייחס הממסד הצבאי לחיילים היהודיים שמשרתים בבסיסיו השונים? "תפקיד רב בצבא האמריקני - שונה בתכלית מזה של רב צבאי בארץ", מסביר גינגולד-אלשייך (30), נשוי לנילי ואב לשתי בנות, המכהן מזה כשלוש שנים כצ'פלין בצבא ארה"ב. "בארץ מדובר בתפקיד שהוא יותר הלכתי ופחות פיקודי, להבדיל מארה"ב ששם הצ'פלין הוא בעצם חייל לכל דבר, שעובר הכשרה קרבית בטירונות המפרכת, כמו כל חייל אחר.

היות וכיום ישנם רק עשרה רבנים המכהנים כצ'פלין, ותחת פיקודם כפופים למעלה מ-10,000 חיילים יהודים – כל רב אחראי על מספר מישורים, בהם הוא נדרש לתת מענה הן בפן ההלכתי והן בפן האישי-חברתי. "מדובר בתפקיד מוגדר אך רב גוני, שכולל בתוכו שלושה תתי-תפקידים עיקריים:

1. לטפל בענייני רפואת הנפש בתוך היחידה. לצורך כך, למעט קורס הקצינים שהרב יידרש לעבור, הוא גם יצטרך להשתלם בהמון קורסים טיפוליים ולמלא תקן של כעין עובד סוציאלי. תחת תפקיד זה צריכים הרבנים לתת מענה מקיף בנושא של התאבדויות, הלם קרב וכדומה.
2. לטפל בענייני אתיקה – קורסים נוספים שאותם נדרש הרב לעבור הם קורסים שילמדו אותו להחליט מתי ואיך לשלוח את פקודיו למלחמה, ללמוד מתי ההחלטות האלה אינן עולות בקנה אחד עם המוסריות ולדעת להתמודד איתן מבעד למשקפת היהודית-הלכתית.
3. להשתלם בלימודים מודיעיניים, ולדעת לתכנן מבצעים".

דיוויד (האמצעי) עם הקולגות בצבא

איך אתם מתמודדים עם נושא הכשרויות?

"היות ובצבא האמריקני אין מושג כזה של מטבחים כשרים, גם אין צורך באיוש משרת משגיח. אנחנו כרבנים דואגים שהצבא יספק לכל חייל יהודי מנות קרב כשרות, ושוות ערך למנות שמקבל כל חייל אחר".

מהם הקריטריונים שצריכים להיות למועמד לתפקיד הצ'פלין?

"מלבד אכפתיות ורגישות לזולת, צריכים תואר שני לפחות, לעבור את הטירונות בת 16 השבועות, קורס קצונה ועמידה במבחנים וסדנאות טיפוליות הקשורות לתחום הנפש".

"כשאתה עובר טירונות כמו החיילים שלך, אתה מבין אותם טוב יותר"

אז איך נראית טירונות שכזו, ומה ההיגיון שעומד מאחורי החובה של כל צ'פלין לעבור אותה – אם בפועל הוא עתיד לאייש תפקיד ייעודי ומוגדר מראש?  "כמו בכל צבא שמכבד את עצמו, גם בצבא האמריקני – הטירונות היא תהליך שנועד לבחון את היכולת הפיזית שלך, להסתגל לכל קושי ולצלוח כל משימה", מסביר גינגולד-אלשייך.

"הרעיון שעומד מאחורי זה הוא שאם אני אמור לעזור לחייל שלי, ולהכריע הכרעות דתיות והלכתיות שישפיעו על כל משך השירות שלו, וגם לאחריו – אני מוכרח לעשות את זה ממקום של 'נושא בעול עם חברו'. אי אפשר לשלוף עצות 'מהמותן'. מוכרחים להיות בקיאים ולהתמצא בסיטואציות שבהן החייל נדרש לעבור - כדי להכריע מתוך הזדהות אמיתית. וכשאתה עובר על בשרך את אותו המסלול שעובר החייל שלך, אז אתה גם מסוגל להבין אותו כמו שצריך, ולהכריע בענייניו בצורה אמיתית, מדויקת ונכונה".

משפחת גינגולד-אלשייך בהרכב מלא

בארץ לימד הרב גינגולד-אלשייך את מקצוע הדיינות, בכולל מקומי בתל אביב. לאחר מכן, קצת אחרי חתונתם, החליטו בני הזוג לטוס לשליחות ביפן – בה כיהן דיוויד כרב ראשי. אך לתפקידו הנוכחי כצ'פלין - שום דבר שעשה לפני כן איננו דומה. בפסח למשל, הקצה לו הבסיס בניין חדש לחלוטין, שיועד להוות 'מרכז יהדות ותורה'. אלא שמשום מה, העובדה שרק בשבוע הקודם התפוצץ בבניין צינור וכל האולם התמלא במים – קצת 'פרחה' מזכרונם של מפקדיו.

מה עשית?

"ניגשתי למפקד שלי ואמרתי לו שאני לא יודע מה לעשות. פסח מתקרב בצעדי ענק, ואין לנו אפשרות לקיים את הסדר באולם עם ריח של טחב. התגובה שלו הייתה די צפויה: "אין הרבה ברירות. או שתיקח את הבניין הזה, או שתאלץ להסתפק במוסך של תחנת מכבי האש".

סדר פסח בתחנת מכבי האש

ו... תאמינו או לא, גם הפיתרון הזה התגלה כ'חיוור' למדי. "היות והיינו ממש סמוכים לערב החג, זה היה מבצע של ממש. היינו צריכים להכשיר את המוסך מא' עד ת', ולמרות הלחץ, הצלחנו לעמוד בטירוף, ולדאוג להכל – עד הפרט הקטן ביותר – כדי לקיים את הסדר כהלכתו. את ההגדות והקערות תרמו לנו אנשי חב"ד, ולאוכל – מנות קרב כשרות לפסח ויין – דאגתי מבעוד מועד".

איך הגיבו המפקדים הגויים לבקשות יוצאות הדופן? האם הם כבר מורגלים בטקסיות הזו, או שעדיין יש הרמת גבה כלשהי?

"תלוי מה מבקשים. בפסח למשל, נושא היין היה חתיכת אישיו - לכי תסבירי עכשיו למפקדים למה כל חייל צריך לשתות ארבע כוסיות בערב הזה. זה לא פשוט. מבחינת הצבא, יש מלאי שצריך להתחלק שווה בשווה בין כל החיילים, אז מה פתאום שלחיילים שלך יתנו יותר? גם על מנות הקרב שקיבלתי עבורם, ויתרתי לבסוף. חשבתי שזה אבסורד שאנשים יאכלו מנות קרב קרות בפסח, בתוך מוסך. לא מספיק שהם רחוקים מהבית, אז עוד להקשות עליהם?".

הייתה לכם אלטרנטיבה?

"לא כל כך מפוארת כמו שהיינו רוצים, אבל בסוף הצלחנו לעמוד במשימה די יפה. בעזרת אשתי היקרה נילי, הצלחנו להעמיד סיר ענקי של 16 ליטר על האש, ולבשל 100 (!) קניידלאך עבור ארוחת החג. אבל אז צץ עוד עניין: הפן העיצובי. הרי לא הגיוני שבחג החשוב והנהדר הזה - 50 החיילים היקרים שלנו, יאכלו קניידלאך במוסך. היינו מוכרחים לקשט קצת, ולתת למבנה התעשייתי תחושה של משפחתיות ובית".

נילי ודיוויד עם בתם התינוקת

וכך גוייסה נילי שוב, למשימה חשובה לא פחות. "קנינו הכל מהכל – מפות לבנות מבד, מפיות, צלחות, מחזיקי מפיות, פרחים, בלונים, וכל תוספת דקורטיבית אפשרית, כדי לעשות מהאין – יש. רצינו לקנות נרות, אבל מפקד התחנה התנגד בתוקף ובסוף קנינו נורות חשמליות במקום. אני חושב שעד היום החיילים מדברים על כך שזו הייתה התחנה הכי יפה בהיסטוריה של תחנות מכבי האש".

ואיך היה הסדר עצמו? היות ומדובר בחיילים מכל ה'גוונים' האפשריים, לדברי גינגולד-אלשייך, היה זה אך מתבקש שהסדר יהיה אישי ויצליח לגעת בכל חייל וחייל, בפרט אלו שזו להם הפעם הראשונה אי פעם, שהם חוגגים סדר כהלכתו. "בקריאת ההגדה כל אחד לקח חלק, ולאחריה – כל אחד סיפר איך חוגגים את הסדר בבית שלו. היה חשוב לנו לעשות את המקום הזה לכל חייל, כדי להעניק לו את תחושת המשפחתיות הזו – לא כדי להחזיר אותם בתשובה, אלא כדי לגעת להם איפה שאפשר".

חכם עובדיה יוסף זצ"ל, נתן את ברכתו

ומעניין לציין, דווקא הודות לפתיחות, לחמימות ולתחושת האכפתיות שבני הזוג מרעיפים על יהודים שנקרים בדרכם (ואין זה משנה אם הם חיילים או לא) – במוקדם או במאוחר, המסילה נסללת מאליה. המסילה ללב היהודי, שנמצא אי שם עמוק, מבעד למעטה החיצוני והמגושם. 

אז האם ישנם חיילים שהתחזקו ברוחניותם, במסגרת השירות הצבאי? לדברי גינגולד-אלשייך, בהחלט כן. וסיפור אחד מבין כולם, נגע בו במיוחד. "הייתה לי חיילת יהודיה שבמהלך השירות שלה התחזקה מאוד, ושמרה שבת, כשרות וחגים – באופן אדוק. היא הייתה חובשת קרבית, וקיבלה קריאה לשרת בעיראק – בדיוק בחג הפסח.

"באותו בסיס ששירתה, היו עוד חיילים יהודיים ודווקא באותה שנה – הצ'פלין לא יכל להגיע לבסיס הזה, ולא נמצא מי שיחליף אותו. כשהיא הבינה את משמעות הדבר, היא הזדרזה ושלחה לרבנים בארה"ב בקשה לקבל נוסח מדויק של הסדר. היא לקחה על עצמה את האחריות לקיים את הסדר כהלכתו עד כמה שניתן, וביקשה את ברכתנו לכך. בארץ את לא תראי כאלו דברים, אבל פה – פשוט לא הייתה ברירה אחרת. משום שהיא הייתה הכי דתיה מבין כולם ודוברת עברית – עזרנו לה בכל מה שאפשר, והשתמשנו במה שיש.

"רבנות צבאית היא רבנות של בדיעבד – שום דבר לא תמיד עובד על פי הספר בלבד. זה בדיוק הנושא שעליו מדבר החלק החמישי של השולחן ערוך – שיקול הדעת. ובתפקיד הצ'פלין, החלק הזה בא לידי ביטוי בצורה מאוד מסיבית ואינטנסיבית".

מהו הקונפליקט הכי חזק שהתמודדת איתו במסגרת התפקיד?

"היות ומדובר בתפקיד מגוון, הוא גם נושא בחובו הרבה קונפליקטים, אתגרים וקשיים. דוגמה טובה לכך היא נטילת חלק בהספדים לחיילים לא יהודים שנהרגו. מה אומרת על זה ההלכה? יש מקום מסוים שאומר שמפני דרכי שלום, אפשר להקל בזה. "הקונפליקט החזק ביותר שנדרשתי להתמודד איתו, היה בתחילת שירותי הצבאי. לפני כן, מעולם לא הייתי מגולח, אבל בצבא האמריקני, וזו סוגייה ידועה וסבוכה – אין מציאות כזו של גידול זקן. על הרקע הזה היו לנו הרבה התלבטויות ומאבקים פנימיים, עד שהחלטתי לפנות לרב שכיהן כדיין בקהילה החרדית בחולון והיה גם מקורב לרב אברהם יוסף שליט"א, בנו של חכם עובדיה יוסף זצ"ל. ביקשתי ממנו שישאל את הרב מה דעתו על כך שאוריד את הזקן לצורך התפקיד, ולקחתי על עצמי לעשות כאשר יורה לי. לשמחתי, הרב נתן ברכתו לזה מכיוון שמדובר בשליחות".